טבילת רווקות - מה היה ר' סלנטר אומר?

אראל

אתה מעלה שאלה יסודית וכואבת, והיא יחסי רב וקהילה, אכן, תהליכים שונים גרמנו לשינוי משמעותי שכבר הערתי עליו ביחסי הרב עם צאן עדתו, ולכך שכיום המושג רב וקהילה בה הרב נמצא בקשר יום יומי וישיר עם בני עדתו, נהיה נדיר. דומה שזה קיים בעיקר בהתישבויות ובישובים קהלתיים לא גדולים. אכן, רבני העיר ודייני בי"ד רובם כלל אין להם עדה. רבני ביה"כ רק בשכונות מסוימות.
אמנם לגבי קהילת הרווקים, יש בעיה, מהותית. למרות המסגרות החברתיות השונות שהם יוצרים לעצמם, אין להם דפוסי קהילה.
מדוע אני מציין זאת?
הואיל והפיסקה של רב לקהילתו מחד וקבלתה מאידך, עוד יותר משהיא נבנית על סמך "תצפיות" "ומחקר", היא מושתת על הכרה אישית של הרב את צאן מרעיתו מחד, וכן על יחסי אמון מאידך של בני קהילתו לו.
לצערנו הואיל והרווקים אינם חיים כקהילה ובטח אין ממנים לעצמם רב, עצתך אין בה כדי לפתור את הבעיה משורשה.
אמנם ודאי, לגופו של ענין,  הכרה של המציאות היא חיונית לכל פסיקה, ועל כך אין חולק.

אך כאמור עיקר משמעות הפסיקה איננה בפסק - פסיקה איננה מתן כדורי אקמול, אלא באינטרקציה (הן הבין אישית שמטרימה את הפסק, והן במשמעות הדתית המתרחשת מתוך הפסק) שבין הפוסק לשואל!

לא_יודע_כל:

כמי שעשה שימוש בבי"ד של העדה החרדית, אני יכול להגיד לך בפירוש שאתה טועה. הרבנים בפירוש שוקלים את יכולת הציבור והפרט כשבאים לפסוק.

במקרה הזה, עיקר הסיבה למה הרבנים מסרבים להתיר אפילו בדוחק הוא בגלל שהם מפחדים שזה יגרום לפירוק התא המשפחתי. אם מתירים פילגש אז כל בעל מתוסכל, במקום לעבוד על הנישואין שלו, ימצא לעצמו פילגש. עוד דבר, שאם הבחור הרווק יכול לקחת לעצמו פילגש אז שיקח אותה לאשה כבר. ועוד, אם נתיר מוסד הפילגשות בעית הרווקים והרווקות רק יחמיר, כי הרבה בחורים כבר לא ירגישו צורך להתחתן.

יש נשים שעבורן דווקא המקווה הוא בעיה יותר קשה מאשר ההתאפקות לפני הנישואין
קטע של אישה צעירה דתיה שראיתי באינטרנט:

