מיישע ניירא - נס בירושלים
סיפור שהיה לפני כמה שנים.
אשה אחת, ירושלמית בת כך וכך, סבלה מבעיה חמורה באיזון השינה, מה שגרם לאירועים מביכים ביותר.
בשבת בבוקר, כשהיתה מביאה טשולנט לשולחן - היתה נרדמת באמצע הדרך.
כשהלכה לישון - באמצע הדרך כבר נרדמה.
כשאכלה אגוזי קשיו - באמצע האגוז נרדמה.
כשהתרחצה - היתה נרדמת בעוד הסבון עליה.
לא ידעו מה לעשות. ישבו על המדוכה, עמדו על המדוכה, קפצו על המדוכה, ואין עצה ואין תבונה.
שאלו לחכמים ולא ידעו, שאלו לתינוקות ולא ידעו, עד שבא רב אחד גדול וענק, אשר גדלותו בתורה כגודל עוג מלך הבשן בגשמיות, ככל רז לא אניס לו, ואמר להם כך:
עד תשעה באב, זה יעבור.
האמינו וקיבלו.
אותה שנה, כמו שנה זו היתה, שתשעה באב חל במוצאי שבת, וראש חודש אב חל בשבת.
במוצאי שבת של ראש חודש אב, בעת שהבדילו על היין, נזכרו שאשכנזים הם להרע ולהיטיב, ודרך אשכנזים שאינם שותים מיין הבדלה.
יש כאלו שנותנים לקטן לשתות, ויש כאלו שטועמים מעט ומחזירים לבקבוק.
בעל הבית, שלא מצא תינוק בסמוך לו, שתה מעט מיין ההבדלה, כדי שלא יוציא שם שמים לבטלה, ולא תהיה ברכתו לשוא, ואת כל יתר היין אשר בגביע החזיר אחר כבוד אל הבקבוק, מוכן ומזומן לשבת הבאה.
עבר שבוע, והגיע שבת ח באב.
בליל שבת, הביאו את בקבוק היין, קידשו עליו וחילקו לכל המסובים.
וכיון ששכחה מצויה היא בעולם, שתו כל בני הבית מלא לוגמיהם מהיין.
מיד אחרי הקידוש, התחיל שיער זקנה של בעלת הבית לצמח, שהרי מיין הבדלה היה היין. סנטימטר בדגים, שני סנטימטר במרק, ובקינוח היה לה זקן כשל רון ארד.
כל אותו הלילה, בליל שבת, תהתה האשה ולא הצליחה להרדם, כי לא היה מנוח לנפשה - האם כשישנים שמים את הזקן מעל לשמיכה או מתחת לשמיכה.
מאותו היום, שוב לא היתה נרדמת בקלות, אלא היתה מהרהרת לה בשאלה הרת גורל זו.
וכך התקיימו להם כל דברי הרב המקובל.
 |
|
|
