ובכל זאת, מהו המיוחד שחידשה החסידות?
החסידות הכניסה אש התלהבות של חִיוּת בעבודת ה'. "וחי בהם" הוא יסוד דרך החסידות. ידוע מה שאמר הרה"ק רבי אברהם הכהן מקאליסק זי"ע, כאשר נשאל על ידי בני בית המדרש אליו השתייך בטרם התקרב להרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע, מה מצא בחסידים שנמשך אחריהם, הרי גם לפני כן כבר היה גדול בתורה ובקדושה, ומה מצא חן בעיניו כל כך בדרך החסידות שעזב את דרכו הקודמת ונסע למגיד.
השיב: אצל החסידים מצאתי את ענין "וחי בהם".
דבר זה אינו מובן לכאורה, וכי במקום שהיה קודם לא קיימו וחי בהם?
ההסבר הוא כך, כוונתו של הרה"ק מקאליסק היתה ל"וחי בהם" ברוח סערה, בסערת קודש באפן של כל עצמותי תאמרנה.
ואכן מסופר על הרה"ק מקאליסק זי"ע, שהקים חבורה של קבוצת אברכים וחינך אותם בסערת אש קודש, באופן של "ומי יכילנו", בדרגות מופלאות של קדושה ולהט אש למעלה מן הכלים שאדם יכול להכיל. וכמו שכתב מרן בעל יסוד העבודה זי"ע (מכתב כה) על הרה"ק מקאליסק "אשר דבריו גחלי אש". את האש הזאת של "וחי בהם" מצא אצל המגיד זי"ע.
מהו הדבר הזה שנקרא "וחי בהם"?
התשובה הזאת מגדירה בתמצית את דרך החסידות, הפוך בה והפוך בה דכולא בה.
"וחי בהם" היא נפש שוקקה ונפש רעבה, הנפש משתוקקת לעבודת הבורא. מתגעגעת לקרבתו. "וחי בהם" היא אהבת ה' עד שמגיעים למצב של "רשפיה רשפי אש שלהבתי‑ה".
החסידות לא באה להפחית מן הדברים העומדים ברומו של עולם שהיו לפניה. גם לפני הופעת החסידות היו בעם ישראל צדיקים בעלי יראת שמים, אבל "וחי בהם" כפי שמצא אצל חסידים לא מצא במקום אחר. החסידות הכניסה אש של התלהבות בתורה, בקיום מצוות, חיוּת בתפילה. זה מה שחידשה החסידות.
מה לימדה החסידות, מהי דורשת?
בראש ובראשונה, החסידות שינתה ושידדה את המערכות בנושא התפילה.
חסידי קמאי, התפילה היתה אצלם הציר המרכזי של החיים הרוחניים שלהם, לכל הדרגות של "אי חסיד, אי עניו" זכו כתוצאה מן "המקום אשר עמד שם את פני ה'". וכל מי ששמע את תפילתם, השמיעה בעצמה כבר היתה מחוללת בו שינוי. הדור שלנו עוד זכה לראות את השרידים אשר ה' קורא, אשר ראו וקיבלו מהקודמים להם מהי משמעות המושג תפילה וכיצד מתפללים.
תפילה צריכה להיות באופן של "קובע מקום" ולא לפרקים, ובכל מצב שהוא, בין אם יש זמן ובין אם לאו, אף פעם אין חולשה בתפילה. ושתפילה היא "וחי בהם", "אשיחה ואהמה".
אי אפשר להסתפק רק בתפילתה שכל עיקרה היא רק "פירוש המילות" בעלמא.
