טבילת רווקות - מה היה ר' סלנטר אומר?

אמשלום ,
הנקודה הבסיסית היא היחס לזמן כמהוה המציאות (ועייני היטב בהגדרות של ווטו , לגבי ההוי'ה) הדבר נמצא בהרבה הלכות המפורשות בתורה , החל בקידוש הזמנים (ר"ח , שבת , שאר מועדות) דרך טהרות למינהם (טהרת הזב/זבה/יולדת/נדה/מצורע/טמא מת ) אל קביעת זמנים מסוימים המותרים לאכילת קורבנות , ברית מילה , והיתר הקרבה מיום השמיני והלאה , ועוד ועוד . (נמצא כמעט על כל צעד ושעל)
הדבר נמצא גם בסיפורי המקרא (הגזירה להישאר במדבר 40 שנה , "היום השלישי" -בעקידת יצחק , סיפור שכם , מעמד הר סיני. "היום השמיני" - חנוכת המשכן ועוד ועוד .)
אני מפרש את זה כתפיסה שהזמן , הוא המסגרת בה המציאות מתקיימת/מתרחשת , לשוני דלה מלבאר את הדברים יותר מזה .
בכל מקרה נראה שחז"ל הרחיבו את הגישה לעוד נושאים . (קניית שדות ובתים ע"י חזקה של שלש שנים למשל . ואולי גם נתינת מסגרת זמן לנידות וזבות [יתכן שזה אמנם נתקבל במסורת , א"א לדעת באופן מוחלט])
מקוה שזה מסביר משהו ,
אם כי אני מסופק בזה ...

מצו"נ,
תודה.
יש משהו בעייתי במהותו, לטעמי, בקביעה שאין אנו יודעים ולכן אנו מחמירים. אני יודעת שזו אחת מהנחות היסוד בהלכה (או שמא רק בסוציולוגיה של המקיימים את ההלכה, ואיני בטוחה שאין להבדיל בין השנים). נדמה לי שלמואדיב היה אשכול בנושא זה.
אני אנסה לבדוק עוד את ההקשרים השונים של דברי רבי זירא (הם מופיעים כמה וכמה פעמים בתלמוד, ובהקשרים שונים לחלוטין) - אולי אצליח להבין משהו חדש .

אי"צ,
דבריך מעניינים ביותר. אם אני מבינה נכון, הרי שלגבי טומאה וטהרה (בוודאי ע"פ חוקי התורה) יש לזמן משמעות שאין במקרים אחרים: קביעת הזמן (השרירותית?) מגדירה ויוצרת שינוי בגוף ממש. (בהקשר זה כדאי להזכיר את הדיון על "וטהר יומא"-"וטהר גברא", בתחילת מסכת ברכות, והשאלה שעולה שם, ואצל הראשונים, לגבי הגורם ההכרחי לטהרה השלמה).

אראל,
סליחה סליחה סליחה.
התשובות מעניינות כל כך, שאני נסחפת... [אייקונית בושה ונכלמת].

אין זה נכון לומר שע"פ ההלכה אי-ידיעה מביאה להחמרה דוקא,
ישנם כללי ספק (דאורייתא ודרבנן), ספק ספיקא, רוב, חזקות וכו',

טעימה קלה מה"פילוסופיא" שמאחורי כללי הספק במערכת ההלכתית :

http://www.pnimi.org.il/ctuvot/ctuvot4.doc
(קובץ וורד - אפשר לנטרל שמות/מונחים שמרגיזים אתכם ועדיין להנות מהדברים)

אמשלום,
השינוי ודאי אינו בגוף עצמו , אלא בהגדרת השיוך שלו לטהרה/טומאה .

בכל מקרה טענתי על הזמנים ביהדות , לא נגעה רק לעניני טומאה וטהרה , אלא למובן מחשבתי (פילוסופי?) כולל.

בעניני טומאה וטהרה אפשר לומר בפשטות , שהזמן יוצר התחדשות , שמובילה בסוף להיטהרות (=שיבה אל המצב הבריא/קדום/ווטאבאר) .

אמשלום: אין צורך להתנצל... לא התכוונתי חלילה לקטוע את הדיון שלכם, אלא רק לבקש עזרה בנושא קרוב...

בחזרה לדיון... בדף הראשון כתבה אמשלום: "ואם התהליך החינוכי היה "נתקע" באחד השלבים? נניח שהאנשים והנשים הנידונים מסכימים היו לקבל עליהם "לגור ביחד לפני החתונה - מוכרחים, אך לעבור על דיני נידה - לא מוכרחים", אבל לא את השלבים הבאים? ". חשבתי על שלוש דרכים להתמודד עם הבעיה הזאת:
1. לבדוק מראש, עד כמה שידינו מגעת, את התוצאות האפשריות של שיטות חינוכיות שונות. לשם כך אפשר להיעזר בסקרים (כמו זה שאני מנסה לנסח בימים אלה, ללא הצלחה), או בכלים מחקריים אחרים.
2. אם אין לנו אפשרות לחזות מראש את התוצאות, בלית ברירה עלינו להתעלם משיקול התוצאה, ופשוט להגיד את האמת... כלומר, ללמד בצורה פשוטה וברורה מה מותר ומה אסור, מה מדאורייתא ומה מדרבנן, וכו', ולהשאיר לחניכים לעשות את השיקול. כך לפחות אנחנו מקיימים את המצוות "לא תוסיפו", "לא תגרעו", "ולמדתם אותם".
3. גם אם התהליך החינוכי ייתקע באמצע, לפחות הצלנו הרבה אנשים מעבירות חמורות - זה יותר טוב מכלום.

אראל ,
בינתים חשבתי עוד קצת על הענין .

אני חושב שזה תלוי מאוד באופן במקום ובמצב בו הדברים נאמרו באופן פרטי .
היות וכאן אנחנו מדברים באופן ציבורי , וגם הנושא הזה נידון כיום באופן ציבורי , דומני שכן צריכה להיות אמירה ברורה לגמרי שההלכה מתנגדת ליחסי אישות שלא בנישואין כדת משה וישראל .

אם אדם בוחר במודע שלא ללכת בדרך התורה , שיקח את האחריות על עצמו , ולא יצפה שהרבי יעזור לו להתמודד עם הקושי הנפשי שלו/ה/הם עם הבחירה לחיות בחטא . (אלא אם יש מקרה בו יש קושי אובייקטיבי , אבל לא על מקרה כזה אני דן כעת) זכותו של אדם לבחור לחיות כך , שלא יצפה שהממסד ההלכתי יתן לו גושפנקה .

מאידך ברור שאם הוא שואל על פרטי ההלכה אין צריך (ואולי אפילו אוסר) להסתיר ממנו , יתירה מזו אולי יש ענין להזכיר שעם טבילה החטא "פחות חמור" , אבל לא מתוך טשטוש העמדה הברורה של ההלכה , לגבי יחסי אישות שלא במסגרת נישואין כדת משה וישראל .
כל זה לפי הנחות היסוד שלי שאמנם מדובר בדיון ציבורי, או לפחות בעל השלכות ציבוריות (בסה"כ אנחנו חיים בתרבות , שבה זה יחסי אישות שלא במסגדת נישואין היא נורמה , שלא לומר אידאל [במקומות מסוימים] ) אם התנאים אחרים התשובה ממילא שונה .
בברכה .
נ.ב. לא הזכרתי את מוסד הפילגשות מכמה סיבות (שאפשר לדון בהם) אבל לא בגלל שאני לא מודע לאופציה הזו ...