בתיכון עשיתי 5 יח"ל תושב"ע. אחת היחידות נקראה "אישות ומשפחה".
לתומי חשבתי שכל מה שאנחנו לומדים שם בנושא "טהרת המשפחה" נהגו ליישם בעיקר בעבר.
לא חשבתי שגם היום הנשים הולכות למקווה ושומרות נגיעה מבעליהן 12 יום לאחר המחזור...
אף פעם לא שמעתי על כך מאמא שלי.
לפני שהתחתנתי, גיליתי בשיחת חולין שזה לא מנהג ששייך לעבר, אלא איסור שריר וקיים.
גיליתי שכל פעם שאמא שלי אמרה שהיא יוצאת לפגישה בערב (כששערה רטוב), היא בעצם הלכה למקווה.
לאחר שהתחתנו, התחלתי ללכת למקווה. אז עוד הייתי ביישנית ושקטה.
לא האמנתי יותר מדי ברעיון של המקווה, לא סבלתי את הבלניות שמשגיחות, וכנראה הלכתי למקווה לא מטופח במיוחד...
אבל הסתדרתי.
כל הזמן דמיינתי בראשי את הסיפור של אימי שבחורף הקשה ברומניה סבתא שלי סחבה אותה עד לאגם הקפוא כדי שסבתא שלי תוכל לטבול כי לא היה מקווה באיזור.
תמיד אמרתי לעצמי שאם בתנאים קשים בנות ישראל שמרו על ענין הטהרה, אז אני חייבת להצליח.
10 חודשים הלכתי בקביעות למקווה פעם בחודש.
השתדלנו שלא לגעת יותר מדי אחד בשני ולספור 12 ימים מהמחזור,
אבל זה היה ממש קשה כי שנינו טיפוסים שצריכים את המגע המלטף (לא יכולים להירדם בלי להתכרבל קודם...)
בחודש העשירי שלאחר החתונה, הלכתי לטבול במקווה לאחר מקלחת והתארגנות בבית.
היתה שם בלנית חדשה. היא נכנסה והתחילה לבדוק אותי כשאני ערומה.
גם ככה הרגשתי נבוכה מהמעמד, כשהיא התחילה לבדוק כל חלק בגופי באדישות, העירה לי שלא גזזתי מספיק את הציפורנים, לא הורדתי טוב לק, וכדומה.
אני הרגשתי ממש מושפלת. לעמוד ערומה מול אשה זרה ולשמוע ממנה הערות זה לא הדבר הכי נעים בעולם.
היא יצאה והביאה לי פצירה, אצטון וצמר גפן ויצאה.
ואני התחלתי לבכות.
חשתי כל כך מושפלת.
למה מי היא שהיא בודקת אותי ומחליטה אם הגוף שלי בסדר או לא???
בכיתי ובכיתי.
באיזהשהוא שלב אספתי את עצמי בידיים, קראתי לה, טבלתי וטסתי מהר הביתה.
גם בבית לא הפסקתי לבכות.
הודעתי לאהוב ליבי שאני לא הולכת יותר למקווה. שזה מגעיל אותי, ואני מרגישה מושפלת ולא אכפת לי מכלום.
אהוב ליבי ראה שאני כל כך עצובה והחליט לתת לי את המרחב שלי.
בחודש הבא באמת לא הלכתי. לא יכולתי מבחינה נפשית. היה בא לי להקיא רק מהמחשבה שאצטרך ללכת שוב.
 
מאז עברו 3 שנים.
3 שנים בהם לא הלכתי למקווה.
התרגלתי. ירדה לי אבן מהלב.
בזמן האחרון התחלתי לחשוב על חזרה למקווה.
התבגרתי. אני כבר לא ילדה כמו אז.
זה גם לא פייר מצידי להחטיא את אהוב ליבי.
החלטתי ללמוד קצת בנושא כדי להיזכר במניעים האמיתיים לשמירת "טהרת המשפחה", על מנת שאוכל להשאיר מאחוריי את תחושת הסלידה שהיתה לי בשנים האחרונות.
בשיטוטיי ברשת אחר חומר בנושא, נתקלתי באתר מורשת, וגיליתי שאני לא לבד בסירה.
שיש עוד נשים שלא מקיימות את הטבילה במקווה בדיוק מאותן סיבות שלי, מתוך תחושת השפלה.
עד היום מאוד התביישתי בזה שאני לא הולכת למקווה, ולא סיפרתי לאף אחד, העמדתי פנים שאני הולכת.
זו הפעם הראשונה שאני מסוגלת להוציא את זה מהלב ולכתוב על הנושא.

פחית קינלי: הנושא של הבדיקות המיותרות והמוגזמות לפני הטבילה הוא אכן נושא מצער מאד, אבל לענ"ד בנושא זה יש יותר מקום לאופטימיות, כפי שכתבתי כאן: http://www.tora.us.fm/tokxot/thra/tvila_prtit0.html יש רבנים רבים שתומכים בשינוי המצב: http://www.tora.us.fm/tm/thra/tvila_prtit_mrbnim.html צריך רק להודיע את הדברים לכל אישה שיש לה בעיות בנושא זה.

אראל

הבעיה היא לא להודיע לנשים, אלא מתי יקום הרב שיורה כך לבלניות שבמקומו.

כמתעסק: נכון שהרווקים לא מינו לעצמם רב. השאלה היא, האם זה נובע מהתנגדות עקרונית לסמכות, או פשוט משום שלא מצאו רב שמבין אותם? אולי, אילו הרבנים היו משתדלים יותר להיפגש עם רווקים ולהקשיב להם, הרווקים היו מתארגנים כקהילה סביב הרב?

כמתעסק -
אמר לי פעם רב, שהוא מדבר עם הבלניות שבעירו על העניין הזה, ומסביר להן שאינן צריכות לבדוק חציצה וכד', והן פשוט לא שומעות לו.
שמעתי על מקרה של אשה שבאה למקווה עם עד עם שאלה, והבלניות הפנו אותה לרב חרדי, אך מכיוון שהוא לא היה היא פנתה לרב ציוני, והוא התיר, אך הבלניות סירבו להטביל אותה!

ש

נו... נו... נו...

אם הרב "לא יכול"  אפילו להורות לבלניות ולמצוא דרך להסדיר לפחות כמה מהקוואת שבעירו?!!!!!
מה נאמר ומה נדבר......
אך דומני שבנושאים הרבה יתר סבוכים רבנים הצליחו אם קצת תקיפות לקבוע נורמות ולא רק כנגד בלניות....

אפילו הרב שך לא הצליח לשנות את דרך הלימוד בעולם הישיבות.

אראל וכמתעסק,

ציבור הרווקים והרווקות הדתיים אינו ציבור חד-גוני ויש בו כל מיני סוגי אנשים, החל מחרדים וכלה בדתיים-לייט, כך שאין מקום לדבר עליהם בהכללה כעל ציבור מעצם העובדה שהם רווקים (בדיוק כמו שקהילת הג'ינג'ים בעולם אינה הופכת להיות קהילה מעצם העובדה שיש ג'ינג'ים).

לא התגוררתי מעולם בשכונות קטמון או רחביה ששמעתי אומרים שיש שם שיעור גבוה של רווקים/ות, כך שאיני יודע מה המצב שם. אני מתגורר בשכונה שידועה אף היא כמעוז של רווקים/ות דתיים בניו יורק, ושם בהחלט קיימות קהילות שהחלק הארי שבהן הוא רווקים/ות והן מצויידות במנהיגות רבנית מתאימה שמוצאת דרך ללבותם של אלו, בצורה המעוררת הערכה רבה. הדבר קורה ראשית בזכות הכריזמה המיוחדת של הרבנים, ולא פחות חשוב מכך - הנכונות של הגרעין הראשוני של הקהילה שאינו מורכב מרווקים/ות צעירים או מתבגרים, לקלוט את הציבור הזה, לראות בו חלק משמעותי ולגיטימי וכו'.

קשר עם רבנים לא מחייב בהכרח קהילה. חלק גדול מהציבור קשור לרבנים מסויימים באופן פרטי, למשל בוגרי ישיבות או מוסדות לימוד אחרים.

מה שחסר כיום מההיבט הזה הם רבנים שהיו עצמם חלק מהבעיה. כיוון שהתופעה המסיבית של רווקים/ות מבוגרים יחסית ו/או מתגבשים במעין קהילות היא יחסית חדשה, הרי שרוב המנהיגות הרבנית שצמחה בפועל בדור קצת השונה (הדור הקדם-אינטרנטי) עברה את המסלול המצוי של נישואין בגיל צעיר, ונקודת המבט שלה שונה גם אם היא מנסה להיות פתוחה ולא ביקורתית. הדבר דומה לרב צבאי שמוצנח בגיל מבוגר מהישיבה לדרגת רב סרן ולא עבר את המסלול הסדיר, לשם השוואה. ברגע שתיווצר מנהיגות דתית שעברה את המסלול הזה, הקשר יתהדק (ולא ירחק היום - כיון שרווקים/ת מבוגרים יש כיום גם בישיבות-כוללים ובמדרשות).