ר' זרח ור' פרץ אינם תאומים וגם אינם נגרים
ומנין אתה למד שאינם תאומים? הוה אומר, מתוך שאין פרצופיהם דומים ואין דעותיהם דומות. ולא זו בלבד שאין פרצופיהם דומים, אלא יתר על כן, אין מניין פרצופיהם דומים, שזרח הוא דו פרצופי, ופרץ הוא חד-פרצופי.
ובמה דברים אמורים?
מעשה שהיה, שמצאו אביו של פרץ לאביו של זרח, והוא כולו עצב. אפפו צער עד יגון, ויאמר אל ליבו למה זה אנוכי.
פתח עימו בדברים ואמר לו, יאמר לי מר מה לתוגה זו עושה, והלא מיום שאמר רבי נחמן מצווה גדולה להיות בשמחה, טבעו מלאכי היגון בתהומות, ומן המצולות עלו המצילתיים.
נענה ואמר לו, אין מכאוב כמכאובי אשר כואב לי. מט בני זרח, ואני פרצופי כסמיילי בכתב ראי, כולו עצב על לא טובה השמועה אשר שמעתי כי נפצע בני.
ומה אירע לו לבן, הוסיף הטרדן ימח שמו ושאל.
לא. נענה. פציעה קלה בלבד. תוך יום יבריא בעזרת ה', אם לא ימות בעזרת ה'.
אלא מאי? הוסיף ואמר כמת מדבר, אין צער הפצע כצער הפשע. אמנם הפציעה קלה היא, אבל מתוך הפציעה הפציעה לה הידיעה - בני היה במועדון. אללי לי.
אינני יודע מה טוב יותר, להיות מת על ידי בנו אוהלה של תורה או פצוע במתחם הקודש של מסיתי הענווה.
כך או כך התבדו להם חלומותיהם עם התברר להם את האסור בצו שההסתה שנולדה טרם פקעה וביצתה לא נולדה.
חולה גאווה שאהבתו הרקיע שחקים ושליטתו על מצבורי יצריו לא ידעה גבול וכל כולו בן לקהילה בה האשימו את בעלי הענווה במעשה שיכול היה להשוות להם דין נרדף.
עכשיו ינסו בני הבית של הפצועים וחלק מאלו שהיו פצועים לזמן מה, להבין איך בנם יצא מארון שנבנה ללא נגר. איך לא ידעו ולא שיערו בנפשם עד היכן הרחיק לכת ואיפה נמצא הוא עכשיו.
אך מי יזכור מה היה באמת, הרי מה שלא יהיה אנחנו אשמים, כי אלו שהיו ואינם או כאלה שהיו ונפצעו חייבים את האשמה להטיל ואת הרפש להכפיש כדי שהזכרון יהיה וההולכים לא לשווא היו כדומן.
זוהי הצצה קטנה לדרך הפעולה של הגולם. הצבוע בתכלת נכתב על ידי פ. והצבוע בצהוב נכתב על ידי צ.
