נ-נח-נחמ-נחמן מאומן, צעקני התגלגל במורד הואדי. התנים יבבו בקול והעצים שתקו
שתקו כי לא היה להם מה לומר. בעצם היה להם, אבל סתם לא התחשק להם לפתוח את הפה בלילה חורפי שבני האדם מדירים את רגליהם מרשות הרבים, ואפילו הכלבים חורצים את לשונותיהם המשתרבבות בדרך כלל על גרונם כזקנו של האדמו"ר מקאלושין זיע"א ועכי"א.
ההלך סיים את הקאפיטל השבועי, סגר את הספר בדומיה, נישקו קלות ופנה לצאת מ"חלקת הצדיקים".
למען האמת, לא כל שוכני העפר בחלקה זו היו צדיקים עוד בחייהם, רובם הועלו לדרגת צדיק רק לאחר מותם, כמאמר חז"ל: "אחרי מות הרשע, הוא מצטדק בכספי הצדקה שעושים יורשיו על ציונו וגו'", אך כיום לאחר שכבר זכו לנוח בחברתו של אותו צדיק נסתר (שבחייו היה חייט פשוט שתפר גלימות בהן התעטף בנו לאחר מותו), הועלו כולם לדרגת צדיק, ולא צדיק בלבד אלא צדיק נסתר ממש.
אמרו עליו, על זה ששכב למרגלותיו של אותו צדיק (שבחייו היה חייט פשוט וגו'), שמעולם לא קרא עיתונים (נכון, הוא לא ידע קרוא וכתוב) ואף לא הקשיב לרדיו (הוא לא ידע לכוין את הסקאלה) לא כל שכן שלא ריכל עם הבריות (איש לא יכל לעמוד במחיצתו בגלל הריח), אך לאחר מותו משסירבו החברא קדישא הראשית והכללית דהפרושים דקרתא דירושלם תובב"א לקוברו (הם טענו שהריח שיצא ממנו לאחר מותו יבריח את היבחושים מהעיר ובנותיה) הלכו בניו בליל חשוך ירח, כרו קבר במקום שמצאו פנוי והשליכוהו הבורה כאשר יבער הגלל עד תומו. למזלם נתגלה הדבר רק לאחר שבועיים, ולא נמצא ולו עובד ח"ק אחד שייאות להעבירו משם אל חלקת הספרדים שם קוברים את כל מי שבתו לא מתקבלת לסמינר דק"ק פה, ושם משליכים אנשי החברא קדישא הראשית והכללית דהפרושים דקרתא דירושלם תובב"א את המתים שלא עברו ועדת קבלה מפני שתכריכי אביהם היה צבעוני.
בקיצור. ההלך פנה אל המצבה, הניח את ידו השמאלית עליה ומלמל "והיית כגן רווה אשר לא יכזבו מימיו, ועצמותיך יחליץ" והחל לצאת מן החלקה.
אט אט צעד ההלך במעלה בית הקברות בדומיה שרק הצרצרים ממעלה הברושים, והמכוניות מהכביש אשר בואדי העזו לחלל.
כשהגיע לרחבת החניה נזכר ההלך שלא התפלל עדין מעריב. מנין כבר לא היה סיכוי למצוא, אלא א"כ היה מי שיחלץ כמה ז"לים ממשכנותיהם בשאול תחתית, ו... לא היה.
אז הוא נעמד במרכז הרחבה, ישר את רגליו ותיקן את מעילו המשתלשל עד ברכיו וסידר את מחשבותיו.
ולפתע הוא הרגיש הרגשה שלא מעלמא הדין (בהנחה שכשאומרים עלמא הדין בבית קברות מתכוונים לעלמא דאתי, וממילא הרגשה אנושית שם היא בעצם שלא מעלמא הדין, ודו"ק).אחר בקשת המחילה ומחוץ לכבודכם (כמאמר אחינו שאינם מתקבלים לסמינר ולביתר עילית) הוא בעצם חש צורך להטיל את מימיו ("צוּ פִּישְן" בז'ארגען).פנה ההלך כה וכה והנה מעשה נס ממש (הראשון בסדרה, חכו בסבלנות) במרחק "כדי שיעשו" עמד ניצב זקוף כחרגול סיני "תא שירותים" (בֵּייעס כִּיס" בז'ארגען( לא היסס האיש, פנה ימינה הלך ישר ושוב שמאלה ואז נכנס במלא הדרו לתוך תא השרותים.
