תינוק שנשבה - אמנון אריאלי (מדף הספרים)

הנושא הועלה בפורום השכן שמותר להזכיר את שמו, וזה הלינק:

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=245500

והתודה והברכה למנהלנו ארנון, שבלעדיו לא הייתי מוצא את החומר החשוב דלקמן.

הדברים הבאים מועתקים משם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ושם כתבתי:

קראתי את הספר לפני כמה שנים.
לדעתי הוא כתוב טוב, אבל יש הבדל גדול ברמה - הרוחנית - בין חלקיו.
הייתי מחלק אותו לשלושה חלקים:
א. ההתקרבות.
ב. באמצע.
ג. הירידה.

(אני כותב מהזיכרון, את הרשמים שנותרו לי מהקריאה, אז זה באמת כללי מאד, ואיני יכול לציין פרטים).

חלק ההתקרבות מתאר את חייו בתור שמאלן ועיתונאי תל אביבי שמתקרב לתורה ומצוות. זה פשוט נפלא. יש שם תיאור של שיחה עם מישהו שעוצר לידו מכונית בשבת וההתלבטות איך לנהוג בו. בית הכנסת החסידי שאליו היה הולך. (והבדיחונת היפהפיה על ה"עליה שקיבל" - לא אספר מה כי אם מישהו רוצה לקרוא, איני רוצה לקלקל לו). בחירת לבוש לשבת ועוד. הכל מלא התרגשות ראשונית של מי שזוכה פעם ראשונה לקיים "טעמו וראו כי טוב ה'". או כך לפחות היתה ההתרשמות שלי.

איני יודע לתחום את החלק השני, אך מה שאני זוכר משם הוא סיפור על "עבודה בעינים" שעשה לתלמידי הישיבה שבה למד. (אור שמח?). הוא העמיד פנים שיש גביר מחו"ל שיבוא לחלק כספים לאברכי הישיבה, עשה מסיבה, ה"גביר" הגיע, ובסוף הודיעו שהכל היה "סידור". לתדהמתו, האברכים לא נהנו מהבדיחה שלו. אחד מהם ממש בכה, והסביר שכבר הוא ואשתו שמחו שיהיה כסף למכולת. ואין.
לדעתי, הוא הוכיח חוסר רגישות מדהים, והיה מופלא בעיני שאדם רגיש ובעל כשרון כפי שהוא מצטייר בתחילת הספר, ואדם שלומד במסגרת תורנית, כפי שהוא נראה בהמשך, היה מסוגל לתעתוע כה אכזרי.

החלק האחרון מתאר את הירידה שלו. שוב - בעיני. הוא גר ביישוב ליד ירושלים, ולגביו היהדות הפכה לאוכל טוב בשבת ושיחה ידידותית עם חבר שהיה חרדי וירד. זה הכל.
הוא מגלה בהזדמנות כלשהי, בשולחן שבת של אדמו"ר, שמותר לעשות קידושא רבא בשבת על ברנדי או משהו כזה, לא על יין, ואז הוא חוגג. איני יודע מה יותר מזעזע. הבורות של מישהו שנמצא במה שמכנים "עולם התשובה" במשך כמה וכמה שנים ואינו יודע הלכה פשוטה שבכל ספר הלכות שבת ורווחת בכל ישראל, או הסיבה לשמחה - האפשרות לשתות משהו חריף יותר בקידוש.

לטעמי, החלק הראשון היה מעורר. החלק האחרון היה מדכא. הוא עשה רושם של אדם כשרוני שיש לו מה לקבל ומה לתת. חבל עליו.

כתבתי כאן את התרשמותי, וכיוון שאני מתייחס לספר שיכול להיות מצוי בידי כל אדם, ורק התמקדתי בפרטים אחדים מהספר שממחישים לדעתי את תוכנו וגישתו של המחבר, אני מקווה שלא נכשלתי ולא הכשלתי בלשון הרע.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תזזית כתבה

לדעתי אתה טועה.
ההתחלה נכונה, כמו כל חילוני ממוצע שמתקרב לדת ומגלה אותה על כל התלהבותה.
אחר כך, מה לעשות, הוא מבחין שלא כל חרדי הוא הרב הבא ולא כל מזוקן הוא המשיח. הוא מלגלג במרירות על תופעות לא נעימות שקיימות בציבור החרדי, על כאלה שלבושים כחרדים אך מרגישים כחילונים.
אני מסכימה שאותו אירוע שדיברת עליו, ההוא עם הגביר, אכן ראוי לגינוי- אבל אני מניחה שאירוע כזה בציבור חילוני לו היה מתרחש, היה עובר בבדיחות דעת.
אני בטוחה שהוא לא חשב על כל אלה שבאמת אין להם ויצפו לבואו של הגביר. חוסר רגישות, אולם ניתן להבנה.
הסוף אינו נראה לי כירידה. הוא פשוט מבין שעליו להתייחס לדת כאל אובייקט בפני עצמו, ולא לאיך חיים האנשים שמקיימים אותה- משפט שאמר פעם הרב נוייגרשל.
הוא מבין, בסופו של הספר, שהרבה חרדים חיים חיים כפולים, הוא מבין שישנם הרבה מנהגים שנולדו רק מתוך "חומרות" מוזרות וללא מקור כלשהו, הוא מבין שהאנשים המקיימים את המצוות הם אינם אותם אנשים אותם תיאר בדמיונו בתחילת דרכו הנלהבת. מצד שני הוא גם טורח לתאר עד כמה ישנם אנשים מיוחדים, ועד כמה הוא נהנה מדברים מסויימים. זה לא אומר שהוא הדרדר.
הוא פשוט התפכח.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

השבתי:

אני מזכיר שאני כותב מהזיכרון, והדברים הבאים לא נועדו להוות ביקורת על אמנון אריאלי, אלא על ההתייחסות לנושא של מה שכינית, בשם מוצלח, "ההתפכחות".

איני יודע כמה את מכירה בעלי תשובה. יש לי כמה חברים כאלו (סליחה על הביטוי שמזכיר אתם יודעים מה), וליויתי כמה מהם בשלבים שעברו עליהם. כוונתי שליויתי בתור חבר.

הפסיכולוגיה של התהליך היא מרתקת, ונדמה לי שאפילו נעשה עליה מחקר. (ממדבש? איפה?).

ההתפכחות אינה חייבת להביא לירידה. אני סבור שאני - כל אחד - יודע להבדיל בין התפכחות לבין ירידה. ההתפכחות מתוארת יפה מאד מאד בספר נדיר של עדין שטיינזלץ, שנקרא פשוט "תשובה". שם הוא מזהיר את בעל התשובה המתחיל מפני ההתפכחות הזו, שבה יגלה, כפי שהבאת משם נויגרשל, שהחרדים הם בני אדם...
אבל לא כל מי שמתפכח יורד. יש לי כמה סיפורים על הליכי ההתפכחות ששמעתי מחברים. אני מניח שכל אחד שמע כאלו. אבל יש כאלו שמבינים ומקבלים את הסביבה כפי שהיא, במבט החדש והבוגר, ויש כאלו שנשברים.

איני יודע אם ההתפכחות היתה הסיבה לירידה של אמנון אריאלי, כפי שהיא נראית בעיני מהספר. הרושם שלי, שאיני יודע לתמוך אותו עכשו בפרטים מהספר כי שכחתי, הוא שהירידה לא היתה קשורה להתפכחות.

מהנסיון של חברים שהכרתי, הסיבה הראשית לירידה היא כפולה:
התנתקות ממקור של תמיכה, בעיקר מרב.
הפסקת המאמץ ללמוד תורה. ולימוד גמרא הוא דבר קשה מאד למי שלא הורגל בזה.

אבל יש לדון בזה הרבה. האשכול הזה יכול להיות מקום, מפני שלא רק בעלי תשובה יקבלו תועלת מהדיון על התפכחות ועל הירידה, הסיבות לה וההתמודדות עימה. דיון כזה, כשנזהרים מלשון הרע (וחילול ה'), יכול להיות דווקא לתועלת.

אביא דוגמא אחת. חברה, בעלת תשובה, של המיימונית התלוננה בפניה על חרדית, שכנה, שתמיד שאלה אותה בהתעניינות על מה שעובר עליה. והיא, בתמימותה, שיתפה אותה בכל. התמודדויות עם משפחה שאינה שומרת מצוות וכו'. יום אחד, לאחר חודשים, תפסה פתאום שה"חברה" מעולם לא שיתפה אותה בחייה, ותמיד שאבה ממנה מידע בלי להחזיר לה. זו לא היתה חבירות, אלא סיפוק הסקרנות האישית.
זה היה זעזוע, והיה על שני בני הזוג להתמודד עם זה. המיימונית ניסתה לעזור להם, וזה עבר. אבל זה לא היה קל.
בסופו של דבר הם עיכלו שחרדים הם בני אדם, והחרדית ההיא לא היתה בעלת מידות טובות בכל, והיא גם לא עבדה או לא הצליחה לעבוד על מידת הסקרנות שלה.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תזזית כתבה:

הגדרתי את שהגדרתי בתור "התפכחות". לא בתור ירידה, משום שאני לא חושבת שהוא ירד במשהו- וכמובן שאיני יכולה לדעת בבטחון- מלבד בעצם תפיסתו את החרדים עצמם.
יתכן מאוד שהעובדה שחוזר בתשובה מפסיק ללמוד תורה באותה תדירות של פעם, לא נעוצה בהדרדרות, אלא כי הוא באמת לא יכול. הוא ממשיך להיות מאמין ומקיים באותה מידה של פעם, ולעיתים אפילו יותר, אבל מאחר והוא לא נולד עם הגישה של "ללמוד כמה שיותר", הוא אינו מסוגל ללמוד כל היום.
בכלל, אני לא חושבת שכמות הזמן בו לומדים תורה יכולה להראות על חיזוק או ירידה, ומבלי להכליל.
אמרתי ואומר שוב: מהספר של אריאלי ניכרת התפכחות, הבנה שחרדים הם לא תמיד האנשים הכי הגונים, לא מחוסנים בפני לשון הרע וחודרניות לפרטים של אנשים אחרים, לא תמיד רגישים, וכמו שאמרת- הם כמו אנשים אחרים. זוהי התפכחות קשה, שכן אתה שואל את עצמך "אם הם דתיים, איך הם מתנהגים ככה?"
והתשובה הידועה של 'יצר הרע' לא תמיד עוזרת.
נראה שאריאלי הגיע לידיעה הזו בשלב כלשהו בחייו, והבין שלהיות משוייך לחרדים אין זה אומר שאתה אכן שומר תורה ומצוות כראוי. הבנה זו עדיין לא מונעת ממנו להמשיך ולשמור תורה ומצוות, אלא אולי ללבוש שחורים ולקחת על עצמו מיני חומרות שאיש אינו יודע שורשם.

והשבתי:

אני רחוק מאד מהמלצה על חומרות נטולות בסיס.
יכולת לראות זאת ממה שאני כותב כאן ובכל מקום.

גם איני שופט בני אדם לפי צבע הכיפה או לפי אורך החליפה. לפחות אני משתדל לא לשפוט בצורה כזו.

אני חושש שלדון יותר מדי בדמותו של אמנון אריאלי לפי הספר עלול לגרום לגלישה ללשון הרע.
אך אני יכול שוב לחזור על הרושם שלי: לא שהוא מתאר את החרדים בתור בני אדם, עם חולשות אנושיות שמוכרות לנו היטב, אלא שהוא מתאר את מסלול הירידה שלו בעצמו.
אני יכול רק להזכיר את סיום הספר כפי שהוא זכור לי. שיחה עם חבר, שירד מרמת שמירת המצוות האופיינית לו, למרות שהוא מקפיד עדיין על הופעה חיצונית כשל "חרד" - כלומר מבחינה סוציולוגית ורק מבחינה סוציולוגית. והוא מרגיש איתו שווה בשווה. לא בגלל ששניהם בני אדם, אלא בגלל ששניהם מאוכזבי חרדים, או מאוכזבי עצמם.

זו הנקודה שחשבתי שהיא חשובה מאד בדיון הזה. - מאוכזבי עצמם. איך צריך להיזהר לא לשקוע במצב הזה. ואיך להתאושש ולצאת ממנו.

כל אחד מאיתנו חווה בשלב כלשהו בחייו אכזבות מאנשים שמייצגים עבורו אידיאלים. זה חלק מתהליך ההתבגרות. האם אנו נישבר ונאמר: אם הם לא בסדר, אז הכל לא בסדר, הכל שקר, ואיש מה שבא לו יעשה? או שנאמר: כל אחד מתמודד לפי מה שהוא מסוגל. זה מה שהוא היה מסוגל, ויתכן שהוא אדם גדול בדרכו שלו. כי מי אני שאשפוט. אלא שאני אמשיך הלאה. אני אתאמץ. לא בשבילו, אלא בשביל עצמי (או בשביל כל עם ישראל).

זה לא קשור בהכרח ללימוד תורה "כל היום". כל אחד צריך ללמוד לפי מה שהוא מסוגל, ומידה זו עשויה להשתנות מאדם לאדם, לפי הנסיבות. וכבר אמרו חז"ל לא לדון את החבר כיון שלא הגענו למקומו.

אבל לא לאמץ את המסקנה: כיון שאנו בני אדם, אז מותר לנו לעשות כל דבר, וזה "בסדר".

שלושה הקב"ה שונאם ואף אני איני אוהבם. ואחד מהם מי שעובר עבירה וסולח לעצמו על ידי שהוא משמיץ אחרים. (=פרפרזה על מאמר חז"ל).



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו