(נסיון ל) מבוא לתורת הרב קוק

תוקן על ידי לינקזעצער ב- 12/03/2009 18:05:45

בברכה

1. בפיתוח של תחומי חול יכול להיות ערך של קדושה ושל עבודת ה', ואין הם רק הכרח דיעבדי שלא יגונה (או שכן יגונה).

2. התורה לא נועדה להיות רק מערכת של אידאות שאין להן קיום מחוץ לבית המדרש (כפי שתיאר יפה כל כך הרב סולובייצ'יק ב"איש ההלכה"), אלא עליה להתקיים בפועל בתוך מצע מעשי של חיי עם על אדמתו, וכפי שרואים בעליל בתורה שבכתב.

3. אם התורה אינה מתקיימת שלא בתוך המצע המעשי הנ"ל, זהו חיסרון בקיום התורה עצמו, כפי שאמרו חז"ל "מיום שגלו ישראל מארצם, אין לך ביטול תורה גדול מזה", וכן "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה אלא ד"א של הלכה" (אופייני הדבר שהיום נוהגים לצטט רק את הסיפא, מבלי לזכור שהדבר נאמר לגריעותא).

4. כל פעולה מעשית שנעשית כדי להגדיל את יישוב ארץ ישראל במובן הרחב של המושג, יש לה ערך של קדושה שהוא מעבר ל"מצוה" שבדבר; הן מצד הקדושה העצמית שבדברים והן מצד זה שהם משמשים כבסיס לחיי תורה בשלמות.

5. ההבדל בין גלות לגאולה הוא בדיוק ברובד הזה - גלות היא ניתוק מהמצע המעשי ומעבר לחיים וירטואליים, וגאולה היא חזרה אליו.

6. לפי זה ברור מדוע שיבת ציון החדשה היא תהליך משמעותי מבחינה דתית, עד כדי הגדרתו כ"אתחלתא דגאולה". וכן ברור שמי שעוסק בשיבת ציון ובבניין הארץ יש לו מעלה גדולה, גם אם הוא רחוק מתורה ומצוות.

7. הרע אינו מציאות בפני עצמו; כל היֵש הוא טוב ביסודו כי כולו התגלות של מידות ה'. הרע יכול רק לשעבד את הכוחות החיוביים ולגרום להם להופיע בצורה לא מאוזנת שמחוללת נזקים. אבל מי שיש לו ראיה פנימית יכול לזהות את הגרעין הטוב שבכל תופעה וע"י כך לתקן אותה.

8. בכל דעה, בכל תנועה רעיונית ובכל תהליך חברתי יש גרעין חיובי, ולכן צריך להיות קשוב למה שקורה בעולם. הדעות השונות, גם ע"י התנגדותן ומלחמתן זו בזו, כולן יחד יוצרות את המארג של האמת השלמה. הראיה הזו מאפשרת להיות קנאי ופתוח בעת ובעונה אחת.

9. גם בנפשו של האדם הפרטי, כל הכוחות והרצונות הם טובים ביסודם, והמצב הטבעי להם הוא לפעול בהרמוניה ע"פ התורה. לפי זה, עמל המוסר ותיקון המידות לא צריכים לדכא שום כח באדם, אלא רק לכוון את הכוחות השונים ולמצוא את הדרך המתאימה להוציא אותם לפועל בהתאם לתורה. וההוצאה לפועל של כל הכוחות, הכשרונות, נטיות הנפש וכו', עשוי להיות לה כשלעצמה ערך של קדושה, וכנ"ל.

10. מה שאמרנו בדבר היחס בין הרוח לחומר, נכון גם ביחס בין אלוקים לאדם. יש גישות שעל פיהן כדי שאלוקים יהיה גדול, האדם מוכרח להיות קטן. ולמעשה יש מין "תחרות" בין אלוקים לאדם, כאשר האדם נדרש לבטל את עצמו כעפרא דארעא. לשיטת הרב קוק, האדם הוא המייצג של ה' בעולם הזה, ולכן דוקא ככל שהאדם יהיה גדול, מוצלח ומכובד יותר, כך כבודו של ה' יתרבה (ובלבד שהאדם אכן מתאים את עצמו למידות האלוקיות החקוקות בטבעו). וגם ההיפך הוא הנכון: ככל שהאדם מתאים את עצמו לרצון ה', הוא זוכה שיופיעו בו כוחות הרבה יותר גדולים מכפי שהיו לו קודם. הדוגמה המובהקת לזה היא צדיקים שלעצם דיבורם היה כח לחולל פעולות בעולם.

