נשות הכותל "יזכו" להתפלל בקשת רובינסון
בעוד כשבועיים: נשות הכותל יתפללו בקשת רובינסון
משנת 89' מבקשות קבוצות נשים, רובן עולות מארה"ב, להתפלל בכותל כשהן עטופות בטלית ולקרוא בספר תורה; לאחר גלגולים רבים של פסיקות סותרות של בג"צ, נמצא פתרון חילופי ב"קשת רובינסון", ובעוד כשבועיים תסתיים הכשרתה לתפילה
הסערה סביב נשות הכותל צפויה להתחדש בעוד כשבועיים, אלא אם יהיו הפתעות של הרגע האחרון. לאחר שבחודש אפריל 2003 קבע בית המשפט העליון בדעת רוב, כי אם בתוך שנה יוכשר האזור הקרוי "קשת רובינסון" לתפילה, תוכלנה הנשים להתפלל שם, ואם לאו - הן יתפללו ברחבת הכותל המערבי.
השבוע, הסכים בג"צ (באופן רטרואקטיבי, למעשה) להעניק למדינה דחייה בת 3 חודשים, למרות התנגדותן של העותרות, עד למועד בו תסתיימנה העבודות במקום.
הסיפור החל הרחק בשנת 89', עת באה לרחבת הכותל המערבי בירושלים קבוצת נשים, רובן ככולן עולות חדשות מארה"ב, כשהן מלוות בחברת מועצת העיר ירושלים, ענת הופמן, המשמשת כיום כיו"ר המרכז לפלורליזם יהודי. הנשים, שלימים זכו לכינוי "נשות הכותל", התעטפו בטליתות ונשאו ספרי תורה.
במקום החלה מהומה רבתי, בעקבותיה אסרה המשטרה על קבוצת הנשים להתפלל כשהן עטופות בטלית ולקרוא בתורה בתחומי רחבת הכותל. קבוצת הנשים, המתעקשות אגב כי הן משתייכות לזרם האורתודוקסי ואינן רפורמיות או קונסרבטיביות, עתרו לבג"צ נגד האיסור. לעתירה הצטרף גם הוועד הבינלאומי למען נשות הכותל, המאגד קבוצת נשים מארה"ב.
העותרות טענו, כי חוק השמירה על המקומות הקדושים אינו אוסר תפילה בטלית וקריאה בספר תורה ומשכך ההוראה ניתנה בחוסר סמכות. המדינה טענה מנגד, כי על-פי התקנות שהתקין שר הדתות מכוח החוק, הרי שנאסר לערוך "טכס דתי שלא על-פי מנהג המקום, הפוגע ברגשות ציבור המתפללים כלפי המקום".
הבג"צ הראשון: ממליצים לממשלה להקים ועדה
בשנת 94' נתנו נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, המשנה לנשיא מנחם אלון והשופט שלמה לוין, את פסק דינם בעתירות (בג"צ 257/89). הדיון בעתירות, קבע השופט אלון בהחלטתו, "מתייחס הוא לשאלות מובהקות שבדיני ההלכה ומבוסס הוא על עולמה של הלכה וערכיה... מקום התפילה שליד הכותל המערבי הוא בית הכנסת המקודש ביותר בעולמה של הלכה ויהדות... אכן, הכותל המערבי אינו חלק מבית המקדש עצמו, אלא הוא מחומות הר הבית שבו שכן בית המקדש. אך במסורת היהודית מקובל לראות את הכותל כ'שריד בית מקדשנו'".
"ברור ואין כל ספק", הוסיף אלון, שההיענות לעתירות שבפנינו תגרום למחלוקת קשה, מרירה וחריפה ביותר, מלווה באלימות שסופה שפיכות דמים".
הנשיא שמגר כתב בהחלטתו, כי "מן הראוי כי ייעשה לגבי הכותל המערבי לפחות ניסיון להגיע להסדר ההולם את דרכי כל השואפים לעלות אל הכותל... אין להכריע בסוגיה שבפנינו, בשלב הנוכחי, בדרך בה נחתך סכסוך משפטי מן השורה. הנני מציע לממשלה לשקול מינוייה של ועדה שתוסיף ותבדוק את הנושא לעומקו כדי להגיע לפתרון שיקיים את חופש הגישה לכותל ויצמצם פגיעה ברגשות המתפללים".
השופט שלמה לוין, שהיה בדעת מיעוט, סבר כי הביטוי "מנהג המקום" המופיע בתקנה, אינו חייב "להתפרש דווקא לפי ההלכה או לפי המצב הקיים. טיבו של מנהג שהוא משתנה לפי שינויי העיתים ובגדרו יש ליתן ביטוי לגישה פלורליסטית וסובלנית לדעותיהם ולמנהגיהם של אחרים". לוין הציע להסתפק במתן פסק דין עקרוני, המצהיר על זכויותיהן של הנשים לקיים את מבוקשן כל עוד אין מטרתן לעשות פרובוקציה. לכן, הוחלט ברוב דעות לדחות את העתירות.
