ערב ראש השנה, כעין שנה זו חל ביום חמישי, ולאחריו שישי, ולאחריו שבת.
שלושה ימים של קדושה.
בבוקר ראשון של חג, הולך אני לתפילת שחרית עם הנץ החמה, יש שיאמרו משום שמן הזריזים אני, ויש שיפרשו שרוצה אני לגמור ראשון את התפילה, בל בין כך ובין כך הולך אני לתפילת הוותיקין.
פוסע אני בצעדים נחושים לעבר בית הכנסת, רואה אני איך ניבט אלי החושך היישר מחלונות הבתים, מביט אני אל נוכח הכביש ואיני רואה שום נש או בר.
בודאי בביתו של הרב יש אור, חושב אני לעצמי, הרי ודאי שהרב יושב לו כל יום הדין והוגה בתורה. ואכן רואה אני למרחוק כי בביתו של הרב האור דולק, בולט הוא הבית ליד הבתים החשוכים.
קרב אני ורואה כי גנב מתהלך לו על המרפסת בקומה השלישית, מהרהר אני אם פיקוח נפש הוא ולקרוא למשטרה, או רק לעלות לביתו של הרב ולהודיעו, אך תוך כדי הרהורי רואה אני כי אותו גנב הוא לא אחר מאשר הרב. הרב אשר לעולם לא יסיר את הפראק מעליו נצפה כאן עם פיג'מתו, בגד הלילה שלו הפטור מציצית.
בליבי חושב אני: אם זיכני הקב"ה לראות מראות כה נשגבים כבר ביום הראשון של השנה, אין ספק כי נגזרה עלי שנה טובה ומתוקה, כאותו התפוח אשר אכלנו אמש.
עברו שעות, ואני חוזר מתפילתי, ובאותו המקום מעיף מבט חטוף אל עבר המרפסת האמורה - ומה רואה אני? אותו הרב עם אותו הבגד, יושב וקורא בספר.
משער אני בליבי, כי ודאי ספר מוסר הוא, והרב כבר התפלל שחרית ועדיין מתפלא אני עד רום ארכובות אזני.
כשהולך אני למנחה ורואה אני אותו על אותה המרפסת עם אותה הפיג'מה, אני מתחיל להרהר. בערבית של ליל שני אני כבר חושד, ובשחרית של יום שני אני כבר יודע.
ולא אני בלבד, כולם יודעים וכולם מרחשים ומתלחשים, כולם יודעים מי ומה ולמה וכמה.
בשבת ישבו קבוצת סנגורים ליד ביתו וחיכו לרגע שבו ילך לבית הכנסת, אך לא. הרב יושב שם כל הזמן לא הולך לא בורח ולא מגיע לבית הכנסת.
מת היה לו שם בבנין, כשגילהו באמצע הלילה לא יכל עוד לשוב לביתו, ומאז ועד מוצאי שבת שפינו את הגופה לא יצא מהמרפסת.