11. עיקר כוחו של היצר הרע נובע מהאיבה העתיקה בין הרוח לחומר. באדם יש רצון לחופש, לשמחה והנאה, להוצאה לפועל של כשרונותיו, להשכלה כללית, לביטוי אמנותי, ליוזמה בתחום הלאומי (דבר שהיה חזק במיוחד בתקופת הרב) וכו' וכו', ואם הדת נתפסת כשוללת את כל אלו, או סתם כמין דבר קטנוני ומיושן - היא עצמה עלולה להישלל. "אם יהיה האדם במעלה כזאת שכוחותיו המוסריים והמדעיים הנם מפותחים בו כראוי לפי ערכו ודורו, ודעת הא-להים שבקרבו עומדת על מצב נמוך, אז מוכרח הדבר שיימצא בקרבו ניגוד עצום לכל המושג של עבודת הא-להים. ואין שום תרופה לזה, כי אם לרומם שם ד' בקרבו ברוממות פנימית, דהיינו ברגש נעלה ובידיעה מקפת, העולה על, ולפחות מתאימה עם, שאר ציורי הגודל והשיגוב שבנפשו" (מאמר "עבודת א-להים", אדר היקר עמ' קמה). באופן כזה הסביר הרב את תהליך החילוניות של 150 השנים האחרונות.

12. לאור כל הנ"ל, קריאתו המרכזית של הרב, שחזר עליה בעשרות מקומות במאמריו ובאיגרותיו, היתה לקבוע לימוד מסודר ושיטתי בפנימיות התורה - עיקרי האמונה, טעמי מצוות, חסידות, מוסר וקבלה -  וע"י זה להביא להתחדשות של עבודת ה', באופן שעבודת ה' תהיה עמוקה ורחבה מבחינה מחשבתית ועוצמתית מבחינה רגשית, עד שתוכל לכלול בתוכה את כל העושר של חיי העולם הזה. בלי התחדשות כזו, הניסיון לפתח את חיי החול יוביל בהכרח לחיים בשני עולמות מקבילים - קודש לחוד וחול לחוד - דבר שבא בדרך כלל על חשבון הקודש, כפי שרואות עינינו במקומות רבים.

13. וזה רק אחד מהרעיונות המרכזיים במשנת הרב.

ג. ברור הדבר, שלחיות בפועל לאור העקרונות הנ"ל הוא דבר מאוד לא פשוט, והניסיון ליישם אותם במציאות הוא הרבה פעמים בעייתי. למשל, רובנו איננו במדרגה שאנו רוצים להגדיל את האישיות שלנו כדי "להרבות כבוד שמים". בדרך כלל מדובר פשוט בגאווה סרוחה. גם היכולת להגיע למצב של "בכל דרכיך דעהו" בצורה אותנטית ולא מאולצת, היא דבר לא פשוט. דוגמה נוספת שהזכרת, היא "ההתעקשות להתייחס אל אויבים קיומיים אכזריים כאל אחים טועים" שגם היא באה מיישום לא נכון של עקרונות נשגבים מדי במציאות רדודה מדי (גם הרב עצמו התייחס לכך ואכמ"ל).

 
ד. הקשיים הללו ביישום ה"תיאוריה", נובעים מחוסר השלמות שמובנה בעולם שלנו מתחילת ברייתו. בתחילת הבריאה היתה ירידה או "שבירה" (זה כנראה קשור באיזשהו אופן גם לחטא אדם הראשון) שגרמה לכך שחלק מהעולם יהיה נתון לשליטת הרע, באופן שהעולם הזה לא רק מגלה את ה' אלא יכול גם להסתיר אותו. מכאן ואילך, צריך לעשות הרבה עבודה כדי שהאדם והעולם יחזרו לטבע הפנימי שלהם. אמנם, גם ההסתרה הזו היא חלק מהטוב הכללי (כפי שמאריך להסביר הרמח"ל בתחילת דרך ה').

ה. ולגבי השאלה - "האם וכיצד יכולה משנת הרב קוק להועיל לחיי האדם הממוצע":

1. באמת, אם אנחנו מחפשים "תכל'ס", הדרכות מעשיות פרטיות לחיים ולעבודת ה' - מסתבר באופן קצת מפתיע שהרב כמעט לא עסק בזה. לדעתי עיקר כוחה של משנת הרב קוק הוא בהצגת ה"מפה" המחשבתית שעוזרת לנו להבין את העולם ואת עצמנו, מאין הכל בא ולאן הכל הולך, מהם הכוחות הפועלים במציאות, איך להתייחס לדברים וכו'. גם אם בפועל אנחנו עסוקים בעיקר ב"עבודה (רוחנית) שחורה", המפה הזו יכולה לתת ראיה אופטימית של העולם ושל עצמנו, לעזור לנו לבחור בין כיוונים שונים של עבודה ובין כלים שונים שמצויים ב"שוק" הרוחני, ועוד.
 
2. כמו כן, כמעט לכל אחד מאיתנו יש תחומים מסוימים שבהם הוא כן מחובר במידה מסויימת להרמוניה שמתאר הרב קוק. בתחומים האלה משנת הרב עשויה לעזור גם באופן מעשי.

3. יש מי שטוען (כך שמעתי פעם מהרב עמי שטרנברג) שעצם הלימוד והעיסוק המרובה ב"תיאוריה" (הוא כמובן לא השתמש במילה הזו...) כוחו יפה להעלות את האדם ולחבר אותו לדברים. אין ספק שיש בזה משהו, אבל לדעתי יש הכרח שלצד משנת הרב, האדם יקנה לעצמו כלים מעשיים יותר בעזרת ספרות המוסר, החסידות וכו'.

4. ובפועל, אפשר לראות שבית מדרשו של הרב קוק, עם כל בעיותיו, הוא היחיד(!) שהצליח במידה מסויימת לגדל אנשים שחיים באופן הרמוני עם התורה, עם העולם ועם עצמם. וכאמור בפרשת השבוע שעבר: "ושמעת ישראל ושמרת לעשות, אשר ייטב לך".

אני בהחלט מזדהה, ולו במידה מסויימת, עם הביקורת שלך על מה שעושה ההסדרניקיות לאדם, אבל קשה לי להבין את הקשר של זה לניתוח הסוציולוגי. אני גם לא חושב שיש מישהו שהולך לישיבת הסדר בגלל שזה נראה לו כיף. אנשים מבינים שהם משלמים מחיר אבל רואים אותו כראוי למען המטרה של לימוד תורה. מטבע הדברים, כשמתבגרים ויוצאים החוצה למדים על מחירים חדשים שלא היית מודע אליהם או לפחות רגיש כלפיהם בזמן שקיבלת את ההחלטה (בדומה לבחור שמחליט בגיל 18 לוותר על נוחות, כמה קילוגרמים, שלוות ההורים וכו' ומתנדב לצנחנים, אבל לא מודע או רגיש למחיר של ההחלטה הזו אותו ישלם בגיל 30 כשאולי כבר יהיה נשוי +2 ויצא למילואים או למלחמה).

כפי שנכתב מעלי, לתופעת פריחת עולם הישיבות הסרוגות מניעים רבים, משמעותיים יותר או פחות. לדעתי, מירב הרוח הגבית שקיבלה ישיבת 'מרכז הרב' ובהמשך לכך יתר הישיבות הייתה מלחמת ששת הימים ותוצאותיה. המרחבים החדשים שנפתחו, תרתי משמע, ויצרו לציבור שלם מקום להתגדר בו כמוביל ולא רק כמשגיח הכשרות על העגלה הציונית. מנהיגותו של הרב צבי יהודה וההילה הנבואית שנכרכה סביבו (ע"ע "איפה חברון שלנו?" כמה שבועות לפני המלחמה) וכו'.

אין ספק שהעניין הזה הפך לפתע את משנת הרב קוק במשקפי בנו לרלבנטית מאוד. במבט לאחור, הרב קוק הוא הוגה דעות שהשפיע ממש על מדינת ישראל ואין הרבה הוגים שזוכים לכך.

התהליך הנ"ל הגיע לסוג של מצוי בשנות ה - 90 ובמקביל החל תהליך ארוך של משבר בדרך שראשיתו בתהליך אוסלו ובהכרה שחזון א"י השלמה הולך ומתכרסם. רצח רבין היה גם הוא סוג של משבר שניער הרבה אנשים מהיוהרה הדתית-לאומית שכל כך מרוצה בעצמה (לטעמי בצדק, כל עוד אינה מופרזת יתר על המידה ומייחסת לעצמה שלמות לא-אנושית). גם העולם שמבחוץ הלך יותר ויותר לכיוון האינדיבידואליסטי הנוגד את הרוח האוניברסאלית - כללישראלית שהודגשה במרכז ובנותיה.

ובכל זאת, יאמר לזכותו של הציבור הסרוג שהנ"ל לא הביא למשבר דתי או לנטישת הישיבות, או לחילופין נהירה חוזרת לישיבות החרדיות. נוצר למעשה זרם חדש של ישיבות ששמו את הדגש על הפיתוח האישי, עניין שכפי שהיטיב להראות תפוזי גם הוא נטוע מאוד במשנת הרב קוק (ודומני שמי שהלך בכיוון הזה ראשון היה הרב שרלו שהוציא ספרים על משנתו ה'אישית' של הרב קוק עוד בהיותו ר"מ לא מוכר בישיבת הגולן).

בקבוצת הישיבות האינדיבידואליסטיות אני מכניס כל מיני ישיבות שלכאורה רחוקות זו מזו: נניח ר"ג החסידית ועתניאל, שי"ח וכיו"ב.

הקושי המרכזי שנתקלים בו כשניגשים אל הספרים של הרב, היא השפה המיוחדת בה הוא משתמש. הקורא הממוצע, שלא מכיר את הסמלים בהם הרב עושה שימוש, לא יהיה מסוגל להבין את פסקאותיו.                      ברור לגמרי שהשפה של הרב בנויה בצורה כזו שלא כל אחד יוכל להבין אותה.גם מונחים שמוזכרים בחסידות, הרב נוטה לנסח בצורה ספרותית. מדוע נקט כך הרב, למה בחר להלביש את רעיונותיו בצורה ספרותית כזו, זו חידה נעלמת. האינטואיציה שלי אומרת שהוא לא רצה לגלות רזי תורה.

ויחד עם זה, מי שמעוניין להבין את רעיונותיו, צריך לנסות איכשהו לעבור את המשוכה הזו.

 בתקופה בה אני הספקתי לקרוא פסקאות שלו, שמתי לב למס' מוטיבים שכשמבינים אותם, הקריאה בספריו יכולה להיות פשוטה ומובנת יותר. מובן שהפרשנות לדברים היא אישית שלי, ובגדר הצעה.

 הנה הם לפניכם:

 אידאה -  הרב משתמש במונח 'אידיאל' או 'אידיאה' כאשר הוא רוצה לבטא את העולם הרוחני בשלמותו, את העולם האצילי, שהוא המציאות הממשית לפני ירידתה, והמרחבים אליהם היא שואפת לאחר הגבלתה וצמצומה. הרצון האידיאלי, למשל, הוא הרצון הכללי, הרצון האלוהי, ספירת הכתר.

הופעות –  המילה 'הופעה' יכולה להתפרש בפסקאות מסוימות כהארה. בפסקאות אחרות, הופעות הן הצורה בה מבטא הרב התרחשויות שונות במציאות. התרחשויות אלו הן תוצאה של הסתעפות חיים ממקור החיים. הופעה של מדעים, הופעה של אומניות, הופעה של מאורעות היסטוריים וכן הלאה.

 השפעות – ההגדרה להשפעות דומה להגדרה השניה של הופעות.

 זרמים -  הופעה של אורות רוחניים בבריאה היא כדוגמא של זרם מים.

 להרטיב, להשקות – כשיש חסרון בבריאה, החסרון הוא בחיות האלוהית המקיימת את אותו דבר,  והרי הוא מחוסר כל לשד. כאשר הוא מתמלא, הרי זה כמו שהשקינו והרטבנו אותו בטל של אורה. הדימוי  לנשמות בזוהר הוא של שתילים. התקדמותן והתפתחותן היא השקייתן.

 לשד, טל חיים – תיאור ציורי להשפעה ומילוי של חסרון.

 יושר – בניגוד לעיגולים. התכונה האידיאלית אליה שואפת ההויה.

 יסודי – כאשר הרב מדבר על השורש של דבר מסוים, הוא יאמר יסוד. גם ישתמש במילה 'מקורי'.

 כלליות – העולם הרוחני האידיאלי הוא העולם בו שוררת הכלליות וההרמוניה. בירידתו מאצילותו הרי הוא מתפרט לגוונים ופרטים רבים – קשת, שכינה. 

 קודש קודשים – הכינוי בו משתמש הרב לספירת המלכות, כנסת ישראל, שכינה.

 בישום – ככל שהעולם מתעלה, כך הוא מתמלא יותר ריח טוב...

 רשימת חיים, רשימה שמימית – ביטוי ספרותי למונח 'רשימו'. רושם וזכרון שנותרו בבריאה מהרעיון האלוהי. כשיש לפנינו רעיון שתוכנו הפנימי הוא עליון והופעתו במציאות מתראה בתואר של שלילה, הרי שרעיון זה מושפע מהרשימו של אידיאל רוחני מסוים. לעיתים יכתוב הרב 'רישומי', ויתכוון לרשימו.

