עומד אני לי לתומי בסתם יום של אתמול, עומד ומפטפט לי לתומתי כי רבה עם ניק, אולי אין בן שיחי ניק אחד אלא אוצר בלום מלא ניקים, איני יודע, אבל יודע אני גם יודע כי איש אחד הוא. בשר ודם. ניקים יש לו אולי שבעים, אבל רגלים זוג משומש אחד בלבד.
אי שם ברחבי ירושלים של זהב עומדות היו רגלינו, אני אומר מילה והניק משיב לי, אני משיב מילה, והניק אומר לי דעתו. ומרוב מילים יבשו שפתותינו. ידבקו רח"ל לשוננו לחיכנו אם לא נשתה עכשיו. הכוונה כמובן שכל לשון חלילה תדבק לחיך הניצבת מעליה.
ומה עושים יהודים טובים שכמונו בצמאונם? קונים פפסי. שתי פחיות לשתי נפשות, פחית לנפש. במכונת הפחיות העומדת בטח אי שם באזור מאה שערים וקוגעל.
עוד אנו שותים לשכרה את פחיתותינו, והנה קם לנגדינו ילד קטן, "צ'למער" בלע"ז, כולו שבעים סנטים פאות וכיפה, ופונה אלינו בחלל נטול בושה, ואומר "תנו לי את הלשוניות של הפחיות"?
תחינת ילד קטן לא ברא השטן. איך אפשר לסרב, והרי כל הקירות מולנו זועקים "אל תעמדו מנגד". ועוד, שהרי מבצע בפפסי יש, אם לא נשתמש בו אנו, למה לא יהנה ממנו יציר כפיו של הקב"ה אחר?
נתן הניק בן השיח את לשוניתו לשיח, וטרם הספקתי אני לתת לו אף את לשוניתי, ברח לו, והותיר אותנו המומים ופעורי פה לרווחה, כה פעור היה פינו, עד שאפילו היה פורח לו שאול יהלום ונכנס לא היינו מרגישים.
אך לא לעולם חוסן, כעבור דקה חזר לו הגמד עם טלפון (כשר אבל מסריח) והראה לנו היאך הוא דרכו להנות מן הפחית, איך הוא מתקשר אל ה"טעלעמעסער" ומקיש את הקוד, וכדומה.
פנה הניק ואמר לו: "תינוק של בית רבן, למה תתקשר מנייד, והלא עולה זה ממון רב, המתן נא עד אשר תגיע אל ביתך שעירה, ושם תתקשר מן הבזק אשר קבוע בקירות ביתך, וחסכנו לאביך סיבוב של התרמה. ויען ויאמר: "אבא שלי נתן לי רשות, לא כפ'ת לו".
עוד אנו מאזינים, ואבי הבן בא, וירא אותנו ואת בנו, והנה סמק עור פניו, ויחוש כעלוב בין פרחי השושן, וכבער בין יועצי המלך, ויגש אל אוזן בנו, ויסובבנה - משל גדלו להם על לחיי בנו סביבונים בליל שביעי של חנוכה, ויאמר לו "לא חבל על הכסף? אתה יודע כמה זה עולה?" ראה שראינו, וירווח לו.
ואני עומד ועצב, ואומר לעצמי, היאך אב הגיע עד לשפל המדריגה, עד כי יכה את בנו - רק כי "לא נעים לו מהחבר'ה".
