מייעשע ניירא בגולם ושולם

איש היה בעיר הקוידש. איש תם וישר וירא אלוקים וסר מרע.
ויהי ביום עמדו על דעתו נשא לאשה את עטרת תפארת כלילת היופי מבחירות בנות הסמינר הישן.
ותלד האשה בת, עטרת תפארת אין מושלמת ממנה, ממש כאמא הורתה.
ותגדל הנערה ותהי לאשה.
וישיאוה אביה ואמא לבחור יפה תואר, שקדן ולמדן, ואף כי לא דרש סידור מלא ואף לא מנחה מעריב מקוצר, הזדרזו ונתנו לו, יען אין כמוהו בכל הארץ.

וליום מן הימים, הרתה הבת ותלד לבעלה (ולהוריה המאושרים, ויש אומרים אף לחמותה האוהבת) בן זכר.
ולא הסתפקה בזאת עד שילדה עוד בן זכר, וכמעט ילדה עוד אחד, אלא שיצאה בת קול ואמרה דייייייייייייייייייייייייייייי

ויקם אביה בערב שבת בפניא דמעלי שבתא, וילבש את פראקו, ויחבוש את מגבעת הרבנים על ראשו, ויאזור את חגורת מכוניתו, ויסע מעיר הקודש אל עיר התורה.

ויהיה בנוסעו (אין ויהי אלא לשון צער), בדרך המלך, עלה רעיון במוחו להזמין את מיודעו הלא הוא הגולם למסיבת השלום זכר, למען תרבה האחווה והאהבה ביניהם, והרי שנינו "אהבה שנצרבה בכוסית קריסטל קולה עם חופן ארבעס, אין כל מלאך ובריה יכולים לשער".

ויאמר האיש לבנו, גשה נא בני והזמן את מיודעינו הגולם לשולם זוכר.
והבן (מה לעשות, לא כל המשפחה מושלמת) לא הבין ויתבלבל וילך לביתו של שולם ויזמינהו אל השולם זוכר.

ואך זאת תדעו, כי בניגוד לגולם שאהבתם נצרבה זה מכבר ליד כירות טשולנט שטובי הרופאים מזהירים משהייה במחיצתן, הרי ששנאתו לשולם ידועה לכל יושבי על מדין.
ואך מפאת כבוד המשפחה לא נספר לכם מדוע הוא ושולם מסוכסכים (ורק נרמוז שזה קשור לעובדה ששולם מצביע לברקת בניגוד לדעת מורון, אך כאמור לא נשבית את השמחה בזוטי זוטין שאינן ניתנין להשבה).

ויהיה ערב ויהי בוקר יום השישי, ויכולו השמים והארץ ומשפחת היולדת יושבת ליד שולחנות עמוסי כל טוב, והמלצרים אצים רצים ומביאים עוד ועוד מגדנות, והם ישובים ואוכלים ושותים, ומספרים בכבוד א-ל, וכל צבא השמים עומדים ומוחאים כף, והכל סחטיין וסבבה ודאחקות וכל היתר.

ואחרי כל זאת, שרו זמירות ושחו בדברי תורה וכל מיני פאליטיק (נישט אוף שאבעס גערעדט), וברכו ברכת המזון, וקמו ממקומם וניערו המלבושים ועברו להיכל הסמוך.

ובישבם שם התקבצו אנשים (ונשים, תהיו בשקט שמוטקה בלוי לא ישמע) שבאו לשמוח בשמחתם ולהודות ולהלל ולפאר ולרומם ולברך ולטעום ממיטב מעשה ידיהן של הנודעות בשערים הלא הן האם והחמות (האוהבת), ולאכול גרגירי חימצא הנקראים בז'ארגען "ארבעס" שיש אומרים שנבראו בער"ש בין השמשות ביחד עם פיה של תהום רבה, וישבו ושרו וסיפרו זה לזה בשבחם של המשפחה , התאומים, הוריהם, הורי הוריהם והחמות (האוהבת), ולא סיפק בידם לספר הכל עד שלפתע נפתחה הדלת ונראתה דמותו של שולם (בספודיקו וגארטעלו).

מה עשה האיש? מיד טפח בכפו על ראשו, עד שנתקעו אצבעותיו בתוכו ונהפך לקנייטש, והמהם הגרונו, כמי שמנער את כיחו וניעו, וקם ממקומו וניגש אל שולם וברכו לשלום, ושם כפו בכפו ונטלו והושיבו בראש השולחן מקום שחשובי הניקים היו יושבים ומנחשים מהו ניקו של כל אחד מן הבאים.

ישב שולם ביניהם וטעם מה שטעם, ושתה מה ששתה (באמת לא חשוב הצבע, הקריסטלים מכל הסוגים מכילים את אותה חומצה זרחתית), והמהם בגרונו בכל פעם שנשאל לניקו.
עד שקצה נפשו בנדנודיהם, והזדקר לפתע כחרגול סיני מצוי, והכה בכפו על כפו (בשינוי, יען כי אסור למחוא כף בשבת בקהל עדת הליטאים), ואמר להם, סבורים אתם שאני ניק חדש שאין לו אפילו תלתין תגובין, וכי איכא למיטעי בי ולחשידא בי.
דעו לכם (כאן הגביה את קולו, ואף אתם עשו כך, אם ברצונכם לחוות את המעמד המרגש במקוריותו) כי אני הגולם, ולא סתם גולם אלא גולם גמור, וכל זאת מפני שבאתי לשתות קריסטל מכל מיני צבעים (שמכילים את אותה חומצה זרחתית) במקום לשבת בביתי עם המשפחה והקהילה והיתד והמודיע והמבשר ומיום ליום ומשפחה ועוד כל מיני דפין המכילים פאליטיק ולשה"ר (נישט אוף שאבעס גערעדט).

מיד הפכו פניהם של המסובין כשולי קדירא.
אמרו, לא זזו משם עד שנימנו שאכן מעיישע ניירא קרא להם.

אך דעו נא רבותי דיינים מומחים, כי טעות גדולה בידכם, ואף שאפשר ושולעם אכן גולעם, אך הגולם האמיתי נשאר ספון בביתו עם והמשפחה והקהילה, והיתד והמודיע והמבשר ומיום ליום ומשפחה, ועוד כל מיני פאפירעס המכילין פאליטיק ולשה"ר (נישט אוף שאבעס גערעדט), ולא הלך לשמוח בשמחת האב והאם והסבים והסבתות והחמות (האוהבת).

למה?
יען כי הבן שכח להזמינו.

אין איזה מייעשע ניירא על הוואכט נאכט (ברית יצחק בלע"ז)?