בנוגע לשאלת אמשלום ואיש ציפור - ע"פ מה נקבעו ימי הנדה וימי הזבה?
אצטט את דברי מרן הבית יוסף על דברי הטור ביורה דעה [סימן קפג], שכתב "ומיום (השביעי) [השמיני] ואילך עד י"א יום נקראים ימי זיבה והם שחכמים קוראים להם י"א יום שבין נדה לנדה". וזה לשונו: "בכמה מקומות בתלמוד מהם בסוף מסכת נדה (עב:) אחד עשר יום שבין נדה לנדה <הלכה למשה מסיני>".

ובנוגע לנידון השקו"ט שבאשכול הלזה:

נעתיק את לשון הספר עקידת יצחק [מגדולי הראשונים בתקופת גירוש ספרד - הרב יצחק עראמה, נולד בשנת ה'ק"פ] שכותב בזה הלשון [בשער כ', דף קסב עמוד א]: "וכמה פעמים נתחבטתי על זה, על אודות הנשים הקדשות שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו, ולא עוד אלא שכבר יאותו בקצת הקיהלות ליתן להם חנינה ביניהם.. כי אמרו כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות, מוטב שיעברו על לאו זה משיבואו לידי איסור סקילה או סכנת שריפה. ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם, והסברתי להם: <שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבנים וברשות ב"ד חטאת יחיד הוא>, והוא שבעוונו ימות ע"י ב"ד של מעלה או מטה וכל ישראל נקיים.. <אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדעת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא נתן למחילה> אם לא בפורענות הקהל כמו שהיה בבני בנימין על השתתפם בעון והוא הי' עון סדום,,, ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות א' מהתורה בהסכמת הרבים" עכ"ל. ועל בסיס דברי ה"עקידה" הללו, אוסר בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן כב), על בית דין לתת היתר ופיקוח מצדם לעבודות בשבת בשבות וע"י נכרים - בכדי למנוע עי"כ שלא יעשו מעצמם מלאכות דאורייתא.

אישציפור וידענוביץ: אתם צודקים בהחלט, ולדעתי הדרך החינוכית הנכונה כאשר מדברים בציבור היא להגיד משהו כמו "ההלכה מתנגדת ליחסי אישות שלא בנישואין כדת משה וישראל. אך אם איש ואישה גרים ביחד ולא מסוגלים להתאפק - עדיף שלפחות ישמרו בינתיים דיני נידה, כך שיעברו רק עבירה אחת ולא שתיים".
כך מקיימים את שתי המצוות - גם "לא תגרעו" (לא מתירים את האסור) וגם "לא תוסיפו" (לא אוסרים את המותר)

שו"ת צמח צדק אבן העזר סימן קלח א


א מי שהיה נשוי אשה ויש לו בנים ותקפו יצרו וייחד לו עוד אשה בלי קדושין וייחד לה בית והיה נכנס ויוצא בביתה ויש לו בת ממנה. ויש יותר מעשרה שנים שנוהג עמה כן כדרך פלגש. ולא היתה טובלת לנדתה ג"כ ברוב העתים. רק בתחלה י"א שהיתה טובלת.

וכעת רצונה להניחו ולהנשא לאיש. אם יכולה להנשא בלי גט ממנו:

בסנהדרין פרק כה"ג (דף כ"א ע"א) תנן לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה. ובגמרא והכתיב ויקח דוד עוד נשים ופלגשים בירושלים. בשמואל ב' סי' ה'. (אלמא טובא הוו ליה נשים) למלויי שמונה עשר. מאי נשים ומאי פלגשים נשים בכתובה ובקדושין. פלגשים בלא כתובה ובלא קדושין. וכתב הרמב"ם פ"ג מהמ"ל ה"ב בין הנשים ופלגשים הכל שמונה עשר. והראב"ד השיגו וכתב שהן שמונה עשר חוץ מן הפלגשים והכ"מ כתב ולדברי רבינו מצאתי ראיה כו'. לייחד עם אבישג כו' למה להו למשרי יחוד ננסיבה לפלגש א"ו אף פלגשים אינו יכול להוסיף על שמונה עשר כדברי רבינו עכ"ל. ואם כן מזה מוכרח דלהרמב"ם פלגש אף שהיא בלא כתובה ובלא קדושין עכ"ז צריכה גט שהרי אמרינן שם (דף כ"ב סע"א) אמר רב שמן בר אבא בא וראה כמה קשין גרושין שהרי לדוד התירו לו לייחד (עם אבישג ואע"פ שנאסר יחוד של פנויה) ולא התירו לו לגרש (אחת מי"ח וישאנה). ולשון גרושין משמע גט. וא"כ כיון דשמונה עשר הם עם הפלגשים וע"ז אומר קשין גרושין מוכרח דגם פלגש אינה קונה את עצמה להיות מותרת לעלמא אלא ע"י גט. ואף שבהדיא אמרו שם דפלגש היא בלא כתובה ובלא קדושין אעפ"כ מוכרח לפי"ז דצריכה גט. וצ"ל הטעם כיון שהיתה מיוחדת לו איך תצא ממנו בכדי. זה אי אפשר. ואמת שהלח"מ שם כתב דלפלגש א"צ גרושין כו' דזה הוי כגרושין להוציאה כו'.

אכן דבריו דחוקין דגרושין משמעו כפשוטו ע"י גט ממש ואין זה תימא שהרי כן משמע ג"כ מהתוס' פ"ק דגיטין (ד"ו ע"ב) גבי ותזנה עליו פלגשו. זבוב מצא לה נימא מצא לה.

וכתבו התוס' וא"ת מנלן דלא הוה זנות ממש ואמר ר"ח מדרצה להחזירה כדמוכח קראי דאפילו פלגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם כדכתיב בא אל פלגשי אביך. וכתיב ותהיין צרורות עד יום מותן אלמנות חיות עכ"ל. ומדכתבו לא היה דרכם. מוכרח שאין זה דין תורה ממש. והיינו על כרחך שלא הי' להם קדושין. ואעפ"כ היו נוהגים בהם חומרא זו שבזנות אסורה לו. לפי שלמראית העין נראית כאלו היא אשתו. וכה"ג אמרו אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. וכיון שכן ה"ה דאינו יוצאה ממנו בלי גט דודאי הא בהא תליא. מאחר דחשיבא קשורה בו עד שאסורה לעלמא ונקראת זונה ונאסרה עליו. איך תצא ממנו בלא כלום. וכ"כ בחידושי הרמב"ן והר"ן והריטב"א בגיטין שם.

דאילו ברצון לא היה מחזירה. ואמת שהריב"ש בתשוב' סימן שצ"ו הקשה על התוספות וז"ל ואין לומר לפי שהיתה אסורה להם מפני שהיתה מיוחדת כמו שכתבת בשם התוספות כו'. ואם כן צריכה ממנו גט ולא מצינו גט בלא קדושין עכ"ל. ובסי' שצ"ח ד"ה ומה שכתבת שאדם אסור בפלגש חבירו. נראה דלהרב ר' חסדאי החולק עליו ודאי צריכה גט. ועכ"פ לפי' הרמב"ם דלעיל שמספר שמונה עשר הוא עם הפלגשים ועז"א כמה קשים גרושין מוכרח דין זה שפלגש אסורה לעלמא בלי גט:

קיצור. (לפי' הרמב"ם שמספר שמונה עשר נשים הוא בין נשים ופלגשים מוכרח דגם פלגש אסורה לעלמא בלי גט וכן יש לומר לדעת התוס' פ"ק דגיטין (ד"ו ע"ב) והריב"ש הקשה ע"ז שלא מצינו גט בלא קדושין. מ"מ הרב ר' חסדאי ס"ל כן בהריב"ש סי' שצ"ח דצריכה גט):


אבן העזר סימן קלח ב

ב אכן להראב"ד דס"ל דמספר שמונה עשר הם לבד הפלגשים אין ראיה מהגמרא הנ"ל דפלגש צריכה גט. וכ"ד חידושי הר"ן בסנהדרין שם כהראב"ד וז"ל (דף כ"ב ע"א) ד"ה אמר לה אסירת עלי. פי' שכבר נשא ח"י נשים וא"ת לינסבה לפלגש ותירצו המספר י"ח הם בין נשים ופלגשים וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהמ"ל והקשו ע"ז דהא דוד נשא רצפה בת איה דכתיב ואת נשי אדוניך בחיקך. וליכא למימר שנשאה בחופה וקדושין דא"כ הוה להו שבע וקאמר ליה נביא כהנה וכהנה. לפיכך פירשו דאין ה"נ דאם נתרצית אבישג להיות פלגש שהיה מותר בה אלא שלא נתרצית להיות פלגש וכיון שלא נתרצית היה אסור בה כו'. וכתב הר' דוד ז"ל שכן עיקר שכן מצינו ברחבעם שנשא י"ח נשים כדינו והיו לו ששים פלגשים כדכתיב בדברי הימים ב' סי' י"א כ"א עכ"ל. ולפ"ז מאי דקאמר בגמרא קשין גרושין לא קאי כלל על פלגש כ"א על אחת משמונה עשר נשים שהיה צריך לגרש אחת מהן דוקא לישא את אבישג וע"ז שפיר אמר קשין גרושין. אבל פלגש י"ל דא"צ גט כלל ואין שייך ע"ז קשין גרושין דלא כהלח"מ:

אך אעפ"כ לכאורה יש ראיה גמורה דפלגש ה"ל כאשה ממש וצריכה גט. מהא דאיתא בירושלמי ביבמות פרק כיצד הל' ד' אשת חמיו (שאינה חמותו) אסורה מפני מראית העין אי תימר תורה (אין לומר אשת חמיו מן התורה אסורה) הרי דוד שנשא רצפה בת איה (שהיתה אשת שאול חמיו וא"ת דוד שלא כדין עשה או שמא לא נשאה לאשה הא כתיב ואתנה) שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך. (מדנביא הוא דקאמר שניתנו לו מאת הקב"ה ש"מ דבהתירא קא נסיב לה) והביאוהו התוס' ביבמות (דף כ"א ע"א) והרא"ש שם. ואי איתא מאי ראיה מרצפה הלא רצפה בת איה היתה רק פלגש שאול. כמ"ש בשמואל ב' סי' ג' ז'. ומאחר דפלגש א"צ גט אינה ענין לאשת חמיו ושפיר יש לומר דאשת חמיו אסורה מן התורה ופלגש חמיו מותרת. וכמ"ש בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' א'. דאע"ג דאשת אחי אביו היא ערוה דאורייתא. פלגש אחי אביו מותרת לו ע"ש. הובא בש"ע סס"י ט"ו. א"ו צ"ל דס"ל להירושלמי דפלגש ה"ל כאשתו לענין זה. ותיובתא כלפי סנאיה דהרא"ש בתשוב' שם. ומה שדימה זה הרא"ש שם פלגש למפותה צ"ל דלהירושלמי לא קרב זה אל זה כלל דמפותה אקראי בעלמא הוא. משא"כ פלגש המיוחדת לו ה"ל כאשה. וכמו שאמר הכתוב ששים המה מלכות ושמונים פלגשים.

אלמא יש להן קצת דמיון למלכות. ועוד נלענ"ד ראיה ברורה מתורה שלימה בפ' וישלח.

וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו. ואמרו בגמ' פ"ה דשבת (דף נ"ה ע"ב) תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו ויבא חטא זה לידו אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פלגש אביו עלבון אמו תבע כו' ע"ש. ואי איתא מאי קושיא אף את"ל שהמקרא כפשוטו אין זה ענין לשוכב עם אשת אביו ח"ו. כיון שהיתה פלגש אביו. והרי הרא"ש בתשובה הנ"ל למד ממה שאחיתופל אמר לאבשלום בא אל פלגשי אביך שאין הפלגש דומה כלל לאשה והרי בכל הש"ס והמדרשים לא מצינו לימוד זכות זה על ראובן כ"א רק לומר שמוצל מעשה זו לגמרי. ולא שהמעשה עצמה אינה חטא ועון גמור. וזה הפך לגמרי מדברי הרא"ש שם ומדברי תשובת מהר"מ פאדווה סימן י"ט שדימו פלגש לענין אנוסת אביו ומפותת אביו דא"כ למאי דקיי"ל נושא אדם מפותת אביו יקשה כנ"ל. א"ו נראה הדבר ברור כהירושלמי דפלגש ה"ל כאשתו לענין זה:

קיצור. (אך הר"ן כתב בשם הר"ד ראיה ברורה מפסוק בדברי הימים ב' סימן י"א כ"א כהראב"ד דמספר שמונה עשר הן לבד פלגשים ולפ"ז בטלה ראיה הנ"ל. אך עכ"ז יש להכריח מהירושלמי פ"ב דיבמות ה"ד והביאוהו התוס' והרא"ש ביבמות (דכ"א) בענין רצפה פלגש שאול שמשם מוכרח דפלגש ה"ל כאשה. וכן מוכח לכאורה מענין ראובן):

אבן העזר סימן קלח ג

ג אך הנה מצאתי בק"נ רפ"ב דיבמות סק"ד הביא בשם הכנה"ג שהקשה קושיא הנ"ל האיך מוכח מדנשא דוד רצפה בת איה הלא פלגש שאול היתה ומשום הכי אין כאן איסור אשת חמיו ותירץ או דס"ל להירושלמי דפלגש בקדושין. או דס"ל כמו שאסור פלגש אביו ה"ה פלגש חמיו. ומה שאומר דס"ל להירושלמי דפלגש בקדושין קשה שהוא נגד הירושלמי פרק אע"פ דפליגי רבי מאיר ורבי יהודא אם פלגש יש להם כתובה או לא.

ואי ס"ל דפלגש בקדושין הוי פשיטא שיש להן כתובה וכ"כ ביש"ש פרק זה סי' י"א ע"ש באריכות עכ"ל הק"נ. והנה מאי דפשיטא ליה מהירושלמי הנזכר דפלגש היא בלא קדושין אדרבה המפרש בירושלמי שם בעל קרבן העדה ס"ל בפשיטות מירושלמי זה להפך דפלגש היא ע"י קדושין רק הפלוגתא היא אם יש לה כתובה. והוא בפרק אע"פ ה"ד ואיזהו אשה ואיזהו פלגש רבי מאיר אומר אשה יש לה כתובה פלגש אין לה כתובה.

ר' יהודה אומר אחת זו ואחת זו יש לה כתובה. אשה יש לה כתובה ותנאי כתובה. פלגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה. וכתב הקה"ע בתוספותיו וז"ל בבבלי בסנהדרין פ"ב גרסינן מאי נשים ומאי פלגשים. אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה ובקדושין פלגשים בלא כתובה ובלא קדושין ופליגא אסוגיין דמשמע לכולי עלמא פלגש היא בקדושין עכ"ל. הרי הבין בפשיטות להיפוך מכוונת הק"נ בהירושלמי בשם מהרש"ל וכדבריו משמע מדברי רש"י בפי' החומש ס"פ חיי שרה כ"ה ו' בפסוק ולבני הפילגשים אשר לאברהם שכ' וז"ל נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה כדאמרינן בסנהדרין בנשים ופלגשים דדוד עכ"ל. והרמב"ן שם חלק עליו ואמר שאין הדבר כן כי לא תקרא פלגש אלא כשהיא בלא קדושין. והרא"ם בפירושו על רש"י הביא ראיה לפרש"י מהירושלמי הנ"ל. ונמצא לפ"ז אין קושיא מהירושלמי גבי רצפה בת איה דקורא לה אשת חמיו כיון דלהירושלמי פלגש היא ע"י קדושין א"כ ה"ל אשת חמיו ממש. ובהא לק"מ ג"כ מראובן וכמובן. וכ"נ ראיה לפי המדרש דקטורה היא הגר והיא הנק' פלגשם ע"ש בפרש"י והוא במד"ר שם פס"א. והרי גבי קטורה כתיב ויקח אשה ושמה קטורה. מוכרח עכ"פ שהיה ע"י קדושין מדכתיב אשה. ומה שנקראת פלגש צ"ל לפי שלא היה לה כתובה. אמנם היש"ש פ"ב דיבמות סימן י"א כתב דמירושלמי זו משמע להיפוך והביא עוד ראיה שפלגשי דוד היו בלא קדושין דאל"כ וכי היה אבשלום כל כך משוגע כו' וכ"כ בכנה"ג בא"ח בסופו בביאורו להרמב"ם המ"ל פ"ד וז"ל דאדרבה פשוטן של כתובים מוכיחים שמה שיעץ אחיתופל לא היה גילוי עריות כו' שהעצה שיעץ לא היה אלא כדי שידעו כל ישראל שמרד באביו כמ"ש ושמעו כל ישראל כי נבאשת את אביך כו'. בש"ב סימן י"ו כ"א. ואם הפלגשים היו בקדושין איך היה הוכחה שמרד באביו כיון שהמרד היה ג"כ בהקב"ה שבא על אשת איש ועל אשת אביו כו' אלא שהדבר מוכיח שהפלגשים היו בלא קדושין עכ"ל. וכ"נ לכאורה עוד ראיה מהא שהכריחו הר"ד והר"ן דלא ירבה לו נשים יותר משמונה עשרה היינו לבד פלגשים ואי איתא שהפלגשים הם ג"כ ע"י קדושין אין טעם כ"כ להתירם דהא דא ודא מקודשת היא לו ממש. והקה"ע שם מחמת זה העלה לחלק בין פלגשי המלך שהם בלא קדושין לפלגש דהדיוט שהיא ע"י קדושין. וזהו דוחק קצת. ומעתה אם פלגש היא בלא קדושין ואעפ"כ אמרו במדרש רבה פ' נח ר"פ ל"ב ור"פ ל"ח. שאחיתופל שאמר בא אל פלגשי אביך התיר גילוי עריות. מוכרח דאף שהיא בלא קדושין כיון שמיוחדת לו נחשבת לענין זה כאלו היא אשתו. ומה שתירץ ע"ז הכנה"ג שם משום דאסור להשתמש בשרביטו של מלך זהו דוחק. דאין זה שייך כלל לגילוי עריות ומדקרי לה גילוי עריות מוכרח דחשבינן לה לענין זה כאילו היא אשתו. וכתב הכנה"ג שכ"ד מהר"ר אייזיק שטיין בביאורו לסמ"ג עשין סימן קט"ו שכתב וז"ל אבל לעיל דקאי על איסור ביאה מוכח שפיר דליכא איסור דאורייתא באשת חמיו מדוד שנשא רצפה בת איה דלענין איסור ביאה אפשר שאין חילוק בין נשים לפלגשים עכ"ל. והרי הסמ"ג בלאוין סימן רכ"ב כתב דפלגשים הם בלא כתובה ובלא קדושין ואעפ"כ ס"ל לביאור הסמ"ג דאסור אדם בפלגש אביו ולא דמי למפותת אביו דהוי באקראי בעלמא. עכ"ד הכנה"ג. וע"ש בסמ"ג הביא הירושלמי דפרק אע"פ מזה משמע דמפרש הירושלמי כמו שפי' מהרש"ל הובא בק"נ כדלעיל:

קיצור. (הקה"ע מפרש דהירושלמי ס"ל דפלגש היא ע"י קדושין וכן דעת המזרחי ס"פ חיי שרה לפ"ז לק"מ מירושלמי דגבי רצפה. אך היש"ש וכנה"ג ס"ל דפלגש היא בלא קדושין ושכ"ד הירושלמי ג"כ לפ"ז מוכרח דגם בכה"ג ה"ל כאשתו מהמדרש רבה פ' נח ר"פ ל"ב ור"פ ל"ח. וכתב הכנה"ג שכ"ד מהר"א שטיין בביאורו לסמ"ג במ"ע סימן קט"ו):

אבן העזר סימן קלח ד

ד ובמדרש רבה פ' ויקרא סוף פרשה א' ורבנן אמרי משל למלך שהיה לו אשה ופלגש כשהוא הולך אצל אשתו הולך בפרהסיא וכשהוא הולך אצל פלגשו הולך במטמונים עכ"ל. ואי איתא דפלגש היא ע"י קדושין א"כ אין כאן גנאי כ"כ שיצטרך לילך במטמונים.

וכ"ש דר' יהודה ס"ל דיש לה כתובה וא"כ אם גם קדושין יש לה ה"ז קרוב לאשה גמורה.

אלא מזה משמע כדברי הרמב"ן וסיעתו שהיא בלא קדושין וכיון דעכ"ז אמרו ברבות ובירושלמי שפלגש אביו אסורה לו דלא כתשוב' הרא"ש א"כ ממילא א"א להתירה לעלמא בחיי בעלה בלי גט. ואף שמדברי תשוב' הר"ן סי' ס"ח נראה ג"כ שא"צ גט וכן בתשובת מהרמ"פ סי' י"ט אפשר הם מפרשים דהירושלמי פליגא על ש"ס דילן היינו דלהירושלמי פלגש היא ע"י קדושין ומש"ה אמרו ברבות פ' נח זה התיר גילוי עריות דהרבות הוא אגדה ירושלמי. אבל לש"ס דילן דפלגש היא בלא קדושין י"ל שאין זה נקרא גילוי עריות וכ"נ מדברי התוס' ביומא פרק שני שעירי יום הכפורים (דף ס"ו ע"ב) גבי שאלו את רבי אליעזר פלוני מהו לעוה"ב פר"ח אבשלום שבא על פלגשי אביו מהו לעוה"ב מי ס"ל הא דאמר רב נשים בכתובה וקדושין פלגשים בלא כתובה ובלא קדושין או לא. וכ"כ בתוספות ישנים הביאו היש"ש משמע דמספקא לן אם הענין כמ"ש רב. ע"כ י"ל הירושלמי ס"ל דלא כרב. לכן ס"ל להרא"ש והר"ן דפלגש שבלי קדושין א"צ גט. וס"ל להרא"ש דפלגש אחי אביו מותרת לו. אבל לפ"ד הפוסקים שאין עושים פלוגתא בין הירושלמי לש"ס דילן ושי"ל לכ"ע פלגש הוא בלא קדושין ואפ"ה פלגש אביו אסורה לו ונקרא גילוי עריות יש לומר דצריכה ג"כ גט. וכן נראה מדברי התוספות פק דגיטין (ד"ו ע"ב) כמבואר למעלה. כן נראה לענ"ד. אך קשה לי שמצאתי בדברי האחרונים העומדים בשטה זו שעכ"ז ס"ל שאין צריך גט היינו ביש"ש ביבמות פ"ב סס"י י"א כתב דכתיב ותהיין צרורות אלמנות חיות אין הפירוש שהיו צריכים גרושים כו' עכ"ל. הרי ס"ל שא"צ גרושין. ומהירושלמי פרק כה"ג שהביא שם נראה דצריכה גרושין. אלא שהוא ז"ל פירשה כשיטתו ע"ש. וכ"כ בכנה"ג שם בפ"ג מהמ"ל בד"ה וכן מה שהקשה וז"ל דכיון דפלגש היא בלא כתובה ובלא קדושין אלא ביחוד בעלמא כיון שכבר יחדה אין לו תקנה לגרשה אלא כשיעשה מעשה המורה שאין לו חפץ בה לעולם כו' ועי"ל דלגרש לאו דוקא בגט כו' עכ"ל. מיהו י"ל שמ"מ מסופק אם צריכה גט ועוד שזה כתב מקודם שהעלה אח"כ בפ"ד ע"פ הירושלמי דאסור אדם בפלגש אביו אף שהיא בלא כתובה וקדושין. אבל לאחר שהעלה שם כן אפשר ס"ל דצריכה גט. ומדברי הרמ"א בש"ע סי' יו"ד ס"א נראה ודאי דאין צריכה גט וכן משמע יותר מהדין שבש"ע סימן כ"ו ססע"י א' בהגה"ה. ועיין בספר המקנה סימן כ"ו מדין פלגש ומה שהביא מהש"ס דיבמות (דף ל"ז) מאן הויא ליומא לומר שזהו פלגש כבר נזכר מזה בתשוב' הריב"ש סי' שצ"ז. ובבית מאיר רס"י יו"ד עמ"ש רמ"א אפילו היתה מיוחדת כתב וז"ל עיין תוספות גיטין (ד"ו ע"ב) ד"ה זבוב משמע דמ"מ אם זינו עם אחר לא היה דרכם להחזיר ולדינא מבואר מדבריהם כפסק הש"ע עכ"ל. לדבריו כמו שהם לא היה דרכם להחזיר דרך חומרא על שרש הדין כמ"כ אין דרך לאיש אחר שישאנה בלתי גט מהראשון. מיהו לדברי הר' חסדאי שבתשוב' הריב"ש סימן שצ"ז שכתב שאדם אסור בפלגש חבירו ושירשנו דבר זה מבני נח כו' ע"ש שפיר י"ל חילוק שאף שאם זינתה תחתיו אסורה לו מ"מ יוצאה ממנו בלי גט ע"ד שכתב הרמב"ם פ"ט מהמ"ל דין ח' ב"נ שייחד שפחה לעבדו כו'. משיוציאנו מביתו וישלחנה לעצמה כו'.

מיהו קשה דהא בב"נ לא מצינו שתאסר אשתו עליו על ידי שזינתה. וכ"מ בבראשית רבה ס"פ י"ח איני קורא עליו לא יוכל בעלה הראשון. ועי' מזה בירושלמי פ"ק דקדושין ה"א באריכות. אם כן פלגש של ישראל דאסירא כשזינתה חמירא טובא מאשת ב"נ. אם כן ממילא יש לומר דצריכה גם גרושין על ידי גט כדי להנשא לאחר. יהיה זה מדינא או ממנהגא סוף סוף שניהם שווין ר"ל כיון שנאסרה עליו בזנות צריכה גם כן גט. ובנ"י ר"פ נושאין על האנוסה מבואר בשם הריטב"א גם כן דפלגש ה"ל כאנוסה ומפותה הביאו הב"ש סי' ט"ו ס"ק י"ב. והנה בחולין פרק כל הבשר (דף ק"ט סע"ב) כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותי' אשת איש גרושה בחיי בעלה. וקשה אמאי לא אמר רבותא יותר דשרא לן פלגש חבירו אף בלא גט כלל. ותוספות בשם הקליר כתבו כנגד אשת איש יפת תואר.

ש"מ פלגש אסורה להנשא לחבירו בלי גט. דאם לא כן זהו רבותא יותר לומר דפלגש חבירו שהיא כאשה אצלו שרא לן כשיוצאה ממנו אף בלי גט כלל. הן אמת דמזה לא נוכל להקשות דהא אף כשהיא תחתיו יש לומר אין בזה איסור דאורייתא אף לדעת התוס' פ"ק דגיטין (ד"ו ע"ב) כ"ש לדעת תשוב' הרא"ש כלל ל"ב סימן א'. ועיין כנה"ג סוף חלק א"ח. מ"מ ע"ז י"ל דודאי מדרבנן אסור ואם כן לא שרא לן רחמנא. אכן כשרוצה להוציאה כיון שמותרת בלי גט. שפיר י"ל שרא לן רחמנא. אלא משמע דבאמת לא שריא בלי גט:


אבן העזר סימן קלח ה

ה ועתה יש לעיין אם יש עוד טעם משום חששא דאין אעבב"ז הנזכר בגיטין ס"פ הזורק (דף פ"א ע"ב). והנה מדברי התוס' שם שכתבו וב"ה סברי דלעולם אא"ע בב"ז. משמע אף שלא קדמו קדושין ביניהם ולאו דוקא בהמגרש את אשתו אמרו כן אלא אפילו בפנויה כמו שדקדק כן מדבריהם בתה"ד סי' ר"ט. ויותר דקדק כן מדברי התוספות דיבמות ר"פ בית שמאי שכ' אבל הכא כו' ובעלמא כו' ע"ש. והביא עוד שכן פסק ר"ב במרדכי בקדושין פרק האומר סי' תקל"ג. אבל הרמב"ם פ"י מה"ג כתב שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגרשה בלבד כו' וכ"כ הרא"ש פרק הזורק שם. וכ"כ בחידושי הרשב"א שם ובהריטב"א וכ"כ בחידושי הר"ן שם בשם הרמב"ן. והתה"ד שם כ' דקשה לסמוך ע"ד הרמב"ם והרא"ש נגד האוסרים ואפ"ל שכתב כן מפני שלא ראה שהרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א גם כן עומדים בשטת הרמב"ם והרא"ש. די"ל שאין להחמיר כ"כ לחוש למיעוט הפוסקים כיון שיש מ"ד בגמרא פרק מי שאחזו (דף ע"ד ב') דאפילו באשתו שגרשה לא אמרינן דלשם קדושין בועל וס"ל שלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. ועוד דא"כ פלגש דהיא בלא כתובה ובלא קדושין היכי משכחת לה. נימא חזקה אא"ע בב"ז. ואפ"ל בפלגש אף התוספות מודים כיון דמעיקרא התנה עמה כן שתהיה מיוחדת לו על אופן זה לא חיישינן לומר דילמא אימליך אח"כ ובעל לשם קדושין אלא מעמידין הדבר על חזקתו דומיא בממנה סופר ועדים לכתוב וליתן גט לאשתו דאין חוששין שמא נמלך וביטל דבורו. אמת הכנה"ג סס"י קמ"ט בהגהת הטור הביא תשו' בנימין זאב סי' קי"א דאף בפלגש י"ל אא"ע בב"ז לדעת התוס' ודעימיה. וכנה"ג שנחלק עליו י"ל באופן הנ"ל:

אכן י"ל כ"ז במקומות שהיו נוהגים קצת היתר בפלגש ע"פ דעת הרמב"ן בתשו' סי' רפ"ה ודעימיה. אבל במדינות אלו שאנו חוששים כהמחמירים ואומרים דגם מדינא אסור פלגש בלא קדושין וכתובה להדיוט כמו שהאריך בזה בתשו' הריב"ש סי' שצ"ה ובספר עצמות יוסף תחלת מס' קדושין ובשאר פוסקים. ומעולם לא נשמע כלל דבר זה. א"כ ודאי זה שיחד לו פלגש הנ"ל היה סבור שזהו איסור כזנות ממש ולא ידע דעת הרמב"ן שיסמוך עליו. א"כ י"ל דבודאי לא עשה בב"ז כ"כ פעמים רבות. ומה שכתב מעלתו משום כשיש לו אשה אין לחוש שיקדש זו דא"כ פוגע בחרם ר"ג כמ"ש בתה"ד סס"י ר"ט. הנה יש לחלק דהתה"ד לא כתב כן רק על סתם ב"ז. אבל בנ"ד שאת"ל שלא קידשה ה"ל ג"כ פלגש אצלו. ובפלגש שייך ג"כ חר"ג כמ"ש היש"ש פ"ב דיבמות סס"י י"א. וא"כ כיון שאף אם לא יקדשה עבר על זה אמאי לא נימא שאין אע"ב ב"ז. ובכנה"ג סימן א' אות משמע בפלגש ליכא חר"ג ולא ראה דברי היש"ש. וההיתר השני שכתבו מצד מ"ש בתה"ד שם דדוקא בסתם בני אדם כו'. ע"ז איני יכול לידע. ולכן בהצטרף חשש זה אל חשש הראשון דעצם פלגש אפילו לא קידשה י"ל שצריכה גט אין בידי להתירה לעלמא בלי גט ונכון להתאמץ לדבר על לבו שיתן גט. וא"צ לפרסום כלל כ"א יאמר דבור לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו ושיהיו עדי מסירה. והסופר עצמו יהיה שליח להולכה וסגי בהכי. גם א"צ כלל פרסום עשרה כ"א די בשלשה אנשים הנ"ל עם מעלתו. ואז תנשא בהיתר גמור.

ואם אי אפשר לפעול אזי אני איני אומר בזה לא איסור ולא היתר. ואיסור איני יכול לומר נגד תשו' הרא"ש ותשו' הר"ן ומהרמ"פ. והפוסקים המקילים בחשש השני ג"כ.

והיתר איני יכול לומר מחמת הירושלמי דגבי רצפה בת איה והמדרש רבה פרשה נח ר"פ ל"ב ור"פ ל"ח. מה גם שנוסף ע"ז החשש השני לדעת כמה פוסקים:

אחר כך ראיתי בספר פרשת דרכים להמל"מ דרוש ראשון (דף ב' ע"א) מ"ש ברבות ויחי פצ"ח א"ל יעקב איני לא מרחקך ולא מקרבך כו' עד שיבא משה כו'. דיעקב נסתפק לפי שבלהה היתה פלגש ובישראל אין דינה כא"א כלל אכן בבני נח דלית בהו קדושין אלא בבעילה תליא מילתא דפשיטא היא דחייב על פלגש אביו משום אשת איש ומשום אשת אב. והנה יעקב נסתפק אם יצאו מכלל בני נח לגמרי כו' ע"ש. ויש לתמוה עליו דאם פשיטא ליה דבן נח חייב על פלגש חבירו והוא כדעת הר' חסדאי בתשו' הריב"ש סי' שצ"ז. א"כ הרי י"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) בסמוך ממש לענין בן נח שייחד שפחה לעבדו דהיינו כענין פלגש כמו שפי' הר' חסדאי בתשו' הנ"ל. וכן איתא שם עוד (דף נ"ט סע"א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. ופריך והרי יפ"ת (שאסורה להם כדאמר לעיל דף נ"ז ע"א) ומשני התם משום דלא בני כיבוש נינהו וע"ש בפרש"י ובחי' הר"ן דף נ"ז ע"א סד"ה כותי בכותי. והן אמת דרש"י (דף נ"ז ע"א) פי' הא דבן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה. דהיינו משום גזל ואע"פ שאין זו בעולת בעל כו' הרי הר"ן שם נחלק ע"ז וכ"ד הרמב"ם פ"ט מהמ"ל דין ח' שנהרג משום אשת חבירו. ואף לפרש"י היינו דוקא בעבדו ושפחתו ס"ל דלא שייך אישות. אבל בן נח שייחד לו פלגש י"ל שיודה שחבירו נהרג עליה וכדעת המל"מ. וא"כ נימא מי איכא מידי דלבן נח אסור ולישראל שרי וכן מסקנא ג"כ בחולין פרק השוחט (דף ל"ג ע"א) גבי אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו. וכ' התוספות משמע דטעמא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. וכ"כ בחה"ר שם וז"ל וכן הלכה ותמיהני על הרמב"ם ז"ל שפסק בספר שופטים דלישראל שרי ולב"נ אסור כו' עכ"ל. וכ"כ עוד רש"י פ"ט דחולין (דף קכ"א ע"ב) ד"ה אחד נכרי. וכמו שהביא הש"ך בי"ד סי' כ"ז סק"ב. ועיין מזה ג"כ בהריב"ש סי' שצ"ח שהעיר מזה וכו' וז"ל ולדבריך שאין במיוחדת שום איסור והיא אשת איש גמורה עכ"ל. עוד כ' הרי גם זו מקודשת אלא שאין בה מיתה עכ"ל. הרי הר' חסדאי סובר שאסורה לעלמא כמו אשת איש רק שאין בה מיתה. א"כ י"ל שצריכה ודאי גט להתירה לעלמא:

גם מ"ש עוד המל"מ בדרוש הנ"ל (דף ד' סע"ד) בשם מהר"ש יפה שתירץ המדרש רבה פ' נח ר"פ ל"ב בענין אחיתופל שהתיר ג"ע דאולי ס"ל כר"י דס"ל דלא יגלה כנף אביו היינו אנוסת אביו. הן דברי תימה לאוקמי המדרש בשני מקומות שיהיה לנגד רבנן ומה קשה לו הלא הירושלמי גבי רצפה בת איה ג"כ סובר כן כהמדרש כדלעיל. גם מ"ש המל"מ דתנאי דס"פ במה בהמה פליגי בפלוגתא דר"י וחכמים הם ג"כ דברים בטלים במח"כ.

עיין עוד במל"מ בדרוש י"ב (דף כ"ז ע"ד) מה שהקשה על התוספות דגיטין פ"ק (דף ו' ע"ב):

ואחר כותבי כל הנ"ל מצאתי סתירה לפסק דלעיל מהא דגרסינן בנדה פרק בא סימן (דף נ"ב ע"א) ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות שאע"פ שבנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה. ופרש"י דלאו נשואין הוי לענין זנות נמי לא מיתסרא עליה דפנויה בעלמא היא כו' עכ"ל. וכתבו התוספות שם דר' ישמעאל בקדושי קטנה נמי אייירי שהרי בתו שבאת למאן היו קדושי קטנות כו' ושמואל לא סבר כר' ישמעאל אלא בקדושי טעות אבל בקדושי קטנות לא סבר כוותיה. וכ"כ עוד התוספות רפ"ק דיבמות בד"ה ואי אתה יכול לומר בחמותו. והנה מאי דשמואל לא ס"ל כר' ישמעאל בקדושי קטנות זהו מפני שהיו קדושין דרבנן ולא תיקנו מיאון כ"א עד י"ב שנה ולא יותר. וכמבואר מדברי התוספות שהכריחו דשמואל לא ס"ל כרי"ש מסוגיא פ"ט דב"ב (דף קנ"ו ע"א) גבי ולמיאונין כו'. וכ"כ בהדיא הרמב"ן בחידושיו בנדה שם וז"ל ומיהו דרבנן הוא מפני שנראית כגדולה שנתקדשה או מפני שלא מיחתה בקדושי דרבנן שעה אחת שוב אינה יכולה למחות מדבריהם עכ"ל. ובחי' הר"ן בנדה שם כ' ואינו נראה שיהיה קדושי קטנות בכלל כו' כ"ע מודו שכשהוא בועל לאחר גדלות לשם קדושין הוא בועל כו' עכ"ל ודבריו צ"ע איך כ"ע מודו הרי שמואל בכתובות (דף ע"ג ע"א) בהדיא לא ס"ל כן ע"ש בפרש"י בד"ה צריכה גט. ובחידושי הריטב"א ביבמות פרק ב"ש (דף ק"ט ע"ב) נראה ס"ל ג"כ כדברי הר"ן. והוא מדברי הרשב"א בחידושיו שם. אך הרשב"א שם כ' הטעם משום דלא תקינו רבנן מיאון אלא בקטנות כו'. ומכי גדלה תקינו לה רבנן נשואין גמורין ואינה ממאנת עכ"ל. והשתא מדברי כולם מוכרח שאע"פ שהיא מיוחדת לו לאשה ממש בלי שום תנאי שנשאה קטנה ע"י אמה ואחיה והגדילה ונשואה לו ברצון וילדה לו בן אפ"ה כיון שע"ד קדושין הראשונים בועל היא פנויה גמורה מדאורייתא. והחולקים ע"ז הוא רק משום שלא תקינו רבנן מיאון רק עד שהגדילה כנ"ל וכיון שא"י למאן נשארו הקדושין שקדשו אמה ואחיה דה"ל קדושין רבנן וא"כ פלגש שאינו מכוין לשם קדושין כלל לא חמור מקדושי קטנות לר' ישמעאל דממאנת והולכת לה וא"צ שום גט.

והכא אפילו מיאון אין צריכה כיון שלא היו אפילו קדושי דרבנן כלל. וכמ"ש המפרשים שם גבי קדושי טעות שא"צ שום גט. ומה שכתבנו לעיל לאסור מפני שמיוחדת לו לאשה.

הלא מכאן מבואר סתירת דבר זה. שהרי קטנה שהגדילה היא מיוחדת לו לאשה גמורה ולא לפלגש לבד ועכ"ז כיון שע"ד קדושין הראשונים בועל אין כאן שום קדושין וה"ל פנויה גמורה מדאורייתא וע"י המיאון לרי"ש עוקרת גם הקדושין דרבנן. וכ"ש הכא דאין שום קדושין שיהיו צריכה עקירה א"כ ממאנת והולכת לה. וע"ד מ"ש הרמב"ן וז"ל שאם לא רצתה בבעל הולכת לה ולא שתהא צריכה גט מיאון עכ"ל. וא"כ לפ"ז הירושלמי דגבי רצפה בת איה שמדמה זה לאשת חמיו צ"ל דס"ל דפלגשים הוא בקדושין רק המחלוקת בירושלמי פרק אע"פ הוא לענין כתובה לבד. וכאשר כתבתי מהסוגיא דנדה כן משמע גם כן מהסוגיא דכתובות פרק המדיר (דף ע"ג ע"א) דס"ל לר' אמי דדוקא המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט דבהא הוא דלא טעי אבל המקדש במלוה ובעל א"צ הימנו גט דע"ד קדושין הראשונים הוא בועל. אלמא כיון דהקדושין אינן כלום אע"פ שמ"מ דר עמה כדרך איש ואשתו א"צ שום גט כלל. ומשמע ודאי אף שדר עמה שנים רבות הדין כן. ואע"ג דלא קיי"ל כרבי אמי זהו משום דמספקא לן שמא ידע דקדושי מלוה אינן כלום ובועל לשם קדושין. משא"כ היכא דלא בעל לשם קדושין אף שמיוחדת לו אינו כלום ועיין בתשו' מיימוני דשייכי להלכות אישות סימן י"ט גבי ואפילו בא עליה לאחר שנתברר דליכא שוה פרוטה אי ליכא עדי יחוד אין חוששין לקדושיו כו' מוכח ג"כ כנ"ל וע"ש בתשו' סי' י"ח:

מה שהשבתי ע"ז לשם מעשה:

הנה גם בענין פלגש יש מקום עיון. כי הנה לפ"ד הרמב"ם בספר שופטים שמספר שמונה עשרה נשים שהותרו לדוד פ"ב דסנהדרין (דף כ"א ע"א) הם בין הנשים ופלגשים. א"כ הא דאיתא שם בגמרא (דף כ"ב ע"א) כמה קשים גרושין כו' ולא התירו לו לגרש. על כרחנו קאי גם על פלגש דאל"כ יגרש פלגש אחת וישא אבישג לאשה. אלא ע"כ קאי גם על פלגשים. א"כ מוכח דלא דמיא כלל לאנוסה ומפותה. ופשט לשון גרושין כו' לגרש.

