טבילת רווקות - מה היה ר' סלנטר אומר?

לרמ במזל

כתבת:

<"קטע רלבנטי

משו"ת חלקת יעקב אה"ע סימן סט ד"ה ה) אכן:

"אבל במי שבא על אשה נדה ואינו חש כלל לטבילתה רואין שהוא חשוד לעשות איסור כרת אע"ג שבידו לתקנו ושביק היתירא ואכיל איסורא, האיך יעלה על הדעת שהוא יתקן האיסור פנוי' לקדשה בביאה? כיון שאנו רואין שהוא עובר על איסור חמור מזה אף על גב שגם כן בידו לתקנו"!>

כנראה שלא הבנתי את אשר רצית לומר, התוכל להסביר את הרלוונטיות?

רמ_במזל: "ההבדל הוא בין ללמד לבין להתיר... מאידך המלצה או אפילו הוראת היתר לטבול, נחשבת כמתן לגיטימציה לאיסורים " - אני לא בטוח שהבנתי: אתה אומר שצריך להגיד לבחורה "אישה חייבת לטבול" אבל לא להגיד לה "מותר לך לטבול"? והרי ברור שאם יש חובה לטבול, אז מותר לעשות כך!

מלבד זאת, במציאות אני לא חושב שאפשר לדייק כל כך במילים. כשמדברים עם אנשים שמכירים, ואומרים להם שזה חשוב לטבול, הם שואלים "איך עושים את זה", ואז מסבירים להם בפירוט מה צריך לעשות כדי לטבול, ואי אפשר לעשות את כל זה תחת ההנחה שאסור לטבול.


נישטאיך: "ישנה מצוות הוכחה, אך גם ישנה ה"הלכה" של "הלעיטהו לרשע וימות"": האם הכלל "הלעיטהו לרשע וימות" מבטל את מצוות התוכחה? לפי מה שראיתי, הכלל הזה רק בא לפטור אותנו מחובות שמעבר למצוות התוכחה.

אמנם יש אנשים שאין חובה להוכיח אותם, כי הם יצאו מכלל "עמיתך". אך אנשים כאלה אין צורך להוכיח בכלל - גם לא לשכנע אותם שיתחתנו. אך הרבנים שענו לי, אמרו שדווקא כן צריך לנסות לשכנע אותם שיתחתנו, מכאן שהם סוברים שאותם זוגות לא יצאו מכלל "עמיתך", ולכן חובת התוכחה חלה עליהם.

לדעתי יש לחלק בין מה נכון מבחינה הלכתית לבין תפקידו של הרב שאליו מופנת השאלה.
מבחינה הלכתית עדיף טבילת רווקה ועבירה על מצווה דאורייתא של זנות לחלק מהפוסקים [רמב"ם] או אפילו מעשה שאיננו אסור מהתורה [ראב"ד] על קיום יחםי אישות עם נידה שעבירה זו דינה כרת לכל הדעות.
מבחינת הרב שנדרש לסוגיא עולה כאן שאלה המצירכה אשכול בפני עצמו והוא מה תפקידו של הרב או של פוסק ההלכה הסתכלותו החינוכית של הרב שרלו ושל רבנים רבים נוספים מתוך רצון לבטל כל לגיטמציה ליחסי אישות לפני החתונה ראוים ומובנים אך השאלה אם זהו שקול שהם רשאים לעשות אותו ולגרום לאדם על ידי כך לעבור על איסור חמור יותר?
אולי תפקידם הינו למסור את הידוע להם מתוך ספרי ההלכה וכאן אין להם יכולת לטעון על עדיפות לאיסור כרת!
כלומר השאלה המרכזית כאן איננה מה ההלכה ביחס לטבילת רווקות
אלא מהו תפקידו וסמכותו של פוסק ההלכה בכלל ובפרט בשאלות שהבסיס שלהם איננו מה ראוי מבחינה הלכתית אלא מה איסור פחות חמור לעבור אליו.
כמו כן מעמדם של שיקוליים חינוכיים כאלה ואחרים [שאינני מזלזל בחשיבותם] בתוך פסיקת ההלכה גם היא שאלה שלא פשוט לי שהינה חלק אינטגרלי מהשיקולים של פוסק ההלכה.
ואולי חובתו של רב להפריד בין שנהם ולומר מבחינה הלכתית עדיף טבילת רווקות מבחינה חינוכית ההשלכות לכך הינם ... ועל התלמיד [?] להכריע האם שקוליו החינוכיים של הרב יש בהם כדי לשנות את ההלכה או שלעולם אין בשיקוליים כאלו לשנות הלכה בבחינת יקוב הדין את ההר

הראל,

1. ההבדל איננו דווקא בניסוח, אלא בנסיבות, ולפעמים גם באומר. לכן:

אם אתה מלמד את דיני נידה למי שהוא או מי שהיא, ברור שעליך להדגיש את החשיבות של חומרת האיסור מחד, ואת החובה למעט באיסורין מאידך, כלומר ללמד שכדאי לנוגעים בדבר לעבור איסור קל כשאינם יכולים או אינם רוצים להתגבר, מאידך.

