פלפולי הבל ברמב"ם במקום תיקון הגירסא

רמב"ם חובל ומזיק פ"ז הי"ב, צוין לזה במבוא לרמב"ם פרנקל ספר זמנים.

רמב"ם הל' נזקי ממון פ"ד ה"ו
וכל כך חמור הענין, שרמב"ם פרנקל אפילו לא "העיז" להדפיס את הרמב"ם ע"פ הגירסא הנכונה שהרמב"ם בעצמו העיד עליו, שהרי לא יהיה זה ישיבה'שע רמב"ם
והדפיסו את גירסת הרמב"ם בשולי הגליון

על דברי הרמב"ם בנזקי ממון ד, ד כתב הרב א' סולוביצ'יק בדאצ'ה, גל' 16, עמ' 6 (לענין זה, חשובה יותר רשימתו בגל' 4, עמ' 3, על ר"ח בהל' תפילין א, יא שהתעלם לכאו' מהסבר הרמב"ם עצמו לדבריו, וראה עוד גל' 14, עמ' 4, 'לחידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם').

אין ספק שלעיתים טעויות נוסח הטריחו רבים וטובים לעקור הרים ולטוחנן זב"ז בפלפולם. אולם הנסיון להציג תופעה כזו כעימות בין שני בתי-מדרשות, בו האחד פונה ליישב על דרך הפלפול (וליתר-דיוק קריטי: ההגיון והניתוח) והשני נוטה לבירור הנוסחאות, וכאילו כל שיבאר האחד ע"ד העיון יבאר השני ע"ד חקירת הנוסח - כל זה הוא שטות גמורה.

ספר משנה תורה הוא ספר מאתגר, המצריך באלפי מקומות עיון עמוק בלשונותיו כדי לזהות את דרכו הייחודית בתלמוד. גם אם יימצאו חמישים מקומות שטרחו חכמים ליישב דבריו מתוך שלא הכירו את הגירסה הנכונה, עדיין - לימוד הספר לעומק יתאפשר רק על ידי עיון עמוק בסוגיה. חוקר נוסחאות לא ישמש תחליף ללמדן תלמיד חכם.

כל זאת כמובן ללא כל קשר לשאלה עד כמה דרכו של ר"ח ותלמידיו מתאימה להלך רוחו ושיטתו של הרמב"ם ובני דורו וסביבתו. ואף ללא כל קשר לחוקרים שהיו בד בבד תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה.






   רודולף 

כמדומני שבכתבי ר' מתתיהו שטראשון יש הצעה שחלק מתשובות רמב"ם הם מסוף ימיו ואינם משקפות את דעתו.
הוא מביא דוגמא לזה מהתשובה המפורסמת שר' פנחס הדיין בא ושאל את רמב"ם מקור לפסקו ונזכר שהוא במס' מכות ויבמות, וסוף מצא אותו בגיטין.
רמ"ש טוען שהמקורות נמצאים בציוני רמב"ם הראשונים אלא שבסוף ימיו לא הי' בתפארתו.
הוא מביא מקורות (כמדו' ) מהגר"א וב' מרכבת המשנה.

אין לי את כתבי רמ"ש, אבל ודאי ימצאו אצל א' מח' הפורום.

מבחר כתבים, עמ' קיב.


רודולף 

אני מסכים עם שטיינר, ואולי שגגה יצאה מתחת עטי, שכביכול יש פה שתי אסכולות וצריך לבחור אחת מהן.

בכל אופן, מי שמדביק לכל רב ד"ר - תואר של עם הארץ, או "תלמיד חכם בינוני" שוגה גם הוא בהכללה ללא ספק.

כל הטענות של רמ"ש על הרמב"ם, אין בהם ממש. חוץ מהסיפור שסיפר הרמב"ם עצמו באגרת לר' פנחס הדיין, על שכחה רגעית של מציאת מקור שציין לו מיד, כל המקומות האחרים אין בהם דבר ולא חצי דבר על שכחה או טעות. וכבר הוכח הדבר במאמרים. גם דברי הפנ"מ בירושלמי שבת רפכ"ד, שהרמב"ם בזקנותו שכח לפעמים דברים אינם מדוייקים ואינם מכוונים. לפי שהדוגמה שלו היא לא מסוף ימיו של הרמב"ם, ובסך הכול מדובר על מקרה אחד ויחיד, כנ"ל, ואין לומר שרגיל היה לשכוח בזקנותו.

כדאי להזכיר שהרמב"ם עצמו באחת מאיגרותיו, ואיני בטוח אם היא נמצאת בקובץ האגרות שהו"ל הרב שילת, רואה את השכחה כ'מחלה', ומעיר כי בנעוריו ובימי תוקפו לא סבל מהמחלה הזו.

בענין התושובות לחכמי לוניל: רי"ק סובר שהם מזויפים, משא"כ הרב שילת - וכולם מודים שתשובות אלו הם מאד בעיתיים כי אינם משתקפים הרמב"ם של היד החזקה.

העתקתי מהמצויין אצלי במק"א
דעת הגר"א על תשו' רמב"ם לחכמי לוניל
בביאור הגר"א: או"ח שא
            יו"ד רפא ט
            או"ח רסז ח
ובשיירי קרבן יומא ג ו

אשר הסיקו שד' רמב"ם בתשו' לחכמי לוניל לאו דסמכי אינון.
ואיני זוכר אם מ"מ אלו העתק מר"מ שטראשון הם או ממקום אחר.

על בית המדרש התלמודי לעומת החקר האקדמאי כתב הגאון המופלא רא"א קפלן
[בעקבות היראה עמ' סז-עד "יסודי המשפט העברי". הזיכרו פרופ' ש.ז הבלין בהרצאתו בבית הועד. והועתק משם]

"מי ומי ההולכים וחודרים חדירה גמורה ואמיתית לתוך היכל המשפט הענקי של ההלכה התלמודית? מי הראויים והגונים לחשוף מסתריו ולערות יסודותיו כדי להראותם לעין כל מבקש כשהם מובנים בינה ישרה ומסודרים סדר נכון?