חרדי עומד בצפירה ביום הזכרון, מי מכיר?

תשובה: אף אם אמרו ז"ל, שהאבל, שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שניה יוצא ואינו יושב במקומו; כמש"כ זה בהלכות הרי"ף ז"ל בפ' ואלו מגלחין, וכן הרמב"ם ז"ל (פ' ז' מהלכות אבל). נראה, דאפי' לבית הכנסת אינו יוצא בשבת ראשונה, מדקאמר, דבשבת שניה יוצא ואינו יושב במקומו; דאי בשוק, מאי יושב במקומו איכא? דאלמא, בשבת ראשונה אף לבית הכנסת אינו יוצא; וכן דקדק הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם. מ"מ יש מנהגות חלוקים בארצות בזה. כי בכל קטלוני"א אין נשמרין מזה, זולתי בחול, שמתפללין בבית האבל, אבל ביום השבת שחרית הולך לבית הכנסת, כיון שאין אבלות בשבת, ואינו יושב במקומו; כ"כ רבינו האיי גאון ורש"י; ושבת ראשונ' פירוש שבוע; וכן נהגו בזאת העיר. ויש נוהגין שלא לצאת לבית הכנסת בשבת ראשונה, אפילו ביום השבת; כמו שידעת מנהג בלנסי"אה. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדעת רבינו האיי ז"ל, מהגדה שבפרקי רבי אליעזר, כמו שכתב בארוכה בספרו; וכתב בסוף דבריו: הרי הרוחנו בזה הענין, אע"פ שראוי לקצר מפני המנהגות המשתנים בכך. ובסרקסט' נוהגים האבלים כל שבעה, אפי' בשבת ראשונה ובימות החול, ללכת לבית הכנסת שחרית וערבית. ואחר התפלה, כשחוזרין לבתיהם עם רוב הקהל המלוים אותם, בכניסת החצר, המקוננת מעוררת לויתה ומתופפת בתוף שבידה, והנשים סופדות ומכות כף אל כף;וכיון שעושין זה לכבוד המת, אין לבטל מנהגם. וכן יש לומר במנהג עירכם; כיון שאין הולכים לשוק לעסקיהם, אלא שהולכין לבית החיים, אם לספוד על המת או לאמר עליו ניחות נפשא, אין לבטל מנהגם, כיון שהוא לכבוד המת. שהרי אפי' להלין את מתו, שהוא אסור בלא תעשה מן התורה, אם הלינו לכבודו מותר. ואם מפני שעושין כן הישמעאלים, אין זו חוקה שיהא אסור משום: ובחוקותיהם לא תלכו. כדאמרינן בפ"ק דע"ז (יא): שורפין על המלכים, ואין בו משום דרכי האמורי; ומפרש התם, דשרפה לאו חוקה היא, אלא חשיבותא. וכן שורפין על הנשיאים מטתן וכלי תשמישן; ואע"פ שגם העובדי כוכבים עושין כן, לא נאסר משום דרכי האמורי; שאם באנו לומר כן, נאסור ההספד, מפני שהעובדי כוכבים ג"כ מספידין. ואע"פ ששנו בתוספתא בסנהדרין: כשם ששורפין על המלכים, כך שורפין על הנשיאים, אבל לא על ההדיוטות; כבר פירש הרמב"ן ז"ל הטעם בספרו: משום דאיכא יוהרא והשחתה. וכבר בקשתי ממך כמה פעמים לבל תדקדק לשנות מנהגיהם בדברים כאלה, אם תרצה לעמוד עמהם בשלום; ועוד, שלא יקבלו זה משום אדם. ואפי' בדבר שהוא אסור גמור, כל שאין מקבלין, אמרו ז"ל (שבת קמח:): מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין.