http://www.crown.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=666165
"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו"
"וטעם כי המצוה הזאת על כל התורה כולה והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח, א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום. וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו, שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב) אתה ובניך בכל לבבך, כמו שפירשתי" (רמב"ן נצבים)
יש כאן פסוק מפורש בתורה, המצהיר לנו שמצוות התשובה לא בשמים היא ולא מעבר לים, אלא קרוב אלינו הדבר מאוד! וידוי בפה, חרטה וקבלה בלב, וזהו! הגעת עד ה' אלוקיך "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד".
וכאן הבן שואל – היתכן? האם הפסוק תואם עם המציאות? וכי כ"כ קל להתנקות מצות העבירות? אולי למשה רבינו או לצדיקים כמוהו מילתא זוטרתא היא, אך לאנשים כערכינו, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, קרוב הדבר ומאוד?
וכי כ"כ קל לנקות בעשרה ימים מסה של עבירות מכל הסוגים: לה"ר, מחלוקת, "ולא תתורו", ביטול תורה, ברכה לבטלה, זמן ק"ש, ורשימה של 44 "על חטא"?, צא וראה כמה הזהירונו המשגיחים, בעלי המוסר ובראשם הג"ר ישראל סלנטר זיע"א לקבל על עצמינו קבלה קטנה, בהכירם את כוחינו וערכינו האמיתי. ומי באמת עומד בקבלותיו? מי זוכה לחרטה אמיתית? וכי הפסוק הזה לא נכתב עבורינו, לכל אחד ואחד מישראל עד סוף כל הדורות?
נראה לומר כאן יסוד. אמת, תשובת המעשים על כל פרט ופרט מתרי"ג המצוות איננה קלה כלל. זה עבודה של שנים, פרוייקט של כל החיים, ופה צריך קבלה קטנה. אך התשובה בעשרת ימים אלו, ימים שתשובת היחיד נוחה להתקבל, תשובה בשביל לזכות לחיים בתשע"ב - הינה גם תשובה על הדרך. "יעזוב רשע דרכו". לכוין שוב את הגה הבחירה לדרך הנכונה, דרך הטוב – דרך החיים.
אך אולי יש כאן עוד נקודה, שעלינו להעמיד את ענין התשובה בנושא מרכזי אחד. בדבר אחד קל להתרכז בבחינת "בא חבקוק והעמידן על אחת". נביא כאן ג' אפשרויות.
אפשרות א' – דרגת הזהירות.
כשהייתי בן 32 אחרי ששבעתי מהרבה אלולים, קבלות ואכזבות למיניהם, הגעתי בעשרת ימי תשובה לת"ח מסוים, עובד ה' אמיתי, ושאלתיו: מה עושים? איך דואגים שהשנה זה יהיה רציני?
הוא ענה לי בששה מילים. אתה מן המחשבים או משאינם מחשבים? נקודה.
בזה הוא סתם לי את הפה וכבר לא היה במה להאריך. הרמח"ל בספריו מזהיר מאוד על נקודה זו של חשבון המעשים והזהירות. בלעדיה "חבל על הזמן", סכנתו קרובה מהצלתו. כל רכב תוך כדי נסיעה קדימה, חייב מראה קטנה למה שקורה מאחוריו. אחרת הוא בשלילת רשיון.
"כי ידיעת האמת מחזקת הנשמה ומרחקת ממנה היצר ודאי, ואין דבר מחליש הנשמה לפי היצר כחסרון הידיעה. ואם היתה הידיעה רחבה ועומדת על לב בני האדם לא היו חוטאים לעולם, אך לא היה אפילו היצר קרוב אליהם ושולט עליהם, כמו שאינו שולט במלאכים וכו' הלא האדם רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבונות עסקיו, עסקי חיי שעה, ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבת ממש: מה הוא? ולמה בא לעולם? או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? ומה יהיה סוף כל עניניו? זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה, ופעולתה גדולה, ופריה רב שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על הענין הזה שאמרתי. ויבקש בלבבו, מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם? מה עשה משה רבינו עליו השלום? מה עשה דוד משיח ה', וכל הגדולים אשר היו לפנינו? ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא וטוב לו וכו'.
כלל הדברים, האדם שאינו חושב על זה קשה לו מאוד מאוד להגיע אל השלימות, והאדם החושב על זה קרוב אליה מאוד. והחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד, לא יפנו דעתם מזאת, ולכן יצליחו בכל מעשיהם. אך הממעיט לא ימעיט מלהיות לו קביעות זמן לפחות לשים אל לבו אם מעט ואם הרבה, כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל" (רמח"ל בספר דרך עץ חיים).