משמע שצריכה גט. והכ"מ שם חיזק שכדעת הרמב"ם הוא העיקר הרי דאע"ג שפלגש היא בלא קדושין ובלא כתובה צריכה גט. ואין לתמוה ע"ז אף שהוא נגד תשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' א' ותשו' הר"ן סי' ס"ח. שהרי עכ"ז נראה שכן דעת הרב רבי חסדאי בתשו' הריב"ש סי' שצ"ח. שכתב שם ולדבריך שאין במיוחדת שום איסור והיא אשת איש גמורה כו' הרי גם זו מקודשת אלא שאין בה מיתה עכ"ל וטעמו של החכם הנ"ל הוא משום דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ח ע"ב ודף נ"ט סע"א) דליכא מידעם דלישראל שרי ולב"נ אסור עכ"ל. וכן איתא בש"ע י"ד סי' כ"ז בש"ך שם סק"ב והוא מהגמ' חולין (דף ל"ג ע"א). והנה גבי ב"נ שייחד לו פלגש משמע להר' חסדאי הנ"ל דנחשבת כאשת איש. וכן דעת המל"מ בספר פרשת דרכים דרוש א' וז"ל אכן בב"נ דלית בהו קדושין מילתא דפשיטא היא דחייב על פלגש אביו משום אשת איש ומשום אשת אב עכ"ל. ואם כן הרי י"ל בפשיטות דליכא מידעם כו'. וז"ש בהריב"ש שם שאדם אסור בפלגש חבירו אף בלא קדושין ושירשנו דבר זה מבני נח כו' עכ"ל. ואף שהריב"ש שם חולק ע"ז היינו דס"ל שאף לב"נ אין פלגש חבירו אסורה. והנה המל"מ כ' בפשיטות להפך. והנה אף שגדולי הפוסקים לא ס"ל כן היינו הרא"ש והר"ן כנ"ל עכ"ז יש קושיא עליהם מהירושלמי שהביא הרא"ש עצמו פ"ב דיבמות סי' א' אשת חמיו אסורה מפני מראית העין וא"ת תורה הרי דוד נשא את רצפה בת איה והקשה הכנה"ג הלא רצפה פלגש שאול היתה כמבואר בפסוק בשמואל ב' סי' ג' א"כ מהו הראיה מפלגש חמיו לאשת חמיו. לעולם אימא לך אשת חמיו אסורה ד"ת ופלגש שאני דאפילו פלגש אביו או אחי אביו שריא להרא"ש. א"ו ס"ל להירושלמי דפלגש אביו הרי היא כאשת אביו וכן תירץ הכנה"ג שם לחד תירוצא הובא בק"נ ביבמות שם סק"ד ועל תירוצו הראשון הקשה הק"נ שם. אך אף שיש פוסקים ס"ל כתירוצו הראשון מ"מ יש ג"כ רבים דס"ל בהירושלמי כסברת הק"נ שם. והנה במדרש רבה פ' נח ר"פ ל"ב ור"פ ל"ח משמע גם כן בהדיא כהירושלמי הנ"ל דפלגש דומה לאשת איש. ואמרו על אחיתופל שהתיר גילוי עריות. והמל"מ בדרוש הנ"ל נדחק מאד במדרש הזה. אבל באמת דבריו פשוטים דס"ל כמ"ש הירושלמי גבי רצפה בת איה. ועיין ברבות פ' ויקרא ספ"א שהיה לו אשה ופלגש כו' מוכח קצת דפלגש היא בלא קדושין ואפ"ה כתבו מ"ש בפ' נח ריש פ' ל"ב כנ"ל:

ונוסף ע"ז החשש דאין אע"ב ב"ז כמ"ש בתה"ד סימן ר"ט. ובכנה"ג סי' קמ"ט בהגהת הטור אות כ' הביא דלדברי ספר בנימין זאב סי' קי"א נראה דגם בפלגש יש לחוש לזה והוא נחלק עליו. ומה שצידד מעל' משום דא"כ עבר אחר"ג אין זה עולה לפמ"ש היש"ש פרק שני דיבמות סס"י י"א דבפלגש בלא"ה שייך חשש זה כשנשוי אשה. ולזאת היה ראוי שיתן גט. ואין צריך לפרסומא כ"א יבקשו ממנו רק דבור שיצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ויעשה את הסופר לשליח הולכה ויכתבו ויתנו שלא במעמדו כלל. וליכא שום בזיון ואז תנשא בהיתר גמור. ואם בלתי אפשר זה. א"א לי לומר בזה היתר וגם לא איסור ברור. ומ"מ מהסוגיא דנדה פרק בא סימן (דף נ"ב) משמע דא"צ גט:
http://www.chassidus.org.ru/chabadlibrary.org/admur_tzemach_tzedek/shut/index.php?gourl=even_hoezer/even_hoezer/138.htm&kerech=even_hoezer;אבן העזר&siman=138.htm;אבן העזר סימן קלח


תוקן על ידי - אבולעפיא - 09/07/2004 10:15:15

הנושא של האשכול, הוא כמובן רציני מאד. נתקלתי כבר בשאלה הזאת ולא מצאתי רב שיתמוך בסידור המוצע לרווקות-נשואות.
אגב, יכול מאוד להיות שרווקה שתטבול עבור בן זוג מסויים, תחבל במידה כזו או אחרת ברווקותה. זה כבר יותר מידועה בציבור אפילו. (אם היא לא טובלת בשביל מישהו מסויים, לא הועילה כלום בטבילתה. שהרי יש "דם חימוד" ברגע שהיא נתבעת.)

בכל אופן זה מזכיר לי סיפור, על אשה שלצורך פיקוח נפש הייתה חייבת לאכול חזיר. היא העדיפה למות ולא להתגאל עד שבא הרב והחל לדבר על ליבה. לבסוף היא השתכנעה בתנאי שהחזיר יישחט כדין ובשרו יומלח ויכשר כהלכה.

יש מצב להציע פשרה כזאת בבג"ץ החזיר?

לאריק

ואם ידרשו בארבעה יהיה יותר כשר?