בלי "ליבא בעי" בלי עבודת הלב, התפילה אינה נחשבת לתפילה. שריד לדורות אלו עוד ראינו אצל סבי, האדמו"ר בעל "ברכת אברהם" זי"ע. החזון הזה של מעלת התפילה שהיה אצלנו בבחינת "תא חזי" בוא וראה, הריהו כיום רק בבחינת "תא שמע". אמנם גם היום מתפללים אך זה רק 'לפרקים', חסרה הדרגה של "קובע מקום" שכבר קנה את קנין התפילה. וכאשר התפילה היא 'לפרקים' - אזי כל החיים הרוחניים הם באופן כזה, 'יעלו שמים ירדו תהומות', באין את האמונה הפשוטה ואת יראת השמים האופפת את הקובע מקום לתפילתו. ואם על הקובע מקום אומרים 'אי חסיד', כלומר שזו הדרך להיות חסיד, הרי מי שאינו קובע מקום לתפילה האיך יהיה חסיד? ואכן מאז נסתם ונסתר חזון מעלת התפילה של חסידי קמאי, נשתנתה כל הצורה של איש חסיד.
מהו ענין ההתקשרות לצדיק שהחסידות כל כך מפליגה בערכו?
על ערך מעלתה של ההתקשרות לצדיק ניתן לעמוד מתוך הסיפורים אפילו על חסידים פשוטים, עד היכן הגיעה מעלת ההתקשרות שלהם. כמו הסיפור המובא בספר תורת אבות (מעשי אבות, כח), שפעם אחת שלח הרה"ק רבי מרדכי מלכוביץ' שליחות בידי אדם אחד שנסע דרך העיירה מוש, שיפרוס בשמו בשלום החסידים שם ויאמר להם: "בודקין בחורין ובסדקין".
הלה הגיע למוש בערב בדיקת חמץ, ומאחר שמיהר מאד לדרכו לא היה לו פנאי אפילו להיכנס לשטיבל, עמד והקיש בחלון וקרא בקול: "הרבי אמר בודקין בחורין ובסדקין".
אנשי מוש, בשומעם את הדברים התעוררו כל כך, (הכוונה היתה ברורה, בחורי וסדקי הלב) עד שנעמדו להתפלל מעריב כמה שעות בבכיות ובצעקות. זה דבר שלא נשמע כמוהו, הרי הם לא שמעו את קולו של הרבי עצמו, וגם הדברים שאמר להם הם לשון הגמרא ללא כל חידוש, ומה הביא בהם התעוררות כה חזקה,
התשובה היא ברורה, אין זה אלא מכח הקשר המופלא שהיה להם לרבי.
ישנו גם סיפור שסיפר הרה"ק רבי נחום שוחט זצ"ל למרן מקוברין זי"ע (מובא בספר תורת אבות בחלק עשה לך רב, כא), שפעם אחת לאחר פטירת רבו האדמו"ר רבי מרדכי מלכוביטש זי"ע היה צר לו מאד על הלב ובכה מאד, והתגלה אליו הלכוביצ'ער מעולם העליון, ואמר לו, "נחום, וואס ציסטע מיר", למה אתה מושך אותי כל כך אליך, ענה לו, ומה אעשה שאני שרוי בחשכות גדולה, ורצוני שתחזרו עמי באמירת "אני מאמין" כדרך שהייתם עושים בחייכם, וחזר עמו הרבי ג' פעמים "אני מאמין".
שאל אותו מרן מקוברין, ואולי היה זה רק דמיון?...
השיב לו רבי נחום, מה אתם אומרים לי 'דמיון'? ראיתי אותו ברור כפי שאני רואה אתכם כעת! היכן מצינו כח התקשרות כזה שיכול להמשיך אליו את רבו מעולם העליון. ועצם הדבר מדוע בקש דוקא שיחזור עמו "אני מאמין", ולא בקש שיוושע מהצרה והחשכות, אין זאת אלא כמאמר מרן אדמו"ר בעל דברי שמואל זי"ע, שקרא על מרן רבי מרדכי מלכוביטש זי"ע את הכתוב 'ויהי ידיו אמונה', שכל הענינים שעשה ופעל ישועות בקרב הארץ היו על ידי שחזר עם יהודים "אני מאמין" והשריש בהם אמונה, ומכוח האמונה כבר נושעו ממילא ממצוקותיהם. ועוד סיפורים רבים כיוצא באלו יש על אנשי הלכוביצ'ער, שהדביקות שלהם ברבם היתה באופן שאין לשער.
אנחנו רואים אברכים שמתחילים את עבודתם החסידית בסערה גדולה, ואחרי זמן הם נופלים. מה קרה?
שאלה גדולה, הרי היתה צריכה ללהט אש גדולה במחנה. ומדוע לא יבער הסנה? מדוע אופפת כזו רוח של בעל‑הבית'יות את האנשים. היכן היא רוח הסערה, היכן היא "ותשאני רוח" שהיתה צריכה לפעם באברכים?
באמת, כעין השאלה הזאת כבר שאלו הנביאים, כמו שמתאר ישעי' הנביא (ה,א‑ד) מה הקב"ה השקיע בעם ישראל: אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי וגו', ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו' ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו מדוע קיויתי לעשות ענבים ויעש באושים. וכעין זה נאמר בהפטרת מסעי (ירמי' ב,כא), ואנכי נטעתיך שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זרע אמת ואיך נֶהְפַּכְתְּ לי סוּרֵי הגפן נכריה. והשאלה בעינה עומדת ולא ענו עליה תשובה, היכן היה הכישלון, הלא היו לעם ישראל כל התנאים לפריחה שאין דומה לה, ומדוע קיויתי לעשות ענבים ויעש באושים. ואמנם כאן איננו מדברים על באושים חלילה, ואדרבה, יש הרבה ענינים מופלאים במחננו שיכולים לומר עליהם בלב שלם אשרינו מה טוב חלקנו, אבל היכן הם הענבים שהיו ראויים לגדול כאן, היכן היא הפריחה הגדולה שהיתה ראויה להיות בתנאים נפלאים כאלו.
התשובה לזה היא, כדאיתא בתורת אבות (דרכים בעבודת הבורא, קכו) עה"פ 'טבעו בארץ שעריה', יש אנשים שנשלחו וירדו לעולם להיות גדולי ישראל, נשמות קדושות שנועדו להאיר את העולם, אלא שטבעו בארץ שעריה, שערי הלב שלהם טובעים בארציות, וזה גורם להם לאבד את מעלתם. וכך הם דבריו המחרידים של האור החיים הק' (במדבר כה, לז), כשאדם משלים תאוות נפשו הבהמית בזה יחשיך אור הנפש. והדברים מבהילים למתבונן בהם, כיצד אדם שנועד להיות גדול בישראל ולהאיר את העולם מאבד את כל ייעודו תמורת הנאות מגושמות. אך זוהי התשובה לשאלה מדוע כרם כה משובח אינו מצמיח את הענבים הראויים לו.
מהי איפא הדרך, מאיפה מתחילים?
כתוב בפסוק, יותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם (קהלת יב,ט). בפתח ספרו הגדול נתיבות שלום העמיד אבי מורי זי"ע את "נתיבי דעת" כפרקי מבוא לספרו. מכל הנתיבים של תורה ויראת שמים ומדות טובות בחר דוקא בנתיבי דעת כמבוא ושער לספר.
מה הענין בזה?
אלא ההסבר הוא, כי ענין הארת הדעת הוא כמאמר חז"ל (במדב"ר י,א) דעת זה הכרת הבורא, וזהו השער והמבוא לכל דרכי החסידות. והוא כמו שמפרש בספר יסוד העבודה את הכתוב 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם'.
'רב טובך אשר צפנת ליראיך', הוא כח ההתפעלות שיש ליראיך שהם מתפעלים ונפעמים, כענין שנאמר (שופטים יג,כה) ותחל רוח ה' לפעמו, וכלשון שכתב הרה"צ רבי יהודה לייב כפי שהזכרנו לעיל, "לא אוכל שאת". הכוח הזה של 'פעלת' לחוסים בך הוא "נגד בני אדם", שבני אדם תמהים על ההתפעלות של הירא שמים, כי גם הם שומעים ויודעים ומבינים בשכלם את הדברים לא פחות ממנו ובכל זאת אינם מתפעלים מהם, ומדוע הוא מתפעל כל כך. התשובה לכך מבאר בספר יסוד העבודה, כי להם ליראיך ניתנה ההכרה – היינו הכרת הבורא – כמש"כ (הושע ב,כב) ואירשתיך לי באמונה וידעת את ה'. ולאור זה מובן מדוע "נתיבי דעת" הם המבוא והשער לכל נתיבי החסידות, כי מדת הדעת – זו הכרת הבורא – היא יסוד ההתפעלות, וכח ההתפעלות יחד עם הארת אור פני מלך חיים הם היסודות והמבוא להיכנס בשערי החסידות, והם השער לתפילה ולשבת ולכל דבר שבקדושה. וזאת למד אבי מורי זי"ע את העם דעת, את כח ההכרה וההתפעלות, לבוא כבן עליה וכגברא רבא להרגשת שבת ולכל נתיבי החסידות. ואכן כל רואיהם תמהים איך יתכן בדור כדורנו שאנשים רגילים שאינם מיחידי הדור יוכלו לזכות לדרגות כה גבוהות בשבת ובתפילה. אין זאת אלא מכוחו של אבא זי"ע אשר משמים זיכו אותו, שרק "איש אשר רוח בו" כמוהו היה יכול למלא את התפקיד הגדול הזה, להקים בנין כה מפואר, שהשקיע בו כל כך הרבה כוחות, וזכה להצלחה מופלאה כל כך.
יום השבת אצל החסידים הוא 'עסק שלם', בפרט בחסידות סלונים, במה מתבטא הדבר?
נתחיל מן השבתות של לכוביץ', (שבסדר השושלת של סלונים היא החוליה הראשונה) השבתות האלו היו בדרגה מופלאה מיוחדת במינה שלא נשמע כמותה. וכפי שבא לידי ביטוי בסיפור על הרה"צ רבי יהודה לייב סלונים זצ"ל, שפעם פנה בהתרגשות אל האדמו"ר מסלונים בעל "יסוד העבודה" זי"ע, ואמר לו בהתפעלות: אוי אייערע שבתים, (אוי, השבתות שלכם!) השיב לו בעל יסוד העבודה, "זאת ירושה היא לנו מלכוביטש". וכמובן שרבי יהודה לייב לא היה מתבטא כך אלמלא היה במצב של "ומי יכילנו" – באין יכולת להכיל את רגשי הלב. וכפי שכתב הוא בעצמו בזקנותו אל האדמו"ר בעל בית אברהם זי"ע, בגודל ענוותנותו, "אם כי אני יודע היטב את מצבי והיכן אני עומד, עם כל זה כשמגיע שבת קודש מתלהב לבי עד שאיני מוצא מקום לנפשי, וכל זה ממה שקבלתי כשדרכתי על מפתן צדיקי אמת, – המה רבותינו הקדושים אבות השושלת הזאת". הדבר טעון ביאור, ומה יש אם דרכו רגליו על מפתן רבותינו הקדושים, וכי זו לבד כבר סיבה למדרגות כאלו, שהוא עומד בשבת במצב של "לא אוכל שאת", שאינו מוצא מקום לנפשו מאין יכולת להכיל את האש?
כך גם רואים במאמרי רבותינו הקדושים, ב"תורת אבות" ושאר ספריהם, המדברים בשבח יקר השבת, שהם כמקשה אחת של לבת אש. כל מאמר הוא מסכת שלמה של אש קודש המבטאת יקרת השבת בדברים מופלאים, ולא נמצא כבושם הזה. וכל כך היו מתעלים בשבת, עד שאפילו יהודים פשוטים שלא נמנו על בני העליה המיוחדים, כשבאה שבת - כמו גבהה קומתם, עד שלא ניתן להכיר בהם את דמותם של ימות החול. וכל זה טעון הסבר, מנין הגיע להם ככה, והגם שרבותינו הק' שמו דגש מיוחד כל כך על השבת, עדיין אין זה מסביר כיצד זכו לשבתות כה מופלאות.
ההסבר הוא, כל דרך החסידות היתה מיוסדת על ענין זה, כיצד להגביר את האור האלוקי "נר ה' נשמת אדם" שיאיר באדם, וכיצד להתרחק מכל הדברים המפסידים את האור האלוקי. לכן השקיעו עבודה כה רבה לרומם את השבתות, כי השבת היא יום של נשמה יתירה, וככל שיהודי משקיע עצמו בשבת - כך הוא זוכה לאור האלוקי שהוא מקור האמונה. ומשום כך גם היו זהירים כל כך מכל פגם בענייני קדושה, כי אין עוד דבר כזה שמפסיד את אור הנשמה כמו ירידה בענייני קדושה. האדם כלפי חוץ נשאר כמות שהוא, ואף אחד זולת הקב"ה אינו רואה עליו דבר, אך מבפנים כבר מזמן כבה בו אור הנשמה. וישנם דברים שאף כי אינם עבירה, אך אין דבר שמרחיק את האור האלוקי ומפסידו כמותם, ומזה היו מפחדים ורועדים ביותר. ולכן גם היו רבותינו הק' מייקרים ומחשיבים כל כך את מעלת ארץ ישראל, כי בה מאיר ביותר האור האלוקי של הנשמה, כמאה"כ (ישעי' מב,ה) נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה.
זו איפא הדרך אל החסידות, השבת?
אמנם כן, השבת מוזכרת בפרשת אמור כ"תחילה למקראי קדש", כלומר, ה'תחילה' להיכנס אל הקדושה, וה'תחילה' להיכנס בשערי החסידות. וכדברי האור החיים הק' שזולת השבת אין השגה בעולם להכיר לכסוף ולכְלות אל הבורא, כלומר אין שום דרך אחרת אפילו להכיר את הבורא, ועל אחת כמה וכמה לכסוף ולכְלות אל הבורא, כי אם ע"י השבת. אפילו להבין חסידות בהבנה שכלית אי אפשר כי אם ע"י השבת, זה השער לחסידות והשער להכרת הבורא, וככל שיהודי נכנס יותר לשבת כך הוא זוכה להכיר ולכסוף אל הבורא. אכן כדי לזכות לשבת צריך לקיים את התנאים המיוחדים שנאמרו בה, כמו שאומר הנביא (ישעי' נח,יג‑יד), אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וגו', ודבר דבר – אז תתענג על ה'. הלשון 'אם' הוא תנאי, לומר שאין דרך אחרת לזכות לשבת כי אם ע"י תנאים אלו.
כיצד בזמננו, בעידן כל כך קשה, עם רחובות כל כך שטופים בהנאות וחיי עולם הזה, אפשר להחזיק מעמד?
בפיוט 'אקדמות' שאנחנו אומרים בחג השבועות, ישנו חרוז שמבטא את כל ההתבוננות. אומות העולם פונים לעם ישראל בפיתויים ותמיהה "כיצד זה אתם מחזיקים בדרככם ואינכם נסחפים אחרינו, מיהו ומהו אהובכם שבגללו אתם מוכנים להקריב את כל חייכם?" ("מנן ומאן הוא רחימך שפירא בריוותא, ארום בגיניה ספית מדור אריותא?") השאלה היא לא רק בגשמיות, היא גם ובעיקר ברוחניות. כיצד זה אתם מוכנים לוותר על כל תאוות והנאות העולם הזה? התשובה שכנסת ישראל עונה היא, "רבותכון מה חשיבא קבל ההיא שבחתא" זה נכון שאתם חשובים ויש לכם את כל העולם הזה, עם כל גדולותיו, אבל מהי כל גדולתכם, כל הבלי העולם הזה, מול אותה הנאה רוחנית נצחית שבוראנו מנחיל לנו, מול אותו 'שבחתא'. אברך ובחור שיודע כי בפנים, בתוך בתי המדרש מחכה להם אורו של מלך מלכי המלכים, אור השבת, אור התפילה, אורו של דף גמרא, אור של נועם וקרבת אלוקים, ידחה בשאט נפש את כל פיתויי הרחוב הנוצץ בשלל אורותיו.