הממשלה אימצה את המלצתו של שמגר, והקימה ועדת מנכ"לים בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, לה הוקצבו 6 חודשים למצוא פתרון. עם הזמן, הוארכה התקופה שנקצבה ב-6 חודשים נוספים, בשל מורכבות וחשיבות הנושא, אולם סבלנותן של הנשים פקעה והן עתרו שוב לבג"צ. בית המשפט הסכים, לבקשת המדינה, לעכב את הדיון עד לקבלת מסקנות הוועדה וזו החליטה שאין לאפשר לנשים את מבוקשן. "לא מצאה הוועדה כי בשלה העת לאפשר תפילה ברחבת הכותל המערבי גופא, אשר היא שונה מהתפילה המסורתית המקובלת בו", נאמר בהחלטתה.
הוועדה סקרה 4 מקומות תפילה חלופיים בסביבת הכותל: הרחבה שלמרגלות קשת רובינסון, האזור שלפני שערי חולדה, הפינה הדרום-מזרחית של חומת הר הבית (קשת רובינסון) ואזור "הכותל הקטן". היא המליצה על הפינה הדרום-מזרחית בחומת הר הבית, כחלופה המתאימה יותר, והציעה להכשיר את השטח במקום זה ולהתאימו לצרכי תפילה.
בינתיים, החליטה הממשלה לאמץ את מסקנות ועדת המנכ"לים, שגם המליצה לכונן ועדת שרים שתחליט על יישום ההמלצות. בין לבין, התקיימו בחירות לכנסת והעותרות הגישו עתירה מתוקנת לבג"צ. בתוך כך, החליטה הממשלה כי 'ועדת נאמן', שדנה בנושא הגיור, תכריע גם בנושא זה. ועדת נאמן בחנה את 4 החלופות ובחרה ב"קשת רובינסון" במתאימה ביותר, בין היתר משום שהיא המשכה של החומה המערבית שהקיפה את בית המקדש.
הבג"צ השני: מורים לממשלה לאפשר לנשים להתפלל בטליתות וספרי תורה
נשות הכותל סירבו להצעה ודרשו להקצות להן שעה אחת בכל ערב ראש חודש, למעט בערב ראש חודש תשרי, ובסך הכל 11 שעות בשנה. בקשתן נדחתה על-ידי המדינה. גם רשות העתיקות התנגדה להצעת הפשרה, משום שלטענתה החלופה שנבחרה היא חלק מגן ארכיאולוגי וכי הפיכת הגן לאתר תפילה, תפגע באופן קשה באופיו. ההתנגדות נגעה גם לאבן שנפלה מן החומה העתיקה ואשר לדעת אנשי רשות העתיקות אסור להזיזה או אף להסתירה. למרות זאת, בינתיים הפך אזור הקשת לאתר תפילה של הקונסרבטיבים.
השופטים אליהו מצא, טובה שטרסברג-כהן ודורית בייניש, החליטו פה-אחד (בג"צ 3358/95) כי "הפתרון המוצע אינו מממש, ולו במקצת, את זכותן לתפילה בכותל המערבי". עוד נקבע, כי המנדט שקיבלה הוועדה מהממשלה היה "לעניין מציאת פתרון להסדרי התפילה ברחבת הכותל המערבי", כלומר בתוך רחבת הכותל, ובעצם זה שהוועדה בחרה בפתרון שונה וייחסה משקל מכריע לעמדת המשטרה, שהזהירה מפני הפרות הסדר החמורות והקשות שיבואו, היא חרגה מסמכותה.
[מוזרה היא קביעתו של השופט מצא, שהעדיף להתעלם מהמלצה ברורה וחד-משמעית של המשטרה, לפיה יהיו הפרות סדר חמורות וקשות אם יותר לנשים להתעטף בטלית ברחבת הכותל ממש, בה בעת שמשך שנים נדחים השכם והערב עתירותיהם של אנשי תנועת נאמני הר הבית, בנימוק של סכנה לסדר הציבורי ושאין די כוחות משטרתיים כדי לאבטח אותם; נ.ש.].
