"מזלך גרם", כסברא לפטור בדיני ממונות.

נתן

כתבתי כפי שזכרתי מהסוגיה. טעות בשיקול הדעת יכולה להתרחש כאשר הדיין פסק נגד המקובל, אך יש מקום גם לדבריו. לפיכך, רשאי מי שזכה לומר לו: מי אומר שטעית בפעם הראשונה. וזה מעין "מזלי גרם". כי בשיקול הדעת אין הוכחה חד משמעית לכאן או לכאן.

אבל שמא אני טועה. ואולי תציין את המראה מקום ואוכל לבדוק במה טעיתי.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני.
כמו שכבר ציין ווטו, ההסבר שלך אינו תקף לסוגיא שציינתי.
מהסיבה הפשוטה, ששם יש מזיק ברור, היינו הדיין שהזיק את הנדון, ומדובר בטעות ברורה, ולא בספק, ובכל זאת כיון שקיבלו עליהם, אמרינן שמזלו של המפסיד גרם לדיין לטעות.
הסברו של ווטו, הוא היחיד שיכול לתת איזה שהיא צורה לדברים, למרות שגם זה אינו מסביר עד הסוף את הסוגיא. (שהרי גם במקרה שהדין קיים, יש מקרים שאומרים לדיין לשלם מה שהזיק מכיסו, ואילו כאן אנו פוטרים את הדיין לגמרי. ודוק).

בנוגע לאמונת חז"ל במזלות, דומני שזו הכללה קצת גורפת לומר שחז"ל לא האמינו במזלות, ויש מספיק דוגמאות להיפך.

ווטו .

אם כי למיטב זכרוני "מזלו גרם" אינו ההסבר בסוגיא דנן ,
אולי מובא בהערה צדדית , (אתה מתכוין לסוגיות בסנהדרין פרק "דיני ממונות בשלשה" ובפרק "זה בורר" נכון ?) במשפט דוגמת "הלכה חמורך טרפון" .

בכל מקרה אם זכרוני מטעה אותי , אתה מוזמן להביא ציטוט .

רק כדי לו להשאיר את הדבר בלא הסבר , הסיבה המהותית לזה להבנתי היא שמטרת התורה ליצור אוטוריטה משפטית מחייבת ,
במובן מסוים (וההלכה דנה בגבולות הדבר) בית הדין הוא
מכונן מציאות ולא רק חושף אותה , ולכן
יש לדברי בית הדין קיום בר משמעות עצמית , שאינו כפוף למציאות הערומה כמות שהיא .

לדעתי זה יסוד מובהק של דיני ישראל , שמתברר בעיקר בדין עדים זוממים , ומתבהר עוד יותר בהלכה של "כאשר זמם" ולא כאשר עשה .
בברכה .

נתה"ע,

"מזל" היינו "נסיבות מזדמנות" ו"מזלו" היינו התייחסות שהנסיבות מכוונות [ליתר דיוק: משויכות] לנברא מסוים!

נתן

איני זוכר את הסוגיה שציינת, אך הטענה "מזלך גרם" משמשת בכמה מקומות בש"ס.

אני הבנתי זאת כך: יש טענות טובות, שהן סיבה להוציא ממון. יש טענות קלושות, שמבוססות על הדמיון העממי, אך הן מספיקות כדי שאדם שנתבע בדין יכול להמשיך להחזיק בשלו.

כך, כאשר אדם נתבע לשלם על נזק לשדה שהיה באריסותו, ורק שדה זה נפגע, בתנאים מסויימים הוא יכול לטעון שהמזל גרם, שמזלו של בעל השדה או האריס גרם לכך, וטענה זו - שבעצם מבוססת על תיאולוגיה שמכירה במזלות ואולי גם באסטרולוגיה ומגיה - מספיקה כדי לזכות בדין.

גם בדוגמה שלך, יש לנו ספק מי צודק בדין, לשון ראשון או לשון שני של הדיין. הצד המוחזק יכול לטעון שאינו מוותר על שלו בלי ראיה. אולי משמים זיכו לו לקבל את הכסף? זה בערך מה שעומד מאחורי שימוש לשוני זה. הסתמכות על האמונה ב"מזל" כמסייעת לביצור החזקה הממונית.

איני סבור שחז"ל האמינו במזלות (למרות שהמושג "מזל" משמש אצלם, למשל לציין את ההבדל בין שור לאדם, וצריך לברר בדיוק מה עומד מאחוריו בכל הקשר והקשר) אך הם לא ראו פסול בשימוש בו בהקשר ממוני כזה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו