באשכול סמוך התפתח דיון ארוך עם דינו אודות אמינות המקרא, או כלשונו, לא הגיוני "שעם שלם הפך למוטיב מרכזי בחייו סיפור שהוא יודע שאינו נכון".
באשכול הנוכחי אנסה להתמקד בטיעון זה.
מבוא
חלק מהדברים תקפים גם ביחס לטיעונים נוספים בעד האמונה והדת. חלקם כבר כתבתי באשכולות אחרים.
א. יש טענה הגורסת כי יכולת החשיבה שלנו מוגבלת ואין בכוחנו לרדת לאמתות העניינים.
טיעון זה ראוי וחשוב והוא עומד ביסודות העיון הפילוסופי. מה שאני רוצה לטעון, כי בכל הקשור לאמונה והדת זהו טיעון האמור להביא לאדישות תיאולוגית מוחלטת ולא להיפך.
ב. טיעון דומה גורס כי חשיבתנו מושפעת ממצבים פסיכולוגיים.
טיעון זה, כקודמו, אינו לטובת הדת יותר מלטובת הספקנות. אם נקבל כי הכול פסיכולוגיה, שוב אנו מגיעים לאדישות תיאולוגית.
ג. טיעון נוסף, קצת יותר ממוקד, גורס כי אין אפשרות להוכיח היסטוריה בצורה מדויקת.
הכשל בטיעון זה הוא כי אם אכן נכונים הדברים, אזי ההיסטוריה מוטלת בספק מסוים.
כל זמן שהנדון הוא האם אומה פלונית עשתה כך וכך בזמן זה או אחר, ניתן להסתפק בכך שאנו קובעים רף של בדיקה וכל מה שעובר את הרף מתקבל כעובדה היסטורית.
ואכן, אין כמעט פרט היסטורי, אולי אפילו ביחס לאירועים גדולים ומשמעותיים, שאין חילוקי דעות בעניינו.
לעומת זאת, כאשר רוצים להוכיח דת, על בסיס טענת עובדה נדרשת הוכחה ברמה שתוכיח קיום עובדה.
ד. גם אם נקבל כי את הדיון על מציאות האלוהים ניתן לקיים באמצעות חשיבה "סינתטית", הדת בוודאי נזקקת להוכחה אקטיבית.
הקדמה
א. כאשר אנו ניגשים לבדוק טקסט, כל טקסט, עלינו לעשות זאת ללא הנחות מוקדמות.
אני טוען כי האדם הדתי מניח מראש כי אלו כתבי קודש שנכתבו/נאמרו על ידי אלוהים בדרך זו או אחרת.
יטען הטוען כי הוא הדין למבקרי המקרא.
כמה תשובות בדבר.
ראשית, אם אכן זה כך, יש לנטרל את הטיעון הזה מן הדיון ולהתמקד בטיעונים לגופם.
שנית, עד כמה שאני יודע, לפחות חלק מביקורת המקרא, היוותה את הסיבה לאי אמונה בתורה מן השמיים והביקורת לא הייתה תוצאה מהכרעה מוקדמת כי אין אלוהים. המשיבים לעומתם חונכו וגודלו על ברכי האמונה בטרם בדקוה. הם התחילו לעסוק בבדיקה לאחר שכבר הכריעו באופן מעשי.
הביקורת נאלצה במשך מאות שנים להתמודד מול מאמינים, גם כאלו שניסו ובחלק מהמקרים אף הצליחו, להשליט את אמונתם בכוח. למרות הכול, בסופו של דבר זה תפס.
שלישית, הביקורת, כמו המדע בכלל, משנה את דעתה ללא הרף. יש דיון פורה וסוער. המאמינים לעומת זאת, משנים במקרה הטוב את הפרשנות אך אינם נוגעים בגוף הטקסט.
בכל אופן, אינני שולל את זכותו ויכולתו של אף אחד לטעון. הדיון הוא לגופם של טיעונים ולא של טוענים.
ב. בבואנו לבחון טקסט ולהתייחס לשאלות שונות המתעוררות על התזה אותה אנו מנסים להוכיח יש 3 דרגות של טיעון.
1. הוכחה. הוכחה מתוך הטקסט או מחוצה לו המאששת את התזה.
2. הסבר. יש שאלה לכאורה על התזה, אך ניתן לספק הסבר מניח את הדעת המיישב את השאלה.
3. תירוץ. אנו מתמודדים עם סתירה או שאלה ויש לנו אפשרות של יישוב.
ג. ההבדל בין הסבר לתירוץ הוא לעתים דק, אך בהגדרה גסה הייתי אומר, כי הסבר הוא כזה שלאחר אמירתו נוכל לטעון כי גם אנו היינו כותבים כך. או לפחות זו הברירה הטובה יותר מכל האפשרויות האחרות (קצת בעייתי בטקסט מיוחס לאלוהים. ממנו היינו מצפים לא לבחור ברע במיעוטו). תירוץ, לעומת זאת, הגדרתו, כי אנו מצליחים להסביר מדוע זה אכן נכתב כך, ברמה המביאה לכך שאי אפשר להוכיח מהסתירה או מהשאלה מסקנה חד משמעית, אך אנו מודעים לכך, כי האדם הסביר לא היה מתנסח בהכרח כך.
ד. הביקורת לא צריכה להיות נכונה במלואה. היא גם יכולה להציג תזות אופציונליות. מי שטוען להוכחת תורה מן השמים מתוך המקרא, יכול במקרה הכי קיצוני לקבל אי אלו תיקוני עריכה קלים, כל מה שמעבר לכך, היינו שמישהו יכול היה לשנות את הטקסטים באופן משמעותי, פוסל את כל טיעון הכתיבה בזמן אמת.
יש דיון ארוך על מועד כתיבת המקרא ועל ידי מי הוא נכתב.
א. אני סבור כי תיארוך הכתיבה כפי שמופיע בספרו של ריצ'ארד פרידמן "מי כתב את התנ"ך", הכתוב אגב, מתוך כבוד גדול למסורת ובזהירות גדולה, לימי בית ראשון, הנו סביר בהחלט. אם כי לא מוכרח באופן חד משמעי, כיוון שלמרבית השאלות יש "תירוצים".
הרוצה להתרשם מטענותיו ייתי ספר ויחזי. אגב, מדוע ספרו אינו על שולחנם של לומדי תורה? כי אסור לערער? אולי האיסור הזה הוא שסייע בהחדרת והשלטת טקסטים והפיכתם לקנוניים?
אם מקבלים את התזה ישנם מספר אופציות.
1. פרידמן מביא טיעון המוגדר כ"זיוף מתחסד" היינו שיפוץ והתאמה לצרכי קידום אג'נדה
המחבר/ים זייף/שכתב/ערך - לא בהכרח את הכול, אבל מספיק בשביל לשלול את הטיעון של "זמן אמת" - במכוון מתוך אג'נדה ברורה שיכולה להיות חיובית לחלוטין. זה כלל לא מופרך, בפרט לנוכח הכרת העמדה המצדדת בשקרים קדושים.
2. פרידמן עצמו אינו מקבל זאת וסבור כי העורך הסתמך על טקסטים קדומים ורק ערך והוסיף קטעים שונים כדי למזג ולהתאים לתפיסתו.
אני סבור כי אין שום הוכחה חד משמעית, עובדתית או הגיונית, היכולה לשלול את התזה. זה כמובן לא מוכיח את נכונותה.
בתנ"ך מסופר על תהליכים של היחשפות חדשה או מחודשת לתורה. יש הדים לכך כי התורה לא הייתה ספר נפוץ בכל שדרות העם.
כך שהן מבחינת בדיקה היסטורית והן מבחינת השאלה כיצד הצליחו להחדיר את התורה לעם יש הסברים מניחים את הדעת.
יש בתיאוריה זו לא מעט חורים, אך הרבה פחות מהחורים שיש בתיאוריה הדתית.
כיוון שאין בכוונתי לאמץ את התיאוריה הזאת לצורך הדיון, לא אאריך.
אתייחס רק לטיעון אחד מוכר, שגוי מאד לטעמי.
מדוע הכותב "נפל" בכל כך הרבה סתירות.
מוסכם על כל החוקרים כי בימי כתיבת המקרא עדיין לא פותחה תכנת וורד. כלי הכתיבה היו פרימיטיביים ביותר. אי לכך כאשר העורך אסף המון מגילות וסיפורים קיימים, הוסיף, שכתב וערך, היה קשה מאד לדאוג שלא יהיו סתירות. הקושי היה הן בשימת הלב והן בתיקון.
אין לשלול אפשרות של קבוצת עורכים שכל אחד ממנה ניסה להשפיע בכיוונים שונים והם נאלצו להתפשר.
ייתכן גם כי היו דברים שהעורך לא העז או לא יכול היה להשמיט (מחמת שהדברים היו מקובלים לא כגרסתו) ולכן הוא ניסה להוסיף את גרסתו, מתוך תקווה שעמדתו תתקבל לפחות כגרסה נוספת.
