מוצאי שבת, הנשמה היתירה אורזת, וקול צלצול הפעמון נשמע.
פתחתי. אלא מה. בין כה וכה אין לי כסף לתרום. בדלת עמדו שני אנשים, פנו אלי בטענה שמתוקף תפקידם עליהם לבדוק את ביתי.
תבדקו, בבקשה. אמרתי נאמן למורשת סבי הבדואי, שהיה אומר: כשמכניסים אורחים - השדים בורחים. (בבדואית זה נשמע יותר טוב). וכמו שאמר מי שאמר: צאו והתפרנסו זה מזה.
נכנסו לחדר השינה בתחילה. איפה אתה מסתיר את זה? תבעו לדעת.
את מה? התגוננתי.
אתה יודע. אמרו.
חיפשו בכל חדר השינה. מתחת למיטות. מעל השולחן, בתוך המזווה, מעל מיטת התינוק. מתחת למיטת התינוקת, בתוך מיטת התאומים, וכלום. לא מצאו את מבוקשם.
עברו לסלון, חיפשו חיפשו חיפשו, ולא מצאו. אני יכול אולי לעזור? ניסיתי להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים. אך מבטים שנשלחו לעברי מנעו ממני להדר במצוות הכנסת אורחים.
גם במטבח הם לא מצאו. חיטטו גם בתוך הפח, חתכו את העוגיות באמצע וחיפשו, הרימו כל מכסה של סיר, ולא מצאו. במקרר - לא מצאו. במקפיא - לא מצאו. בתנור - לא מצאו. במיקסר - לא מצאו. במיקרוגל - לא מצאו.
אותות של יאוש נראו על פניהם.
איפה הוא? תבעו לדעת. איפה החבאת את האינטרנט שלך? אנחנו יודעים עליך הכל! אם לא תביא לנו מיד את האינטרנט שלך, יש לנו כאן חותמת של הרב שטיינמן, ואנחנו נחתום לך על הדלת שאתה פושע.....
כמעט וחמדתי לצון. השתוקקתי להוציא אותם אל המרפסת, להצביע על תחנת האוטובוס, ולומר להם - זה רק נראה תחנת אוטובוס, אבל זה באמת תחנת אינטרנט.
אבל לא חמדתי לצון כי שלוחי קודש המה.
פתחתי את התא הסודי בבית, הוצאתי את הרדיו-אורלוגין שיש לי עוד מתקופת דור ההפלגה. והפעלתי.
גלגלתי את הסקנר הלוך וגלגל עד שהגעתי למקום הסודי, אותו המקום שרק מיקי גורדוס יודע מה אומרים בו, ואמרתי להם בגאווה: רואים? האינטרנט זה דבר עולמי. הנה לכם אוגנדה. רוצים טנזניה? אני מיד מסובב לכם.
לא. אמרו לי. איפה התחנות החרדיות?
נסגרו. אמרתי ביובש.
אולי לפחות תראה לנו איפה התועבה הנוראה ששמענו שיש באינטרנט?
מצטער. אני ברימון.