בפסיקה שערורייתית שעוררה סערה בחברה הישראלית במאי 2000, בה מכנה מצא את המתפללים הדתיים והחרדיים בכותל "חוגים שהסובלנות כלפי הזולת היא מהם והלאה", הורו השופטים לממשלה "לקבוע את ההסדרים והתנאים המתאימים, בגדרם תוכלנה העותרות לממש את זכותן לתפילה כמנהגן ברחבת הכותל המערבי, תוך מיתון הפגיעה ברגשותיהם של מתפללים אחרים ותוך קיום סדרי האבטחה הנדרשים".
בדיון נוסף: בכל זאת - "קשת רובינסון"
ואולם, אזהרות המשטרה אותתו למדינה לבקש לקיים דיון נוסף בפסיקה הטעונה, בהרכב שופטים רחב. הנשיא ברק נעתר לבקשה וקבע כי 9 שופטים ידונו בדיון הנוסף. בחודש אפריל 2003, ברוב של 5 מול 4 שופטים, ביטל בג"צ את פסיקתו הקודמת והחליט לאמץ את הצעת המדינה לקבל כחלופה את "קשת רובינסון". בדעת הרוב החזיקו הנשיא אהרן ברק והשופטים תאודור אור, מישאל חשין, יעקב טירקל ויצחק אנגלרד. בדעת המיעוט החזיקו 3 השופטים מהדיון הראשון - מצא, שטרסברג-כהן ובייניש, אליהם הצטרף המשנה לנשיא, שלמה לוין - אותו לוין מהבג"צ הראשון בנושא.
השופט חשין, שכתב את ההחלטה העיקרית בדעת הרוב, קבע כי לאחר ביקור השופטים במקום, "תפילה באתר 'קשת רובינסון' במצבו כיום אינה מהווה מימוש ראוי לזכות נשות הכותל להתפלל נוכח פני הכותל. אכן, לו פעלה הממשלה להפיכת האתר לאתר תפילה מסודר, ניתן היה לראות בו - אמנם, לא בנקל - מעין-המשך של רחבת הכותל. ואולם אתר 'קשת רובינסון' במצבו הפיסי כיום אינו עשוי לשמש אתר ראוי לתפילה".
"אלא", הוסיף חשין, "שאם יוכשר האתר כיאות וכנדרש, ניתן יהא לראות בו חלופה לרחבת הכותל לתפילה בו. וכך, אם תכשיר הממשלה את אתר 'קשת רובינסון' - כיאות וכנדרש - בתוך 12 חודשים מהיום, כי-אז יינתן לנשות הכותל להתפלל כדרכן במקום זה... מכוון אני, בין השאר, לקביעתם של סדרי בטיחות ראויים ולהכשרת גישה נוחה ובטוחה למקום התפילה ולכותל עצמו".
השופט טירקל הצטרף לדעתו של חשין, אולם סבר כי זה צריך להיות פתרון הקבע, ולא על-תנאי שהממשלה תכשיר את המקום. השופט הדתי אנגלרד היה היחידי שטען שיש לדחות את בקשתן של הנשים, ולו משום שבית המשפט חסר סמכות לדון בסכסוך בין-עדתי. לדבריו, "מנהג המקום" הוא ביטוי הלכתי מובהק ועל-פיו אין להיענות לבקשתן משום שמדובר בשינוי הלכתי.
בסיום דבריו, ציין אנגלרד בציניות כי "בביקור בית המשפט באתר התברר כי, עקרונית, המקום מתאים לעריכת תפילה סמוך לכותל. עם זאת, הביעו אנשי רשות העתיקות התנגדות לכל שינוי, ויהי הקטן ביותר, באתר. ההתנגדות נגעה לאבן שנפלה מן החומה העתיקה ואשר לדעת אנשי רשות העתיקות אסור להזיזה או אף להסתירה. לא השתכנעתי כי יש מניעה של ממש להסדיר את המקום, כך שתתאפשר גישה לכותל עצמו, תוך פגיעה מזערית באבן הנפולה. צר לי כי התרשמתי שבעיני אחדים, 'קדושת' הארכיאולוגיה עולה על קדושת בית הכנסת". אולם, משראה כי הוא בדעת מיעוט, העדיף אנגלרד לצרף את דעתו לדעת השופט חשין ובכך יצר את הרוב להכרעה בעתירות.
כעבור 12 החודשים שהקציב בג"צ, טרם הסתיימו עבודות הפיתוח וההכשרה של "קשת רובינסון" ולכן ביקשה המדינה בחודש אפריל לקבל דחייה בת 3 חודשים, שכאמור רק כעת הוחלט לאשרה, באופן רטרואקטיבי. לכן, אם לא יהיו דחיות נוספות של הרגע האחרון, בעוד כשבועיים יזכו נשות הכותל להתפלל ב"קשת רובינסון", על אפה וחמתה של רשות העתיקות ושל קבוצות אורתודוקסיות שונות. [סמדגש]
NFC
 |
|
|
