"תסמונת דאון" - שפיות במיטבה

אחת מידידותיה של אשתי תחי' נפטרה ל"ע.

אחרי שעבר זמן מה מהפטירה - הוזמנה אשתי לכנס לזכרה של המנוחה.

ומה כולל הטקס?

המשא המרכזי בערב הוא - קווים לדמותה של הנפטרת מאת "אמא לילד תסמונת דאון".

לא פחות ולא יותר.

כיון שהכנס היה מרוחק, ואשתי לא יכלה להגיע אליו - איני יודע עד לרגע זה מה היה בכנס. אולי האשה שם סיפרה על איזו זכות גדולה שבזכותה זכתה לילד כזה, אולי היא נתנה עצות לכולם איך לזכות, אולי היא חילקה ברכות, אולי ואולי ואולי.

מסקנה: הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם, מה שבא בקלות נתקע כמו עצם בגרון ולעולם לא יעלם.

הנקודה היא התואר. מה קשור ל"קוים לדמותה של הנפטרת" זה שהדוברת היא אם לילד תסמונת, רח"ל? זה קשור כשמדברים על חינוך ילדים, זה קשור כשמדברים על התמודדויות ונסיונות, אבל מה זה קשור להספד? אלא מה, שזה נהיה תואר בפני עצמו, כמו, להבדיל, ראש ישיבת ... או רב קהילת ... ומגיד מישרים. ההבדל הוא שהתארים הללו רלוונטיים, כי זה אומר (או אמור לומר...) שמהאדם הזה כדאי לשמוע, או שהוא בר-סמכא ומסתמא יש תוכן בדבריו, או שהוא דרשן מקצועי ונעים לשומעו. אבל איך רלוונטי להספד זה שהיא אם לילד כזה? שימו לב, אינני מזלזל בכוחות הנפש העצומים ובזכויות הרבות שיש לאשה הזו, רק לא מבין איך זה רלוונטי להספד.

לקחת לי ת'מילים....

הגולם, לזה התכוונת?

לאחר שיצא לי להכיר כמה אמהות לילדים פגועים, עלתה בדעתי מחשבה שאולי, עצם ההתמודדות והקושי הרב בגידול ילד שכזה, גורמים להן "לגדול".

הן משום מה נראות לי "מפותחות" יותר, בעלי אישיות גדולה ומעמיקה יותר משהיו, אילו לא נאלצו להתמודד עם צרות שכאלו.

סתם הערת ביניים שלא באה לסתור את התובנות האחרות שעלו בתגובות כאן.

בס"ד

תראו, אני בא לעשות כאן משהו שבד"כ אינני עושה,

וזה לסנגר על הגולם.

נראה לי שהוא התכוון לכך שהוא לא מבין מה הקשר של מקרה כזה לכנס על אשה שנפטרה.

לא שאני תומך במה שג"א חושב שהוא התכוון !