ייתכן שבזמן הכתיבה לא הייתה בעיה מבחינת האנשים לקבל כי מדובר ביותר ממקור אחד. בעיני מי שחונך כי הכול ניתן למשה מסיני הדבר משונה. לא בעיני מי שידע או הבין כי מדובר בעריכה של טקסטים ישנים שונים. בברית החדשה זה קיים בצורה רשמית.
אגב, כל הנחרצות הזאת כי הכול מפי רועה אחד, לא הייתה נחלת כל הדורות. לא בתקופת חז"ל ולא בתקופת הראשונים.
העובדה כי בשלב מסוים הדעה הקיצונית הזאת הפכה לנרטיב הבלעדי, רק ממחישה את האפשרות להחדיר להמוני אנשים קנון ללא רצף היסטורי ואף בניגוד אליו!
ב. לצורך הדיון הנוכחי אני אקבל את ההנחה כי הדברים נכתבו לפי התיארוך המופיע במקרא עצמו.
הטיעון הוא כי לא ניתן לספר לאנשים בזמן אמת דברים לא נכונים. וכי לא הגיוני "שעם שלם הפך למוטיב מרכזי בחייו סיפור שהוא יודע שאינו נכון".
בספר דברים נאמר כי התורה נכתבה בסוף ארבעים שנות ההליכה במדבר ולאחר שמת כל הדור ההוא, שיצא ממצריים, זולת כמה אנשים בודדים.
שמא יטען הטוען כי רק אותם שהיו למעלה מבני עשרים בזמן היציאה מתו, אולי. אבל אין הוכחה לכך. לפי תוחלת החיים דאז, מסתבר כי רוב אלו שהיו בזמן היציאה בגיל בו כבר ניתן לסמוך על זיכרונם, מתו.
מקבלי התורה (בוודאי שלא כולם) לא היו עדים בעצמם למעמד הר סיני. זה משתמע מיותר מפסוק אחד בדברים.
כמובן שהם לא היו עדים לתהליך היציאה ממצריים, בגיל שניתן כבר לשפוט ולהתרשם.
צריך גם לקחת בחשבון כי משה לא העלה את התורה על הרשת, היא לא נשמרה בגוגל, והיא לא הופצה במיילים ישירות לאיפון. היא אפילו לא הודפסה בסטנסיל במאות עותקים. כולה נכתבה על גבי 12 אבנים.
לא לכל אחד הייתה בכלל גישה לספר ולא כל אחד ידע לקרא. כמה מאלו שכן היה להם את הכלים, נראה לכם טרחו וקראו את הכול? נניח והיו להם השגות וההערות, מה בדיוק הם יכלו לעשות כדי שאלו יהפכו לקנוניות?
בתנאים אלו, היכולת לשנות פרטים, גם משמעותיים, נרחבת מאד.
ג. אציג את הגרסה החלופית שאינה מתעלמת מהסיפור המקראי ועולה בקנה אחד עם העובדה שהוא הפך להיות מוטיב מרכזי בחיי עם שלם.
העם אכן היה משועבד במצרים. בשלב מסוים משה רבינו ניסה להוביל מרד. במהלך התקופה פקדו את מצרים אירועי טבע שונים. המקרא עצמו מדווח כי הדבר לא השפיע כלל על המצרים. מה ההסבר לכך? ויכבד ה' את לב פרעה"? האם את התנהלות המצרים אין צורך להסביר בהגיון? ההסבר פשוט. האירועים כלל לא היו כאלה שהמצרים יחסום לעובדה שאינם מוכנים לתת ליהודים ללכת.
כל האזהרות וההתראות שולבו אח"כ בסיפור. מי בדיוק היה אמור למחות על כך? (גם אם כן, איך הוא היה אמור להנציח את מחאתו. מה הייתה אמורה להיות המוטיבציה שלו להתאמץ לשם כך) ייתכן כי גם בזמן אמת היהודים אכן סברו כי אלוהים נלחם במצרים בשבילם, כפי שהרבה אנשים מפרשנים כיום אירועי טבע שונים.
כאשר תקפה את מצרים מגיפה קשה ניצל זאת העם וברח ממצרים. המצרים התעשתו ורדפו אחריו להחזירו.
לפי גרסת המקרא איזה הגיון יש ברדיפה הזו? שוב ויכבד ה' לב פרעה?
