מעיישע ניירע שיחמם לכם את הלילה הקרררררררררר

פעם פעם (כלומר לפני מלאנטה שנים), כשעוד הייתי בחור צעיר ורווק מבוקש, העברתי את ימי בעיבורה של עיר שדה קטנה בצפונה של מדינתינו הקטנה, ואת לילותי בהרי הטרשים שבדרומה של שכנתינו הקטנטונת.

שירתתי אז כחייל מן המנין ביחידה קטנקטנה ומסווגת (פלוגת פשיטה 548) שרק איזכורה עלול להעלות את המחשב שלכם בלהבות (יחידת בת של סיירת מטכ"ל האגדית), ולכן נימנע מפירוט יתר.

היה זה יום חורפי של תחילת חודש שבט, אנחנו שכנו באוהלים אמריקאיים קרועים למחצה, ועסקנו באימוני צליפה וסדרות ניווטים שהתחילו כאן והסתיימו שם, ולעיתים כלל לא הסתיימו.

המצב היה כה בטטה עד שאפילו השמים לא פסקו מלבכות, ואנחנו שאלנו למה הם בוכים עלינו, שיבכו קצת אצל השכנים, ומענה אין.
אין.
ככה זה כשאין תשובות.
פשוט אין.

יום אחד עצר ג'יפ בחריקת בלמים, סנטימטרים ספורים מפרצופו של הש.ג. שנרדם, כמו תמיד (ראיתם פעם ש.ג. שאינו נרדם? אני לא), ירד ממנו קצין גבוה, תכול שיער וצהוב עינים (או להיפך) ונכנס בסערה אל אוהל המפקד.
לאחר שהסתודדו קמעה (כדי הליכת מיל או פחות), כינס המפקד את כולנו בחצי סהר והודיע לנו חגיגית שכל חלומותינו לצאת הבייתה לשבת נמחקים בזה הרגע.

אחרי שרטננו דקה או שנים, העיף אותנו הרס"ר (הוא לא היה ממש רס"ר, אבל השפם שלו היה אימתני למדי) אל רחבת התדריכים והזכיר לנו איך מקבלים את המפקד בהיכנסו (נמתחים להקשב, אם לא ידעתם).

קיצור המעיישע, באותו יום מיד עם רדת החושך יצאנו לדרכינו צפונה, בראש הכח הוביל ירון, קיבוצניק בעל גוף שרירי ולסת מחודדת, אחריו הידסו תמיר ועמיר שני המא"גיסטים המהוללים, אי שם במרכז הכח דידיתי אני עם הפק"ל שלי. על שאר הפרטים נוותר בשלב זה מכיון שהם אינם חשובים עד כדי כך ששווה להסתבך עם הצנזורה שרובצת כאן בפורום לאחרונה כאילו נגמרו כל ההדלפות מחיילי בה"ד 4 לכרמלה מנשה.

המשימה הייתה (אם לא ידעתם, ואין סיבה שתדעו) להביא את בכיר אנשי החיזבאללה מועין ג'מיל פעאפיש עבדלחלק מביתו שבפרברי בחמדון, כדי שישמש קלף מיקוח תמורת הנווט השבוי רון ארד.

נדלג על הפרטים הלא חשובים (אך המענינים, כמו הנחיתה מהמסוק והזחילה אל היעד) בכדי להגיע אל לב הענין.

השעון הראה על 04:52 כשאנחנו צעדנו בשני טורים בין פרדסי ראס אל קנטרה. בעצם היינו אמורים בשעה זו להיות כבר על המסוק בדרכינו חזרה כשמועין ג'מיל מוטל על רצפת המסוק כשידיו כבולות באזיקים והוא מצוי בליבה של חקירה ראשונית ע"י אדהאם החייל הדרוזי מיחידה 7879 שהבאנו איתנו. אך סיבות מסיבות שונות גרמו לעיכובים. אל"ם כ מפקד הסיירת לא פסק מלשאול את ר. מפקד המשימה האם הוא סבור שכדאי להמשיך או אולי לסגת ולשוב למחרת. אך ר. התעקש ואנחנו המשכנו לצעוד בין שמים זולגים ואדמה שוצפת.

בשלב מסויים חש ר. שהוא בעצם לא יודע היכן בדיוק הוא נמצא. הוא עצר את הכח וניגש קדימה אל ירון ושאל אותו היכן אנחנו לעזזאל (הקללה שהוא פלט הייתה נמרצת מעזזאל, אך כבוד הפורום מחייב להתאפק).

ירון לא התבלבל, הושיט את ידו לאחור, שלף מכיס האפוד מפת לבנון, פרש אותה על גבו של אלון שרכן על ברכיו והפך לרגע לשולחן מאולתר, פרש את כף ידו הימנית הצמיד אותה למפה ואמר: "כאן". "אנחנו כאן", "בדיוק כאן"!

ר. ההמום הבין שירון בעצם לא יודע היכן הוא והורה על קיפול הכח לאחור.

וכך, חברים וחברים התפספסה לה עוד הזדמנות פז לסיים את הסאגה הבלתי נגמרת של הנווט השבוי.



ולמה אני שם נפשי בכפי ועובר במזיד על חוקי הצנזורה?

מפני שכתבה קטנה שולית ולא חשובה שקראתי הערב בשבועון "משפחה", העיפה אותי בבת אחת עשרים שנה לאחור, אל אותו לילה חשוך קר ורטוב על אדמת לבנון.

שימו לב לתיאור המדוייק שהעניק לנו עורך "משפחה" ברוב חסדו, באשר למיקומה של "באר מרים".
התמונה אינה אלא ציור מן מאה ה12 (או אולי חמש מאות שנה קודם לכן). אבל למה להתקטנן, האם טבריה נראית טוב יותר בתמונה מאשר בציור? לא יודע.
אבל העיגול, רבותי. העיגול שאמור להוביל את בחורי הישיבה ההרפתקנים של מחר (לא מחר כי עדין קר, אבל מחרתים בהחלט כן) משתרע על שטח של ארבעה ק"מ רבועים (לא רבועים כי אם עגולים, אבל גם זה לא משנה).

וזה הזכיר לי את ידו הפרושה של ירון ע"ג המפה, יד שכיסתה שטח שבו הצטופפו כמעט כל חיילי חיל המשלוח הסורי בלבנון, מג'בל ברוך ועד בעל ב'ק, ומן חופה (המדהים) של צור ועד אגם קרעון.

אז זהו, שאת רחל אמנו לא פגשתי בלבנון (היא בכלל עזתית), האם רחל שפירא הייתה שם? אני לא זוכר. אולי.
אחרת, איך היא יודעת לחקות את ירון????

באר מרים לא נמצאת ברח' מלצר מאחורי ווגשל?

גולום (ע"פ שה"ט) עוד לא נפטרת מהורדרדה?