מקובלנו שסגולה נפלאה לפרנסה לספר במוצ"ש מעיישע ניירא מתבשילי השבת. הנה לכם מעיישע ניירא נפלו ואויום.
"למה נעלב הדג של הגולם" ?
יוסל פישר אינו דייג פשוט. למעיישע הוא בכלל לא דייג. הוא רק מוכר דגים.
מוכר אמרנו? ובכן הוא לא רק מוכר. הוא גם שולה אותם בסל רשת המחובר למוט עץ, הורג אותם באבחת נבוט, קוצץ את סנפיריהם במספרי ברזל משוננים, ומקרד את קשקשיהם במין כלי ששני טורי שינים חדות לו, ממש כמו פיו של תנין היאור שברא הקב"ה ביום הרביעי.
לא תמיד היה יוסל פישר מוכר דגים. בעבר הוא היה שנורער, לא שנורער פשוט (אם בכלל קיים מושג כה אבסורדי כמו "שנורער פשוט" שהרי כל שנורער הוא אדם מכובד) אלא שצוק העיתים ומיעוט הפרנסה אילצוהו לחפש לעצמו פרנסה פחות מכובדת, כדי להביא פת וחמאה עם זנב בצל לפיותיהם הרעבות של עולליו, וכך עזב הוא את מקצוע השנורער ופתח חנות דגים.
כל ימות השבוע אני מקפיד לתקן את נשמותיהם של עופות מנוחתם עדן דייקא, אולם בשבת קוידש אני משתדל להעלות גם את הניצוצות הטמונים במוחם של דגי הים ז"ל, וכך מוצא אני את עצמי (גם בלי שחיפשתי!) מידי יום חמישי מהדס בסימטאות עיר הקודש, בין קירות עטויי נייר לבן (מבית היוצר של מרום) בואכה חנותו של יוסל פישר הדייג. שכאמור אינו דייג כלל ועיקר, אבל מה זה חשוב כעת.
הרבה מוכרי דגים יש בעיר הקוידש, אולם אני מחבב יותר את אלו ששוכנים במרווח הצר שבין גל-פז לאיטליז הראשי, וכך אני מוצא את עצמי נוהה שוב ושוב אחרי סחורתו של יוסל פישר.
ויהיה ערב ויהי בוקר יום חמישי, רק חלצתי את תפילי ועוד לא הכנסתי אל פי פת קיבר של שחרית, וכבר אצה לי הדרך ליוסל.
נכנסתי לחנותו ומצאתיו עומד מאחורי הדלפק וכותש במכתשת עץ ישנה כמה בצלצלין ושומין ובוחשן בפלפלין חריפין לשבח בהן את הגעפילטע של רעייתו זלדה ע"ה (אף שהלכה לעולמה לפני שנים רבות, מתעקש יוסל פישר שהגעפילטע נעשים בזכותה והוא רק השליח).
בירכתיו לשלום ואף הוא ענה לי, שוחחנו על דא ועל הא, וקינחנו בעניני דיומא פאליטיק וכדומה, ביקשתי ממנו שיכין לי את הסחורה אותה אני רגיל לקנות מידי שבוע.
יוסל הסתובב וכמעשה אומן שלף מתחתית הבריכה קרפיון מזוגג עינים, עשה בו מה שעשה, והשליכו לתוך שקית ניילון אדמדמה. אחר כך ניגש למקרר, הזיז מה שהזיז ושלף ממעמקיו שני פורלים שהלכו לעולמם לפני כמה שעות, פילט אותם בדייקנות של טייס אפאצ'י המבצע חיסול ממוקד, עטף בנייר עיתון והכניס לאותה שקית.
בין לבין החלפנו בינינו הערכות מצב על שער הדולר, כמות החורים בגרביו של ר' זונדל הירקן מהחנות ממול, סיכוייה של הילה לזכות בתוכנית ההישרדות של העונה הבאה, ומצב הרוח השפוף של חיים צבי גבאו של ר' בעייריש צ'ילנובער, אב"ד דק"ק מינסק-קראקוב.