היהודים הגיעו לים והצליחו לחצותו בשלום. יכול להיות שכאן הסתיים המרדף. יכול להיות שחלק מהמצרים אכן טבעו, כפי שייתכן כי חלק מהיהודים טבעו (האמת, גם אני מופתע ומתקומם. זה מנוגד לכל מה שחשבתי עד היום).
המחנות גם לא היו קרובים זה לזה בחינת וזרח השמש ובא השמש. היה ביניהם מרחק רציני. כך שהמצרים הגיעו למקום רק שעות ארוכות לאחר שאחרון היהודים היה בצד השני ולכן התייאשו מהמרדף, או ניסו גם הם לחצות, אך בתנאים שונים שגרמו לאי הצלחת החצייה. (להבדיל מטביעת כל המצרים בים. הים לא יכול בכלל להכיל את כולם והם לא נכנסו למים כמו הדיוטים).
במהלך ארבעים השנה בהם העם היה תחת רושם הצלחתו לברוח ממצרים, התפתחו סיפורים ומיתוסים שונים, חלקם, כאמור, נוצרו כבר במהלך המרד במצריים והנה לנו כל הסיפור.
ד. מתן תורה. כאמור לעיל גם תיאור זה עלה על הכתב ארבעים שנה לאחר התרחשותו. ההתרחשות עצמה יכולה להתפרש כחוויה מיסטית המונית ותו לא. אולי בליווי התפרצות של הר געש. משה רבינו, מתוך אמונה פנימית במסריו, שילב את ההתפרצות עם מעמד אמירת עשרת הדברות והנה לנו תורה מן השמיים.
ה. הקיום במדבר אינו חריג כלל. יש לא מעט בדואים החיים כך. חז"ל גם מדברים מפורשות על מסחר ער עם הסביבה, בין השאר בגלל הפסוק המדבר על שואבי מים וחוטבי עצים.
סיפורי הוצאת מים מסלע הם מופתי במה קלאסיים. הבעש"ט היה מארגן לעצמו מעיין לטבילה ונט"י לתפילה, תמידין כסדרן, בלי להכות במקל.
ו. העם גם לא הפסיק להתלונן ולא נראה כי הכול היה כל כך מוצלח. למה המקרא מספר לנו על כך? אולי בזמן כתיבתו הסבל והבעיות היו כל כך ידועים ובלתי אפשרי היה להתעלם.
ז. חשוב לציין כי המספרים המופיעים בתורה (מעבר לשאלות שונות שהן מעוררות - יש תשובות שניתן לקבלן בדוחק) לא חייבים להיות מדוייקים. יותר מפעם אחת מצוין על התאספות כל העם לפני אוהל מועד.
אכן מסופר בתורה על מפקדים, אך מי בדיוק היה אחראי עליהם. ניתן להתרשם שהיה מדובר בקבוצה לא קטנה של אנשים. אין לנו הוכחות על מספרים כאלה גדולים.
ח. הנבואות של משה. טיעונו המקורי אך ההגיוני להפליא, של פרזנט מספק הסבר מצוין. בכל עת שהתרחשה סופת חול, או משהו דומה, משה נכנס לאוהל והתנבא.
ט. עכשיו לשאלה מדוע העם הסכים לקבל את המצוות.
אם אנו מתמקדים במצוות הכתובות במקרא יש לנו את הדרישה לעבוד אל מסוים ולא אחרים (תשובה לנכונות לקבל את כל המצוות הפולחניות. הן היו קיימות ממילא) חגים וזמנים לששון (מה רע) ואוסף אמירות מוסריות וציווים סוציאליים.
האליטות שותפו בניסוח והמון העם התייחס לכך כאל דרשה של הרב עובדיה ביזדים.
מדוע לא לקבל?
למרות זאת לפי המסופר בתנ"ך העם כלל לא קיבל. לא זנח את האלילים ולא קיים את התורה.
י. זה חורג קצת מהנושא הראשי, אך בכל זאת על קצה המזלג. הקפיצה מהתורה לדת הפרושית, היא דילוג אדיר. גם אם נקבל כי התורה מזמינה פרשנות, הדרך שנסללה רחוקה וארוכה עד מאד.
עולם הבא, תחיית המתים, ימות המשיח. כל הפרשנות הדווקנית מחד וההוספות המרובות מאידך. מאיפה זה בא. מעשה ידי אדם. לא להתפאר.
לאור חשיבות הנושא ביקשתי מההנהלה למחוק כל תגובה לא עניינית, לא שייכת במישרין לנושא, הערות אישיות וכיו"ב. ההנהלה נענתה לבקשה. תודה.