לכן, ברור שהמלצתך צריכה להיות חד משמעית - לטבול!.

2. לעומת זאת אם אתה נותן שיעור פומבי ונשאל, או אם רב פלוני, נניח הרב הראשי, נשאל בכינוס או באתר אינטרנט אם עדיף לטבול, הוא חייב לומר רק שעדיף לא לחטוא, ואסור לומר דבר המשתמע לשומע כ"היתר" ליחסים עם טבילה.

3. נישט,

עשה נא עימדי חסד וקרא שוב ולאט את תשובותי לך.

אם בכל זאת זה לא יהיה מובן, אנסה להסביר שוב, לאט ובהדרגה מבנית.


ר"מ

רם במזל

קראתי את דבריך שוב ושוב, לאט ויותר לאט, אך לא הבנתים.

אנא עשה חסד עמדי, נסה להסביר שוב, לאט ובהדרגה מובנית. אולי אזכה ואבין את דבריך

*******

לאראל


<"אמנם יש אנשים שאין חובה להוכיח אותם, כי הם יצאו מכלל "עמיתך". אך אנשים כאלה
אין צורך להוכיח בכלל - גם לא לשכנע אותם שיתחתנו. אך הרבנים שענו לי, אמרו שדווקא
כן צריך לנסות לשכנע אותם שיתחתנו, מכאן שהם סוברים שאותם זוגות לא יצאו מכלל
"עמיתך", ולכן חובת התוכחה חלה עליהם">

ראשית, ברצוני לציין, שדברי לא נאמרו כהתייחסות ישירה לשאלה הנדונה באשכול זה, אלא
כהתייחסות כללית לשאלת חיוב התוכחה, אשר אינה מצווה "יבשה", של כן ולא, של חיוב ושל
פטור, אלא יש בה יותר מזה, ובפרט באם נקבל את טעם הערבות, כעיקרי בטעמי חיוב התוכחה, ואין לנו
אלא לשאול, האם הערבות היא רק סיבה כדי לחייב את התוכחה, או היא גם סיבה ל"הנאה", מהתוצאה החיובית לכלל ישראל, כתוצאה של אי עשיית המעשה השלילי, וא"כ ייתכן לומר, שטובת הכלל ולא טובת היחיד היא הקובעת את חובת התוכחה.

בשאלה שנשאל הרב יאיר בכרך, (שו"ת חוות יאיר סימן קמא) באם יש לנדות עובר עבירה, כאשר קיים החשש, שהנידוי ירחיקו עוד יותר, והוא השיב בפשיטות, שדואגים לתקנת הכלל אף שהוא נגד תקנת היחיד, ולכן נראה לי שהשאלה בעניננו צריכה להיות, באם הדברים יועילו לציבור או יזיקו לו, ולא הרצון למנוע עבירות היחיד.

ועליך לזכור שציבור אינו יחידים רבים..

וראה שו"ת יוסף אומץ (להחיד"א) סימן קג:

"שאלה בעיר מערי המוריאה אשר יושבים תחת מלך א' שמניח לישראל לשמור דתם יש להם
הסכמה קדומה בחרם חמור שלא לרקד אנשים עם נשים כי אם בעל עם אשתו אח ואחותו וכו'
וההסכמה היא לה' שנים ואם מעלת אנשי הועד לא יכריזו בטולה קודם הה' שנים תתקיים חמש
שנים אחרות ועמדה זמן רב ויהי היום כמו ט"ו בחורים חלו פני מעלת אנשי הועד שיבטלו
ההסכמה הנ"ל בכלות הה' שנים ומעלת אנשי הועד הנ"ל כאשר נודע להם מפי איזה מגידים
שיש איזה בחורים שלא בחר ה' בהם שעוברים על ההסכמה ומרקדים עם נכריות ונשים האסורות
כפי ההסכמה חשבו בלבם שמא טוב הדבר למלאת שאלת הבחורים הנ"ל לבטל ההסכמה בכלות הזמן
כדי שלא יעברו על החרם* כי אף שלא נתברר הדבר בב"ד מהעוברים על החרם במרד ובמעל מ"מ
נתאמת הדבר אצלם אף בלי עדים. ובהיות שחשבו בדעתם שאם יעמדו על הדבר לברר מי ומי
היה השטן שרקד עם אשה האסורה כפי ההסכמה ויענישוהו ויכריזו אותו למוחרם ולמנודה אם
יודע הדבר למלכות לא ייטב הדבר בעיניו בהיות שכפי דעתם ונימוסיהם אין להשגיח בדברים
כאלה. א"כ טוב להתיר ההסכמה כדי שלא יכשלו בעון החרם. או דילמא ניזיל לאידך גיסא
ונאמר שיש לקיים ההסכמה כדי להציל מהאיסור אותם שעד עכשיו נזהרים מחמת החרם שהם
המרובים שבהתרתו ירקדו עם הנשים ויעשו איסור ונשאלתי כדת מה לעשות".

וראה שם את תשובתו השלילית של החיד"א.


וראה את מאמרו של יוסף אחיטוב, "הלעיטהו לרשע וימות-הימנעות מהצלת אדם מחטא", תחומין ט עמודים 156-170

נישטאיך: כתבת "וא"כ ייתכן לומר, שטובת הכלל ולא טובת היחיד היא הקובעת את חובת התוכחה". ועל כך שאלתי - האם יש לכך מקור כלשהו? המקורות שהבאת לא מוכיחים זאת, שכן אף אחד מהם לא קובע, שיש לבטל את מצוות התוכחה, משיקולים של טובת הציבור.

הרב יאיר בכרך אף מדגיש, בהמשך התשובה שהבאת, שהענישה חייבת להיות על-פי דין תורה, ושאסור לנדות אדם מעבר למותר על-פי דין תורה (ולכן, לדעתו, טעה ר' יהושע בן פרחיה בכך שנידה את תלמידו הידוע). הוא משתמש בביטוי "הלעיטהו לרשע וימות", לא כדי לבטל מצוה מהתורה, אלא להיפך - כדי להצדיק את קיומה של המצוה כהלכתה - "לעשות כדין וכדת תורתנו ולא נחוש לקלקול".

גם בעל "ספר יראים", בסימן רכג, משתמש בביטוי "הלעיטהו לרשע וימות" כדי להצדיק את קיומה של מצוות התוכחה, ולא כדי לבטלה.

בדקתי כמה מקורות שמזכירים את הביטוי "הלעיטהו לרשע וימות" (כולל שלושה מאמרים ב"תחומין" שעסקו בנושא זה): http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/hlw.html
ולא מצאתי אף מקור שמשתמש בביטוי זה כדי לבטל את מצוות התוכחה.


תוקן על ידי - אראלסגל - 26/01/2005 15:47:26

לאראל:

<"וא"כ ייתכן לומר, שטובת הכלל ולא טובת היחיד היא הקובעת את חובת התוכחה". ועל כך שאלתי - האם יש לכך מקור כלשהו? המקורות שהבאת לא מוכיחים זאת, שכן אף אחד מהם לא קובע, שיש לבטל את מצוות התוכחה, משיקולים של טובת הציבור">.

כתבתי: "האם הערבות היא רק סיבה כדי לחייב את התוכחה, או היא גם סיבה ל"הנאה", מהתוצאה החיובית לכלל ישראל, כתוצאה של אי עשיית המעשה השלילי, וא"כ ייתכן לומר, שטובת הכלל ולא טובת היחיד היא הקובעת את חובת התוכחה".

בטח שמת לב לדברי, שאותם כתבתי בלשון *"וא"כ ייתכן לומר"*, וכ"ז, באם נאמר שמצוות התוכחה היא מצווה בטעמא, המותנית בתוצאות החיוביות (האפשריות) מהתוכחה, ליחיד ולא או/ולכלל.

******

להבנתי בדברי החוות יאיר:

מדבריו הבנתי שהוא מעמיד את טובת הציבור, כדבר *הקובע* בעת חיוב "תוכחה":

"מעולם לא חשו סנהדרין בזמן הבית לזה פן ע"י חשש זה ירבו בעלי עבירה ועל בכה"ג אמרו אף הם מרבים שופכי דמים בישראל. והרי בן אשה ישראלית יצא מב"ד של משה מחויב עמד וגידף ולית דחש ליה. וגבי גרים מאיימין עליהם ומודיעין להם שפלות וגלות ישראל מ"ט דאי פריש לפרוש משום דקשין גרים לישראל וכו' ש"מ דחוששין לתקנת הכלל אף שהוא נגד תקנת היחיד מי שיכול להוציא מומר כזה כופר ביחוד ובבורא עולם מידם מצוה רבה עשה".

כמו"כ הבנתי מדבריו, שלדעתו, למצוות התוכחה ישנה מטרה:

"עוד מאחר דידע שלא יקבל תוכחה ממילא אין מצוה כלל להוכיחו כי תכלית התוכחה הוא להחזיר חבירו למוטב".

וגם תוצאה:

"אבל כד מעיינת בעיון הדק היטב תמצא שהרב המורה לא לצדקה מיחה בהקהל. וחוששני לו מחטאת אדרבה לו נאה היה ללבוש קנאת ה' צבאות לנדותו ולענשו עד כי יבא לקבל תשובה ולא יוסף סרה ואם ניחוש לזה ח"ו יוסיפו בני עולה לעשות כל איש הישר בעיניו גם הדיין יחוש לגיזום ולחשש כזה ולא יצדיק צדיק וירשיע רשע לאשר חמוץ ולהשליך טרף משיני רשעים ותושלך אמת ארצה ומשפטי ה' בטלים".

******

<"גם בעל "ספר יראים", בסימן רכג, משתמש בביטוי "הלעיטהו לרשע וימות" כדי להצדיק את קיומה של מצוות התוכחה, ולא כדי לבטלה">

צדקת. אולם דבריו צריכים עיון, ואינם דברים פשוטים, וכפי שכבר ציין שם ה"תועפות ראם" באות ה.

******

<''בדקתי כמה מקורות שמזכירים את הביטוי "הלעיטהו לרשע וימות" (כולל שלושה מאמרים ב"תחומין" שעסקו בנושא זה, ולא מצאתי אף מקור שמשתמש בביטוי זה כדי לבטל את מצוות התוכחה''>.

במאמרו של יוסף אחיטוב: "הלעיטהו לרשע וימות-הימנעות מהצלת אדם מחטא", (תחומין ט עמוד 162):

1/א. "יש מקרים ומצבים שבהם פוקעת לחלוטין האחריות ההדדית כלפי הרשע, למשל כאשר אין סיכוי שהרשע יחזור בו, או כאשר האחריות כלפיו עלולה לפגוע במובנים מסויימים בתקנות הציבור*. במקרים אלה, יש להשלים עם כך, ואז אין אנו חייבים למחות בו ולהפרישו מן העבירה".

1/ב. "כאשר אין בידנו למעשה למחות בו- אז פוקעת אחריותנו כלפיו וערבותינו עליו , בכל המעשים הקשורים סביב לאותה עבירה עצמה.

2. "האחריות ההדדית הכללית כלפי הרשע אינה פוקעת לעולם, אולם במצבים ספציפיים שבהם אין אנו יכולים למונעו מרשעותו, האחריות כלפיו פוקעת, אנו מניחים לו להמשיך ברשעותו, אך אם זאת אנו מצווים עדיין לצמצם ככל שנוכל את חומרת מעשיו, ולהפחית בכך את חומר עונשו".

את דבריו הוא מבסס על דברי הרב צ"פ פרנק, אך האם הדברים הם כה פשוטים, והאם אין הוא רוצה לאכול את העוגה, וגם להשאירה שלמה? הוא כותב: ש"כאשר האחריות כלפיו עלולה לפגוע במובנים מסויימים בתקנות הציבור, פוקעת לחלוטין האחריות ההדדית כלפי הרשע", אך הוא גם כותב: "אך אם זאת אנו מצווים עדיין לצמצם ככל שנוכל את חומרת מעשיו, ולהפחית בכך את חומר עונשו".

''טענת יתום" של עו"ד, המבקש "רחמים" במשפטו של אנס.

האם יש בהקלת עונשם משום "תקנת הציבור"?

המעיין בסיכום מאמרו יראה, שהוא מנסה להיות "ילד טוב ירושלים", אך אין הוא שלם עם היותו כזה.

הוא בטוח שאפשר ללכת על מים, אך הוא ממליץ על חגורת הצלה. שיהיה. במקרה ו....

את מאמרו הוא מסיים את במלים:

"הכל לפי שיקול הדעת הרחב והמעמיק של אלה שעליהם להכריע בדבר".

מסקנת מופת.







תוקן על ידי - נישטאיך - 27/01/2005 4:21:06

נישטאיך: הרב יאיר בכרך אמר שמצוות הענישה נובעת משיקולים של טובת הציבור, ולא מצוות התוכחה.

הגיוני שמצוות הענישה נובעת משיקולים של טובת הציבור, משום שנאמר כמה פעמים "וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד", מכאן שמטרת הענישה היא ששאר העם ישמרו את המצוות (טובה רוחנית). לכן מצוות הענישה מוטלת על הציבור ולא על היחיד.

אך מצוות התוכחה היא מצווה על היחיד, בינו לבין חבירו, ולכן אין מקום לומר שמצוה זו נובעת משיקולים של טובת הציבור, וגם הרב בכרך לא אמר כך.

לאראל:

<"הגיוני שמצוות הענישה נובעת משיקולים של טובת הציבור, משום שנאמר כמה פעמים "וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד", מכאן שמטרת הענישה היא ששאר העם ישמרו את המצוות (טובה רוחנית). לכן מצוות הענישה מוטלת על הציבור ולא על היחיד. אך מצוות התוכחה היא מצווה על היחיד, בינו לבין חבירו, ולכן אין מקום לומר שמצוה זו נובעת משיקולים של טובת הציבור, וגם הרב בכרך לא אמר כך">

מצוות התוכחה היא אותה מצווה, הן על היחיד והן על ביה"ד.

******

<"לכן מצוות הענישה מוטלת על הציבור ולא על היחיד">

לא דייקת.

ההבדל ביניהם אינו בחובה, אלא בסמכות המעשית:

ראה מהרש"ל, ים של שלמה בבא קמא פרק ג סימן ט:

"אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה. ודוקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה. והוא אדם חשוב ומופלג. אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה. דא"כ לא שבקת חי לכל בריה. וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים. ג"כ לפי שעה מותר להכות חבירו, ולהפרישו מאיסורא. והכל לפי ראות עיני הדיין".

וראה גם ביאור הגר"א, שו"ע חו"מ תכ"א ב.

******
עונשי התורה- מטרות

<"נאמר כמה פעמים "וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד", מכאן שמטרת הענישה היא ששאר העם ישמרו את המצוות (טובה רוחנית)">

אם מטרתם של כל עונשי התורה היא ההרתעה, למה נאמר בתורה: "וכל העם ישמעו וייראו (בצורות שונות) (רק) ארבעה פעמים, וכולם בחייבי-מיתות-בית-דין, ולא (נאמרו) בכל העונשים, ולכן נראה לי שאין כל הכרח לומר, שמטרת כל העונשים היא ההרתעה, ואף אין כל הכרח לומר שמטרתם היא החזרה בתשובה של החוטא, שהרי רק אחד מהם ישאר בחיים לאחר ה"הרתעה'' (עדים זוממין: "והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד". דברים יט כ).

ולא:

המסית והמדיח: "וכל ישראל ישמעו ויראון".(דברים יג יב).

הזקן הממרא: "וכל העם ישמעו ויראו". (שם יז יג).

הבן הסורר והמורה: "וכל ישראל ישמעו ויראו". (שם כא יב).

********

עונשי ב"ד - מטרות.

לעונשי ב"ד שתי מטרות:

א. מניעת היחיד מעבירה.

ב. מניעת הציבור מעבירות דומות.

בד"כ, הולכות שתי המטרות יד ביד, וענישת היחיד גורמת לו שלא יעבור על העבירה פעם נוספת, והיא גם מהווה "שיעור לדוגמה" לציבור, אך גם ייתכן שענישת היחיד תרחיק אותו לגמרי, אך תקרב את הציבור, והוא המקרה שבו דן החוות יאיר, שמסקנתו היתה שבמקרה של "התנגשות", טובת הרבים גוברת.

ומאחר ויצאתי מנקודת הנחה, שתוכחה אינה מצווה לעצמה, אלא המצווה תלויה בתוצאה, שהיא מניעת עשיית מעשי עבירה, וכמותה גם הענישה, אינה אלא דרך להגיע לאותה תוצאה, ולכן גם "חשבתי", שכאשר התוכחה והענישה *ודאי* לא תועיל, ובפרט כאשר היא תזיק לציבור, אין חובת תוכחה.

*******

טבילת לא נשואות

כדי למנוע עבירת "בעילת נדה", רצית להתיר טבילת "פנויות", אך לא ברור אצלי, אם דאגה זו ליחיד (או לרבים) תועיל לציבור, ואין לשכוח שהגדרת "טובת הציבור", אינה מקבילה להגדרת "טובת יחידים רבים".