 אמת, חכמה, קודש – כינוי לספירת החכמה.

 עדן – כינוי לספירת הכתר. מכאן גם השימוש במונח ריח...

 נועם – ספירת הבינה. קשורה במלכות...

 התעלסות – כמו זיווג. ההזדווגות של רעיונות שונים היא כדוגמת ייחוד.

 המשכה, יניקה – מושגים ידועים שמוזכרים רבות בתורת החסידות (ובקבלה בכלל) ומתארים את הקשר בין העולם הזה לעולמות עליונים ממנו, הרב משתמש במונחים אלה  מבלי לנסח אותם בצורה ספרותית מיוחדת... (שאיבה, צינורות של חיים, וכדומה...)

 סעיף – כמו ענף.

 הערה על סגנון – לעיתים הרב כותב 'אהבה אלוהית', 'דבקות אלוהית', 'ביטחון אלוהי', וכוונתו לאהבת האלוהים, הדבקות באלוהים, הביטחון באלוהים, בהתאמה.

 עד כאן מונחים שיכולים לדעתי להקל על הקריאה.

 מס' דוגמאות קצר לסיום.

 ..."האותיות המבטאות את שם ד' אלהי ישראל, הכוללות בקרבן את כל חיי העולמים כולם, עם מקוריותם ושרשם העליון, עם סדרם והרמוניותם, כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, שהתוכן התאורי (הרוחני) והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם. בלכתם בדרך ישרה - בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת - הרי הם מפכים מעינות של ברכה, של אושר ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל. בשבורם, בעכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההרוס, ההרוס העולמי, ההרוס האורגני, ההרוס המשפחתי, ההרוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם.... (אורות ישראל ותחייתו, כו).

בפסקה זו, בה הרב מתאר את האמונה, ניתן לראות את השימוש במונחים אידיאל, יסוד, הופעה. אותיות שם ההויה, הן היסוד והשורש לכל רגשי האמון המופיעים בעולם. כאשר הבריאה מתוקנת, אז הופעתן במציאות היא אידיאלית, כמו שהן בעולם הרוחני. ובירידת העולם, הרי שהן עצמן נהפכות לרועץ, ומקור חיות להרס ומארה.

 "הלאומיות כשהיא רעננה תוכל להשביע מטל החיים הרוחניים שבה גם את היחיד, ומשרישה בקרבו די מוסר ודעת. כל אחד מבני העם, הדבקים בעמם בדבקות פנימית, מתמלא עז חיים כאלה לפי תכונת הדבקות והתעוררות הרוח שלו לקרבת האומה. אבל כשהאומה בכללה קודרת ונופלת צריך כל יחיד להרטיב את רוחו מהמקור המוסרי והמדעי הכללי, ולבוא ממולא טוב להדבק בעמו ולעורר רוחו לתחיתו, ואז יהיה מכלל בוני האומה. 

...אוצר התורה לישראל הוא בשעת הירידה מכוון לקחת ממנו חיים לתן לאומה בכללה מאת כל יחיד להחיותה ולעוררה, ובעת תחיתה הוא נמזג בכללות האומה ומשפיע ממנה (את) האור והחיים על כל היחידים. כשבאים להסתפק בדבקות הלאומיות בעת הירידה ושוכחים את אוצר החיים, לא תוכל אז האומה לפרנס מרוחה את החיים הרוחניים. ומהדבקים רק ברעיונה הכללי, בלא חדירה לאור החיים של הקדש שבה, תשאר רק רשימת חיים, עד שיתעלו למקור חייה ומשם ישובו להחיות." (אורות התחיה, מב)

 בפסקה זו הרב מתאר את השפעתה של כנסת ישראל על הנשמות היונקות חיותן ממנה. כאשר הלאומיות רעננה, כל יחיד ויחיד מושפע דעת ומוסר מהמקור של כנסת ישראל. אמנם, בשעת הירידה, צריך כל יחיד לאמץ את כוחה ע"י התורה.

הנפשות הדוגלות בלאומיות נטולת רוחניות, נתונות הן תחת השפעת הרשימו, ולא חדרו לעומק הקודש שבאומה. וכשיתעלו למקור של רשימת החיים שהן תחת השראתה, אז ישובו להחיות... 

 (גילוי נאות – בעבר נקראתי חי את הרז...)