מיישע ניירא - בהערינג וקרקרו

איש יהודי אחד אני מכיר, שמנהג נאה ומגונה לו כאחד, כל אימת שממשמשת לה שמחה לבוא לעם ישראל, רואה הוא את עצמו כחתן השמחה.

ולא כחתן השמחה בלבד, אלא חש הוא כי הוא הוא חתן השמחה, כלת השמחה ושבעת השושבינים רואי פני המלך. כזה הוא.

נסה נא, לגשת אליו ולומר לו - ידידי דובל'ה, אל מול מיצרי גיברלטר ישנו "שולעם זוכער", והוא ירוץ מיד. נסה אותו - ידידי דובל'ה, מתחת לדרדנלים ישנו "שולעם פישער", והוא יאוץ מיד.

כזה הוא. אם כל אדם אוכל ומתדלק עצמו, הרי הוא מתדלק עצמו בדרך אל האוכל. וכיון שאיננו זקוק עוד לדלק, אין ידוע לבני אנוש מה נוהג הוא לעשות עם המזון שאכל, לאחר שאכל.

יום אחד עמדתי לידו, פגוש ליד פגוש. ניערתי אותו בנימוס "מה חדש תחת השמש? היש חדש אם אין?"

ויען ויאמר קול ענות חלושה, כפיתום המשיח ממעמקי בטנו, ויאמר "בטני בטני, רכב ישראל ופרשיו".

ואבוא בשבת בבוקר אל העין, אל הבאר ממנה ישקו העדרים, אל באר שבע. ותעל הבאר לקראתי, וכל כולה מלאה הערינג, כולו מלא טעם וריח. ואראנו כדגים הנאחזים במצולה טובה, ואכניס ששה שבעה אל תוך כריסי.

וכיון שאדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו, ואצלי אף בכריסו, לא התמהמהתי, ואכניס אל כריסי עוד תריסר דגים על יד התריסריון, ועוד הוספתי כהנה וכהנה כמנין המעי הדק וכמנין המעי הגס. וחסידים אומרים שאף לא קיפחתי את הלבלב הטחול הכבד והשקשוקה.

והנה, אני אך יוצא לי מן הקידוש, והנה בטני כערימת חיטים, חגה עגה לה כקרוסלה בין עצי היער, משל היא שתתה לשוכרה ולא אני.

ומכיון שמלאך הרע אמר למזגן בביתי דום, החלו כל עצמות הדג יוצאות להם כבני מרון דרך נקבוביות הזיעה שלי, ויעשו את גופי ככברה, ואת גופתי כנפת משי בהכשר הרב ויא.

והוא בשכרותו המשיך: וכיון שראיתי את מעשה עצמות הדג, ויתווספו אליהם אטריות הקוגעל, רצתי אל הכביש אשר בו מחללים שבת ובו האור האדום דולק, ואומר אליהם - ידידי, אדום, לא תוכלו עוד לצאת ולבוא.


ולמה אני מספר כל זאת? כדי שתבינו, שלא לחינם בירכתי הגומל בשבת. ניצול ניצלתי מהאיש הלזה.