מיישע ניירא בקוגל חמוץ ללא מלפפון

שניהם משתייכים לחצר שאנשיה יראים ושלמים וטרודים בתיקון העולם והשבת, משבת לשבת.

האחד נכנהו בשם יוסף, אף כי לא נדע את שמו. השני נכנהו בשם יהודה, אף כי שמו מכוסה מאיתנו כעצמים בבטן המלאה.

יוסף הוא שר הטבחים. מידי יום רביעי כשנשמע קולו של החזן המסלסל א-ל נקמות השם ולכו נרננה, משכים יוסף למלאכתו, חוגר את סינורו, מסדר את אבנטו ונכנס לקיתון אחד שיש בו תנור וכירים וכמה סירים, משחים צוקער ועושה קוגלים ("לאקשן קוגל" ו"קארטאפעל קוגל"), שופת מים על הכירה ומבשל גרגרי חימצה (המכונים "ארבעס" בז'ארגען), קוצץ שומין ובצלים ומבשל רגלי בהמה גסה עד שיצא ממנה לשד השמן, ונהיה גאלע רוטטת המדשנת עצם ומעלה את רמת הכולסטרול "המכונה עייטש די על", קוצץ ירקות ומטגנם זו בזו, עד שמשנים שמם לסאלאטע'ס, מהם מתוקין ומהם חריפין, הצד השווה שבכולם שיש בהם שמן שדי בו להדליק המנורה שמונה ימים בלא נס.

אחר כך, פושט את סינורו, מקדש ידיו מן הכיור, חובש את מגבעו וצועד מעדנות לחנותו של יהודה שם הוא מסדר את תוצרתו על המדפים.

זהו יוסף.

יהודה הוא החנווני של עירנו. חנווני בן בנו של חנווני. אמת. סבו עסק בחנוונות מסוג מסויים, אביו היה פחות חנווני ויותר תגרן, אבל הוא חנווני ממש. ועוד דבר משותף להם. סבו חטף מכות מהזדים שהחריבו את היכלנו שבגולה, אביו חטף מכות מרשע אחד שביקש להרוס את היכלנו שבארץ הצבי, והוא עדין לא.

חנותו המשתרעת על פני כמה וכמה אמות, מכל טוב יש בה. גם בחנויות אחרות ישנן מעלות רבות, אך בחנות זו מעלה העולה על כולנה. אינך חייב לבחון את טיב המוצר מבעד לשקית, לעיתים לא רחוקות אתה יכול למשש אותו מבעד לחורים שבשקית, חורים אלו איני יודע מי עשאן. שהרי כבר חז"ל קבעו שלא חורא גנב אלא עכברא גנב, ועכברים -לידיעת אלו שעדיין חיים מבין ששת קוראי- בחנות זו הם תופעה שקשה להפריכה ]]]]]:::::::::::::::))))))))))))))))))))) ***********((((((((((((((((((((((((?????????????::

 >>>>>****&&&&&&&&&&^^%$())()&%#@@@@@

יהודה מוכר את מעשי ידיו להתפאר של יוסף.

כך מידי שבוע בשבוע, יוסף מכין ויהודה מוכר, וכולנו משמינים.

ויהי היום, רעייתי יונתי תמתי סוסתי ברכבי פרעה מצווה עלי ללכת החנותה ולהביא מטעמים כאשר אהבה. שינסתי את מותני ויצאתי החנותה.

שוטטתי ברחבי החנות כשידי הימנית הודפת עגלה ישנה שגלגליה מקרטעים, וידי השמאלית מעמיסה את קרבה מיני טובין מכל הבא ליד. היו שם סאלאטע'ס (מתוקין וחריפין), צנצנות קטשופ שספק מעלות את רמת הליקופן ומונעות חימצון הדם ומבריאות את הלב, ספק מעלות את רמת המונסודיום גלוטומט ואיתו את לחץ הדם וגורמות למרעין בישין, היו גם משקים בצבעים שונים שהמשותף לכולם שהם עשויים 70 אחוז מים ו30 אחוז סוכר ועוד ועוד.

ובהגיע תור הגעתי לקופות.

התור בקופות הוא ענין שזוקק אשכול נפרד. בעצם אולי כמה אשכולות. אבל נניח לזה כי זמנינו קצר והשבת מקישה על דלתותינו ואומרת – קרבתי אליכם.

עמדתי בקופה והתור התארך, וכיון שהזמן קצר והמלאכה מרובה, מיד בא בעל הבית ודוחק עוד מוצר לסל ועוד מצרך לעגלה

היה זה שבועון חרדי שצידו האחד חדשות היום וצידו השני תמונות של אדמו"רים שקוגעל עגלגל תקוע להם מול הפרצוף ואילו עיניהם נשואות, וראשי ישיבות רוקדים בחתונות או נושאים עולל המיילל בברית מילתו, לקיים מה שאמר החכם כיצד מרקדין לפני הצלם.

ואז לפתע שמעתי אותו צועק. לך מכאן, צא החוצה מהחנות, עוף מפה. הבטתי כה וכה וראיתי כי אין איש, וצבטתי את לחיי המדושנת, שמא אני הוזה, אך לא! מימיני הופיעו שניהם, יוסף ויהודה. יוסף נדחף לאחוריו בידי יהודה שהודפו קלות בזרועו וצווח עליו ככרוכיא, צא מהחנות, לך מכאן. אחת שתים ושלש, אחת שתים ושלש, נו כבר, לך מפה.

לא הבנתי מה קרה, גם לא ניסיתי להבין. סביבי עמדו בני תורה ונשים צדקניות, עמדו בתור והמשיכו במעשיהם כאילו אין קול ואין עונה, אך אותי זה הרגיז, עזבתי את השקיות על הרצפה ויצאתי מהחנות.

אל דאגה, חברים. כל המוצרים (גם ובעיקר הקפואים) עוד ישובו למדפם וימכרו במחיר מלא.

יצאתי וחציתי את הכביש ונכנסתי לחנות נוספת. חנות זו היא של יהודי אחר, אברך בן תורה שמלאכתו מועטה ולימודו רב, והוא מקדיש את ימיו ללימוד בכולל ואת לילותיו למשפחתו, ואך בימי חמישי ושישי פותח הוא דוכן זעיר המוכר מיני מטעמים ששומנם זב וסוכרם רב, וגדושים עד בלי די בטוב לב וקלוריות.

מכיון ששמו נעלם ממני כדרך הנשר בשמים, נכנהו מרדכי.

נכנסתי אליו ומלאתי שקית מחדש. ארבעס (חימצה בעברית), בורעקאס, קוגעל (לאקשן, וקארטופעל, ואפפעעל) ושבתי לביתי שמח וטוב לב אם כי מהורהר קמעא.

בשבת קודש שחתי לרעייתי יונתי תמתי את אשר ארע, והחלטנו (כלומר, היא החליטה בשבילי) שכף רגלינו לא תדרוך בחנותו של יהודה מכאן ועד זיבולא בתרייתא ואף שבועיים אחר כך.

אך בזאת לא תם הסיפור, מאז אותו שבת אני מתהלך כאבל בין חתנים. לבי נוקפני על החלטתינו (כלומר החלטתה של רעייתי יונתי תמתי) להדיר את כף רגלינו מחנותו של יהודה. החלטה החלטה, אך ק-ו-ג-ע-ל  מ-נ-ל-ן?

הבוקר בדרכי מהמקווה אל השטיבל נתחב לידי גזיר עיתון ובו נכתב שחור על גבי מודעה.

תושבי העיר הסמוכה למישקולץ הסכיתו ושמעו, מהיום ולהבא לא ניתן להשיג את הקוגעל (והארבעס, חימצה בעברית, והסאלאטין מתוקין וחריפין ושומניים) אלא בחנותו של מרדכי האברך.

מיד התעגלו פני כלבנה במילואה, שמתי פעמי לקיטונו של מרדכי, קניתי קוגעל שמנוני והבאתי הבייתה.

ומאז ועד עתה שורר בליבי רוגע שלא מעלמא הדין.