מעיישע ניירא באחד שצחק באמצע שמונה עשרה

דממה שררה בבית הכנסת.
קהל המתפללים עמד לתפילת שמונה עשרה (בעצם תשע עשרה, אבל מי באמת סופר).
חבטות ידים על צידו השמאלי של בית החזה נשמעו באויר, פה ושם השתחררו להן יבבות חנוקות שנעלמו בחללו של בית המדרש במשק כנפי היונים שקיננו בחלון שמעל התיבה.
דממה שררה בבית הכנסת.

תפילת ערבית של יום חול. יום שכולו חולין, שמסכם יום שלא משאיר אחריו חותם בדפי ההיסטוריה של העיר הקנאית ביותר בשפילת יהודה.

ההלך סיים את תפילת העמידה, פסע לאחוריו שלש פסיעות, קד קלות ימינה ואח"כ שמאלה ואז גחן לפנים והזדקף.

הוא סיים ראשון. יתר עמיתיו למנין של חצות הליל (המנין של אחרי שיעור דף היומי שמעביר הרב רוזנברג מ"רמת" לקומץ אברכים מופלגים שאינם מסוגלים לישון כל עוד לא סיימו את חוק לימודם, ומעט בעלי בתים שלא מסוגלים להרדם אלא על הסטנדר לקולו החדגוני של הרב רוזנברג).

לפתע הוא חש משועמם משהו. חיפש תעסוקה כל שהיא שתפיג את הבדידות עד שיתחיל הש"ת לקרוא את הקדיש שלם
הושיט ההלך את ידו לעבר צרור עלוני שבת שהיו מונחים בשולחן שלידו.
ואז הוא פרץ בתחוק פרוע, מין זרם כזה של צחוק שלא שמעה העיר הקנאית מאז הגיעו אליה הפרות עם ארון האלוקים מגת.
צחוק מתגלגל שאפילו גלית שלחם עם דוד בעמק שמתחת לעיר הקנאית לא העז לצחוק כמוהו.

צחוק משחרר, צחוק משוחרר, צחוק פרוע ומפריע.

פשוט צחוק.

החזן השתנק, המתפללים נאלמו מתפילתם., אפילו אהרן השנורר הקבוע שישן על משמרתו בציפיה דרוכה לסיום התפילה, כדי לסובב ולקושש מעט פרוטות, הזדקף לפתע כנרעש.

למה צחק ההלך? אתם שואלים (נו, תשאלו כבר. מ'איכפתכ'ם) .

ובכן שופו שורו הביטו שאו עיניכם וראו, אלו עלוני שבת נחו להם בשולחן שליד ההלך.....

משקיען הבחור, מה הוא לא יעשה כדי לטפוח לעצמו על השכם.

לא חבל על הדיו?

נננננניייייייייייייררררררררררררראאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!

הגולם,
זו חוברת הזיכרון שתשאיר לילדים?

מהיר