עשה האיש מה שעשה (אחר בקשת המחילה ומחוץ לכבודכם כמאמר אחינו שאינם מתקבלים לסמינר ולביתר עילית) לא נאריך בתיאור המעשים, ונגיע ישר לענין עצמו.
בשלב מסויים חש האיש תחושה שלא מעלמא הדין (בהנחה שכשאומרים עלמא הדין בבית קברות מתכוונים לעלמא דאתי, וממילא הרגשה אנושית שם היא בעצם שלא מעלמא הדין, ודו"ק) החושך נעשה דליל ואור שמיימי הלך ופשט על המצבות שבחלקת הספרדים (אחינו שאינם מתקבלים לסמינר ולביתר עילית) שנשקפה מהחלון.
האיש לא חדל ממעשיו (אחר בקשת המחילה ומחוץ לכבודכם כמאמר אחינו שאינם מתקבלים לסמינר ולביתר עילית, לא נפרט מהן מעשיו בתא השירותים הזקוף כחרגול סיני) ורק הסיט את מבטו אל מבעד לצוהר שהיה קרוע בקיר שמולו.
ואז בשלב מסויים הגיע האור השמיימי לדרגת "משיכיר" והוא כמעט התעלף.
למה. אתם בודאי שואלים (ואם לא, אני ישאל עבורכם), מפני שבמרחק יריקה (ביטוי מושאל, הביטוי המדויק יותר נמצא מחוץ לכבודכם) הזדקרה מולו טבלת אבן שיש שעליה היה כתוב "פ"נ הכשר והישיש הזך באדם והמעולה במעשים, מר יוסף בן ג'ורג'יה ורחמים לבית אבוטבול ז"ל שהלך לעולמו זקן ושבע ימים".
נבעת ההלך ויצא מהתא אחוז סערה (עד כי שכח לנעול את חנותו).ולא שקט ולא נח עד שהשתטח על קברו של הכשר והישיש הזן באדם והמעולה במעשים וגו', וביקש את סליחתו על שהטיל את מימיו במרחק יריקה (ביטוי מושאל, הביטוי המדוייק יותר נמצא מחוץ לכבודכם) מקברו.
ולמה אני מספר לכם את זה?
כדי שאם יבוא יום ותעלו לבקר בבית המנוחות והעלמין שבפאתיה המערביים של קרתא דירושלם בואכה שכונת אנג'ל, ותרגישו צורך להטיל את מימיכם. אנא הזהרו מלעשות זאת בתא השרותים הניצב זקוף כחרגול סיני ברחבת החניה. אלא א"כ אין לכם בעיה לעשות זאת מול קברו של "הכשר והישיש הזך באדם והמעולה במעשים, מר יוסף בן ג'ורג'יה ורחמים לבית אבוטבול ז"ל שהלך לעולמו זקן ושבע ימים".
וכדי לסיים בדבר טוב. שבעה ימים ושבעה לילות היה ההלך אחוז שרעפים. ביום השמיני פנה ההלך לנסתר המשפחתי וביקש להבין את פשר הענין.
הנסתר (המשפחתי) הקשיב ברוב קשב, הרהר כה וכה ואז נעמד על רגליו ואמר לו.
דע לך בני יקירי שמדובר בנס גלוי. נס כזה שעליך לברך עליו בשם ומלכות מידי עלותך ההרה.
מהו הנס, היתמם ההלך.
ובכן, נס גלוי הוא שמכל רחבות החניה בעולם, דוקא שם הושמה אסלה, הידעת מדוע, שאל הנסתר.
לא, גמגם ההלך.
מפני שחס הקב"ה על כבודו של "הכשר והישיש הזך באדם והמעולה במעשים, מר יוסף בן ג'ורג'יה ורחמים לבית אבוטבול ז"ל שהלך לעולמו זקן ושבע ימים". שלא יתפנו הלכים על מצבתו, עמד והכניס למחשבתם הטובה (רק לפעמים) של פרנסי העיר להעמיד במקום אסלה, וכך ישנה חציצה (אמנם רק מדין "לבוד" ומחלייעס "מרובה עומד על הפרוץ") בין הגברא של ההלך לחפצא של מצבת הכשר והישיש וגו'
ואם זה לא נס. אז מה כן?!
