מעיישע ניירא בקורדייקוס שאחז בזושא

                                                                                                           שמח תשמח                                                                                                          - את האוכל לא לטרוף                                                                                                             רעים האהובים                                                                                                           - תשאירו מקום לעוף                                                                                                             כשמחך יצירך                                                                                                           - אחרת מה יהיה הסוף                                                                                                             בגן עדן מקדם                                                                                                             (הצעקה הבאה של להקת שיר מזמור) 



באותו יום חזר זושא לביתו מוקדם מהרגיל. זושקע עמדה בפתח לחוצה מעט. מארבע וחצי אני מחכה לך, הרימה את קולה, וזושא שתק.

מיהר אל המקלחת, הסיר את זיפיו, הטיב את גבותיו והתייצב בסלון כאילו יצא הרגע מז'ורנל שמחירו ארבע פרוטות.

צעדו זושא וזושקע מעדנות ברחובה של הקרת והגיעו לאולמי בון בון. שלף זושא את הצ'ק, שירבט עליו סכום כלשהו, הוסיף את המילים "למוטב בלבד", וסימן שני קוים שלעולם לא יפגשו. אחר כך שלשל אותו בחריר הכספת לעיניה הבוחנות של זושקע, ודרכיהם נפרדו. הוא פנה לימין והיא לשמאל.
באמצע עמדה המחיצה שהיה בה פרוץ יתר על העומד, אלמלא נחסמו הפרצות בגופן הכרסתני של נשים בגיל השלישי שנראו כמי שלא ראו נערים רוקדים מימיהן.

לא הספיקה זושקע ליישר את קצה שמלתה ולהיטיב את הנוצה שבכובעה, עד שסחבוה חברותיה והטילוה באחת אל תוך המעגל. רקדה זושקע ופיזזה, טיפחה ברגליה והניעה את זרועותיה וכול ישותה אמר: שירו שיר נירו ניר, קיר קיר קיר הזילו ריר, ליש גור אריות וכפיר יפרצו מחסום בלתי עביר.
בטבורו של המעגל ישבה הכלה וגעתה מצחוק. אמרו: מי שלא ראה את העלמה בשמחתה לא ראה שמחה מימיו.

מעברה השני של המחיצה שרובה עשוי מגופים כרסתניים ומיעוטה מקנים קלועי שתי וערב עמד זושא ברגלים כושלות.

רצה זושא לשמוח אך לא עלתה בידו. עמד וחפן את אצבעות ידיו זו בזו ולא ידע מה לעשות הרהר כה וכה, כיחכח בגרונו, נגע קלות בסנטרו ולא ידע מה לעשות. ואז רגע לפני שהתייאש הרים עיניו למרום ו...... מעשה כשפים או מעשה נבואה, ראה פתקה כחלחלה מעופפת בחלל האולם בינות צליליה הצורמים של להקת "המאזין צעקה" ומתיישבת (השגחה פרטית או מקרה סתמי) על השולחן בין קערת סלטים אכולה למחצה לצלחת ובה שליש דג אפוי שעיניו הביטו בו בזיגוג חמוץ (אולי בגלל פלח הלימון שגהר עליו, אבל מה זה משנה כעת)
הוציא זושא את ידו ממקום בו הייתה תחובה, נטל את הפתק, בידו השניה שלף את משקפי הראיה שלו ותחבן על קצה חוטמו, והחל לקרוא.  






סיים זושא לקרוא את הפתק, מוללו בראשי אצבעותיו שהיו שחורות מניקוטין והשליכו לתוך כוס חד פעמית ששיירי משקה  ריפדו את שוליה. ואז המהם לעצמו: וואללה, אני שמח. מזה שמח? שמח ושש. שש? צוהל.
וכך ישב לו זושא במקומו שמח שש וצוהל בליבו אך מבט של אבל כבד על פניו, ואיש מלבדו לא שם לב לכך.

מסביב רקדו פיזזו וכרכרו אנשים רבים, סתם כך מהלב. בלי להתפלל בלי לבקש בלי כלום, פשוט שמחו ושימחו.
והחתן? זה נשבע כשדמעות בעיניו שאין לו מושג מיהו זה ואיזהו הקבצן שישב בקצה השולחן שבפינה ותקע בו מבט המום לאורך כל הערב.    



המשך יבוא (בשבע ברכות האחרון)

תוקן על ידי הגולם ב- 06/08/2009 21:45:54

   רק החרדים יכולים לעשות ליצנות ולכתוב בציניות שכזו על עניין קדוש של שמחת חתן וכלה.
אצלנו אין דברים כאלה, לא צחוק ולא ליצנות.
אירוע שכזה נרשם אצלנו בכובד ראש ורצינות רבה.

קוק
על כן חבריך באים בהמוניהם בסנדלי תנכ"י [ שלא תבין לא נכון , אני מת עליהם , אבל . ]
ובעוד תלתלי ראשם בולעים לקרבם את הכיפה הסרוגה הקטנה בצבע כחול טורקיז / ירוק זית / כתום מנדרינה / עפור עכבר קופצים הללו במעגל "רכבת" ומוחאים כפיהם באטרף דקדושה לאחר שנתנו צ'פחה כזו או אחרת לידידתם מ"הבנות עקיבא" [או נחמה ]
סליחה יושב שהוריתי הלכה בפניך ...

 אוי כמה היית חסר. מי שפרע מדורי דורות,הוא יפרע ממי שחסם אותך...

גור,


גם אברהם אבינו שאולי הוא גם אביך, וגם יצחק ויעקב הלכו עם סנדלים תנכיים.
אבל צחוק הם לא עשו מכל הקדוש והיקר, ואתם כן עושים זאת.

רק אנחנו ממשיכיהם של מלכי הארץ.

אתם לקחתם את אסונם של בני הגולה ועשיתם מכך תרבות, תרבות שהפכה להיות חוסר תרבות.