ואין לי אלא לשאול אותך:

האם גם יעלה דעתך להתיר לציבור מחללי השבת, לעשות את אותן המלאכות שהם עוברים עליהם, כאיסורי מלאכות דאורייתא, במלאכות האסורות מדרבנן, כדי שלא ייענשו כעוברים על איסור דאורייתא?

למה לא?

מדוע לא תאמר: כשם שהיו שהרחיבו את המושג "פיקוח נפש", לסכנת נפשות רוחנית, והתירו לחלל את השבת, כדי להציל יהודי משמד. (ראה את מאמרו של פרופ' נחום רקובר: "חילול שבת לשם הצלה משמד", תחומין יז עמודים 25-35), כך גם נרחיב את המושג חולה, כדי להתיר לו עשיית מלאכות דרבנן.

בעצם למה לא?




תוקן על ידי - נישטאיך - 03/02/2005 11:07:25

"כדי למנוע עבירת "בעילת נדה", רצית להתיר טבילת "פנויות", אך לא ברור אצלי, אם דאגה זו ליחיד (או לרבים) תועיל לציבור, ואין לשכוח שהגדרת "טובת הציבור", אינה מקבילה להגדרת "טובת יחידים רבים"...
האם גם יעלה דעתך להתיר לציבור מחללי השבת, לעשות את אותן המלאכות שהם עוברים עליהם, כאיסורי מלאכות דאורייתא, במלאכות האסורות מדרבנן, כדי שלא ייענשו כעוברים על איסור דאורייתא?"

לא הבנתי את השאלה. הרי, כפי שכתבתי למעלה (ואתה הסכמת), טבילת פנויות אינה אסורה לא מדאורייתא ולא מדרבנן. למעשה אין כל צורך "להתיר" אותה, כי היא מותרת ועומדת מששת ימי בראשית. ולכן אני לא מבין מה הקשר בין זה לבין התרת מלאכות האסורות מדרבנן?

ע' גם בתשובות שקיבלתי מרבנים על שאלה דומה, ותרגם: במקום שמירת שבת - שמירת דיני טהרה, ובמקום שמירת כשרות - שמירת דיני נישואין: http://www.tora.us.fm/tryg/mamr/tokxa12.html

לאראל.

>''לא הבנתי את השאלה. הרי, כפי שכתבתי למעלה (ואתה הסכמת), טבילת פנויות אינה אסורה לא מדאורייתא ולא מדרבנן. למעשה אין כל צורך "להתיר" אותה, כי היא מותרת ועומדת מששת ימי בראשית. ולכן אני לא מבין מה הקשר בין זה לבין התרת מלאכות האסורות מדרבנן?''<

צדקת. הית זו פליטה, ואכן כתבתי והסכמתי לדבריך, שטבילת הפנויות אינה אסורה לא מדאורייתא ולא מדרבנן, וברצוני להתנצל על ה"קשר".

לא היתה בכוונתי לומר שברצונך"לאסור" אלא "להמליץ", וכל שרציתי לומר הוא זה:

פעמים רבות מצאנו את הביטויים:

"מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

"מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות, מלאכול בשר נבילות".

"מוטב שיאכל רוטב, ולא שומן עצמו".

שפירושם זהה: עדיף שיעברו איסור קל יותר, שהרי הן המתות השחוטות, והן הרוטב אסורים.

להבנתי, המטרה בכל אותם המקומות, אינה כדי להקל על עונשו של החוטא, אלא הן דרק כדי להשיג את התוצאה החיובית, ולכן טענתי,שכשם שלא "נארגן" את העבירה, כדי שהעובר עליה במזיד, יעבור רק על איסור דרבנן, ולא על איסור דאורייתא, כך גם לא נמליץ על טבילת פנויות, כדי שעונשם של בועלי הפנויות יהיה פחות חמור, מבלי להשיג תוצאות חיוביות, ואדרבא, ייתכן שהתוצאות ל"ציבור" תהיינה שליליות.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=10&itemNo=556341

בס"ד
לעבור על איסור נידה יותר חמור מאשר טבילת רווקות,
זכור לי שהיה פעם תשובה בעניין שעדיף לטבול רווקה
מאשר לעבור על איסור כרת שהוא יותר חמור.

לינקי,

לגבי מאמרו של זהר, ראה דברי מיכי באשכולו - הטיה אקדמית ב'אקדמות'.