ואז הוא הושיט לעברי את שתי ידיו עטויות הקשקשים וטיפות הדם. ביד ימין הייתה שקית ניילון שחורה עמוסה עד להתפקע, ביד שמאל היה גזיר נייר מוכתם בדם ועליו קושקש בעיפרון |(שנשלף מעל אוזנו הימנית) החשבון.
הצצתי בחשבון ואחזתני בתדהמה. לא פחות ממ-אא-תיים שישים וחמשה שקלים חדשים.
היי רעב יוסל, הלא מידי שבוע זה עולה רק מ-אא-תיים וחמישים, שאלתי.
נכון, ענה ר' יוסל.
אך בדרך כלל אני עוטף לך את זה בעיתונים ישנים, כאלו שלא עולים כסף, ואילו השבוע הסיקריקין שרפו את פחי העיתונים\ ולכן נאלצתי לקנות שבועוני משפחה בפיצוחים של משיח, וזה עולה חמשה עשר שקלים.
נו שוין, הפטרתי. שלפתי צ'ק, שירבטתי את חתימתי, ויצאתי בדרכי לביתי.
----------------------------
ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם----- אשר ברא אלוקים לעשות, סברי מרנן---- בורא פרי הגפן.
אשר קדשנו----- אאאאמממממןן
נטלנו ידים, בצעתי את החלה, וישבנו לאכול.
אחרי "כל מקדש שביעי" הגישה רעיתי יונתי תמתי את הדגים.
נטלתי את הכף, העריתי אל צלחתי כמות הגונה של חריין סגול כחציל, הטפתי מעט טחינה מתוך קערית שידעה ימים יפים יותר, ולאחר מלמול "לשם יחוד" הבאתי אל פי נתח דג טבול בציר (יאך בז'ארגען).
ואז...... אויה. זה פשוט לא היה טעים.
מ'זה לא טעים? ממש איכס.
וכך קרה שלמרות מידותי המופלאות, עדינות הנפש בה ניחנתי, ואלפי שעות לימוד המוסר בשפתיים דולקות, פניתי לרעייתי יונתי תמתי ודרשי הסברים, כאן ועכשיו או שהולכים לרב (ואללה יצא לי חרוז))
-----------------------
בסוף הציעה אחת הבנות לשאול את פי הדג. למזלי בשלב הזה עדין הוא היה שלם.
גחנתי לעברו ושאלתי, מה פשר הטעם החמוץ.
שאלתי ושאלתי והוא לא ענה.
ניגשתי לארון שלפתי את המחזור ליו"כ (תנ"ך אנחנו לא מחזיקים בבית, ענין של השקפה) וקראתי ז"פ את ספר יונה. והוא עדין לא ענה.
חזרתי לארון ושלפתי סידור לשבת וקראתי "נשמת" פעמיים ישר ופעם הפוך, ולא עזר. קראתי "פרקי שירה" ג"פ בדילוגין, ומאומה לא קרא.
בשלב מסויים הססתי אולי כדאי לגשת לשאול את גליה האוטיסטית מהקומה שמתחתינו, זו שמחזקת אותנו באמונה מיד פעם, ואם לא אותה אז לפחות את חכם ציון בר-אבא המקובל שמתגורר בבית ממול, זה שמברך אותנו מידי פעם תמורת סכומים לא גדולים במיוחד. אך לפתע פתח הדג את פיו והחל לדבר.
ומה הוא אמר, אתם שואלים. אוי ס'איז מוירעדיק.
הוא אמר שהכל בגלל שעטפו אותו בדפי השבועון "משפחה".
ומה הבעיה ב"משפחה", הרי הפרומער'ס קוראים אותו? שאלתי כשאני מחקה את קול משב"קו של מורון,
וידי רוטטות כמו מנת גאלע מפולפלת.
מה הבעיה? פער הדג את פיו ופיסת הגזר נשמטה ממנו על שלולית הטחינה.
מה הבעיה, אתה שואל.
הבעיה היא ש....
ש....
ש.....
עזוב, הוא אמר. עזוב הרי לא תבין מה הבעיה.
וכך נותרתי לבדי (בני המשפחה נרדמו זה מכבר), ליד שולחן השבת ישוב על כסאי, ולפני צלחת עם דג אחד חמוץ, שלולית טחינה וערימת חריין, ושאלה שאין לה מענה.