אז א"כ קרוב אליך הדבר מאוד. 10 דקות מחשבה איך היה היום, ואיך דואגים שמחר יהיה יותר טוב, או לימוד המוסר מדי יום, יעלו אותך על דרך העבודה – דרך המלך.
אפשרות ב' – שמירת הלשון - "בפיך".
וזהו לשון אדונינו הגר"א באגרתו: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים וסגופים רק ברסן פיו ובתאותו, וזהו התשובה, וזה כל פרי העולם הבא, כמו שכתוב (משלי ו), "כי נר מצוה וגו'" אבל "ודרך חיים תוכחות מוסר", וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם. וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער (מדרש)".
אז קרוב אליך הדבר מאוד. לימוד 2 הלכות בספר חפץ חיים מדי יום, או קטע בשמירת הלשון לאלו שכבר לומדים ח"ח. וזהו התשובה. שני מילים של הגר"א.
אפשרות ג' – בטחון - "ובלבבך".
נקודה זו הינה רעיונית ולא מעשית, אך היא חשובה מאוד בדרך התשובה וגם קלה מאוד.
"המקוה תמיד בשמחה בלי צער. כי המצטער תמיד הוא ביגון ואנחה וחושב שאין לו תרופה. אבל מקוה אינו מצטער כי הוא מקוה תמיד, ואפילו אם יתמהמה מחכה, נמצא התקוה מחיה אותו. ומי שאינו מקוה מיד מת, ונשאר רחוק מהשם, [ונענש] על שאינו מקוה לה'. ומי שהוא מקוה נאמר בו, "גם כי אשב בחשך ה' אור לי", ה' דייקא, "לישועתך קויתי ה'".
המקוה אע"פ שיש לו מעט מעשים טובים לא יבוש, שנאמר, "וידעת כי אני ה' אשר לא יבשו קוי". וזה כי יש לדל תקוה, ומי שהוא דל ממעשים טובים יש לו תקוה, כי השם מתגלה עליו ומעביר כל פשעים. וזה סוף התיקון - מגודל תקות כל ישראל באורך הגלות ובוטחים באמונה שיגאלו. וסוף התקוה, "ומשתי את עון הארץ", וזה, "לישועתך קויתי". כי זהו כבוד המלך שבוטחים בו. בא חבקוק והעמידה על אחת - אמונה - תקוה.
המקוה אפילו נכנס בגהינום יוצא ממנו, שנאמר, "וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר", ה' מאיר עליו. וכמה מלאכים עליונים מעלים אותו המקוה וזה "אבר כנשרים", ומסתלקים עמו למעלה, ותקותו היא טהרתו. "מקוה ישראל" ממש, כי הוא במדריגה עליונה שאין עושה בו פגם - "אם חטאת מה תפעל". וזהו סוד התשובה שהוא ממש שב אל מקורו, והס"א לא יכלה לו, ונאמר, "שובה ישראל עד ה'". כן המקוה הוא ממש בוקע בקו תקותו, ועושה נקב וסדק לעלות תחת כסא הכבוד, וזה, "לישועתך קויתי ה'". וזה, "יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד", במקום שמתגלה ה' מתגלה חסד, ואין פגם מעכב. וכמו שקיוה בחייו לה', כן לאחר מותו כשמתגברים כנגדו הדינים, הוא מתחזק בתקותו עד ה' ונקשר בו, ומסתלק ברגע. וזה, "לישועתך קויתי", אינו אומר לישועתך אקוה, אלא "קויתי" - בחיי, כן אחר המות לא יבושו הקוים" (דרוש בענין הקיווי לרמח"ל).
זהו סוד התשובה. בטחון ותקוה. בטחון בבורא שרוצה אך ורק את טובתך, תקוה ויחול לעזרתו ולישועתו שיוציאך ממצבך הרע, והוא יותר חזק מכל היצרים שבעולם. מעט מן האור דוחה הרבה חושך. תאמין בעצמך שאתה מסוגל בעזרתו, להתקרב אליו בחזרה שאין לך דבר העומד בפני הרצון. מקוה ישראל ה'. התקוה הזו מטהרת אותך מכל הכתמים. כמה זה קל לחשוב חיובי, להיות אופטימי ולא להתיאש. אך לא אופטימיות ורודה עיוורת – אלא בטחון אמיתי בה' בתקוה, תפילה ויחול אליו, צא ולמד (תרתי משמע) כוחו של בטחון.
דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב
