המחיצה והנשים בעת הדרשה.

לשחרית.

לדברי י.ל. צונץ, שהגדרתי אותם כדברי נבואה.

אם הדברים היו כדבריייך, הוא היה מציין אליהם בהערותיו, אך הוא לא עשה זאת, אף שבהערותיו לאותו העמוד, הוא מציין שהמקור לדבריו הם ספרי הברית החדשה.

בודאי ידוע לך, שבצורת הישיבה של הגברים והנשים בבתי הכנסת העתיקים, כבר דנו רבים, ולא ידוע לי על מי שכתב כ*דבריו*, שאינם אומרים דבר, שהרי "מחלקה מיוחדת'', אינה מגדירה דבר, לא מהי מחלקה ולא מהי מיוחדת.

בתגובתי הקצרה לדברייך באשכול זה אתמול, הזכרתי את שמואל ספראי ואת האלמנות.

***********

לקעלמער.

<"לנשים היתה עזרה מיוחדת">

לפניך מספר הסברים למה נקראה עזרה זו "עזרת נשים".

ג'וזפוס, (מלחמות היהודים, ה, ה, ב, תרגום שמואל חגי): "מאחר שחלק זה היה מחולק ע"י חומה מקום מיוחד לעבודה בשביל הנשים והיה ולכך נפתח האחד מול השני, בצדדים האחרים היה שער אחד בדרום ואחד בצפון, שהיו באים אל עזרת נשים, כי נשים לא הותרו ליכנס דרך השערים האחרים ולא ללכת מעבר לקיר המפריד, אף שנכנסו דרך השער שלהן, *עזרה זו היתה פתוחה לעבודה הן לנשי המקום והן לנשים בנות האומה שבאו מן החוץ*".

היעב"ץ בהגהותיו לקידושין דף נב עמוד ב, על קושית התוספות שם, בד"ה "כי אשה בעזרה מנין - פי' הקונטרס דאין אשה נכנסת בעזרה כדתנן פ"ק דכלים ולא דק דלא אשכחן בשום דוכתא דנשים אסורות ליכנס בעזרה". וכתב היעב"ץ: "אומר אני על כוונת רש"י על שהיתה עזרה מיוחדת לנשים (שכך היא קרויה עזרת נשים) כדי שלא תהיינה בערבוביא.... א"כ פשיטא שלא היו רשאי להכנס אלא לצורך גדול".

הרב קוק באורח משפט או"ח סימן לה: "מ"מ אליבא דכו"ע היו עזרות מחולקות, בבית - המקדש עזרת נשים לבד ועזרת אנשים לבד, וחמש - עשרה מעלות היו מבדילות בין עזרת הנשים לעזרת האנשים, כמפורש במשנה שם /מדות פרק ב' משנה ה'/. והרי השם בעצמו מעיד על הענין, שהרי חלק מיוחד מהעזרה היה נקרא עזרת נשים, וחלק אחד עזרת ישראל דהיינו עזרת אנשים, והיו מובדלין זה מזה ע"י המעלות. ואנו רואים מזה, שמאז ומעולם זהו דרך הקודש של קדושת ישראל שיהיו במקום קדוש מקומות מיוחדים לאנשים לבד ולנשים לבד".

וראה האברבנאל בפירושו ליחזקאל פרק מ',הוצאת בני ארבאל ירושלים תשלט, עמ' תקפה טור ב' בסופו), שכתב "וראיתי אני בפירושי הנוצרים שהיתה העזרה הראשונה מיוחדת לגוים הבאים להתפלל בית ה' ... ונראים דבריהם לדעתנו ...".

ורהקשה עליו התוספות יום טוב, (מדות פרק ב משנה ג), מפ"ק דכלים משנה ח, שנאמר שם, "החיל מקודש ממנו, שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסין לשם", "ואילו זכר ולא שכח מתני' דכלים. לא היה כותב שהמקום המיוחד ההוא היה בעזרת נשים, שהרי אף בחיל היו נמנעים מלכנס".

בעבר, כשעיינתי בתפקידם של בתי הכנסת של תקופות הבית השני והמשנה, גיליתי שמאמרו של ש. ספראי, על הנשים בבתי הכנסת העתיקים של ארץ ישראל, מתקופות הבית השני והמשנה, שאליו מציינים רבים, מופיע באינטרנט, בתרגום אנגלי באתרים נוצריים רבים, תחילה לא הבנתי מה להם, לנשים בבתי הכנסת ולמחיצות, אח"כ התברר לי, שהתענינותם בבית הכנסת היהודי, של תקופת הבית השני, היא משום שבספרי הברית החדשה, ישנם סיפורים רבים, על נשים בבתי הכנסת של העולם ההלניסטי.

כמובן, שאין ברצוני להוכיח מסיפורי הנצרות, על מנהגם של הנשים בעולם ההלניסטי, על מנהגם של הנשים בבתי הכנסת שבא"י, מאותה התקופה, אך עצם היות מקור המנהג בעולם ההלניסטי, כנראה שאינו סיבה כדי לפסול אותו, שהרי החתם סופר למד על מקום העמדת הבימה, מבית הכנסת שבאלכסנדריא, שהיתה עיר הלניסטית, ובעלי התוספות למדו ממנו לדין ''אמן יתומה . ראי סוכה דף נב עמוד א, בד"ה ''וכיון שהגיע לענות אמן מניף בסודר וכל העם עונין אמן".

על המפגשים ה"אסורים" בין המינים ב"בתי הכנסת", ראי תלמוד ירושלמי, סוטה פרק א דף טז ה"ב:

"יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם, אמר רבי יוסי בי רבי בון, אמר לה אל תיכנסי לבית הכנסת, נכנסת עמו' אמר רבי מנא לא אמ' אלא עמו, הא זה אחר זה לא. רבי אבין אמר אפילו זה אחר זה מכל מקום יש רגלים לדבר.

שבת שלום.

מצאתי לנכון להעיר/להאיר שר' משה פיינשטיין זצ"ל עסק בשאלה זו לא מעט.

אביא כאן את התשובות שלו שהודפסו בנושא.

אני ראיתי תשובה שלו בנושא שעוד לא פורסמה ושם הוא פוסק שאין איסור לשבת יחד בשמחה מאחר והיא אינה פתוחה לרבים (סיבה זו נזכרת גם בתשובות אחרות שלו שכבר פורסמו), אבל כל זה רק לאנשים שגם בביתם אינם מקפידים על מחיצה, ולהם (כנראה) אסור אפי' בשמחה שאינה פתוחה לרבים.

תשובה מס' 1:

שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן לט

בענין המחיצה שצריך להיות בביהכ"נ בין אנשים לנשים ושיעור גובהה כ"ב טבת תש"ו. מע"כ ידידי הנכבד מאד הרה"ג מוהר"ר דוד שטערן מנהל ישיבת תורה ודעת.

בהא דשאילנא לבאר ענין המחיצה שצריך להיות בין אנשים לנשים בביהכ"נ וכמה הוא שיעור גובהה אליבא דהלכתא משום שיש מקמות במדינתנו זו שהתחילו לפרוץ בענין המחיצה שבין אנשים לנשים בביהכ"נ שנשאר לנו למקדש מעט ואפשר שאין חשודים שיעברו אדינא אלא מחסרון ידיעת חומר האיסור ולכן רוצה כתר"ה שאבאר מקור הדין וחומר האיסור ושיעור גובה המחוייב.

והנה עצם הדין שאף אם האנשים הם בצד אחד והנשים בצד אחר אסורין הן להיות בלא מחיצה הוא לע"ד דינא דאורייתא. וראיה מסוכה דף נ"א שהקשה בגמ' על הגזוזטרא שעשו בעזרת נשים במוצאי יו"ט הראשון של חג כדי להושיב הנשים מלמעלה והאנשים מלמטה, הכתיב הכל בכתב, שאסור להוסיף שום דבר בבנין הבית ובעזרה ותירץ רב דקרא אשכחו שצריך להבדיל אנשים מנשים כדפרש"י עיי"ש. ופשוט שכוונת התירוץ הוא שלכן הוא כמפורש שצריך לעשות הזיזין והגזוזטרא ולא הוצרך להאמר זה ע"י גד החוזה ונתן הנביא שהודיעו להם ע"פ ה' מלאכת התבנית והוי ג"ז ממילא בכלל הכל בכתב ואם היה זה רק איסור דרבנן לא היה שייך למימר שהוא ממילא בכלל הכל בכתב כיון שא"צ זה מדאורייתא ולדחות ודאי לא שייך שידחה את האיסור דהכל בכתב אף אם היה איסור מדאורייתא וכ"ש איסור שהוא מדרבנן לא ידחה איסור הכל בכתב שהוא מדאורייתא וכמפורש בחולין דמצד איסור הכל בכתב ידעינן דלא בעינן כסוי הדם במוקדשין. אלא צריך לומר שהוא איסור מדאורייתא ולכן הוא ממילא כמפורש שצריך לעשות זיזין וגזוזטראות אף שלא נאמר זה ע"י הנביאים בהכל בכתב.

וכן הוא בירושלמי סוכה פ"ה ה"ב שאמרו ע"ז שעשו התיקון בהוספה על הבנין ממי למדו מדבר תורה עיי"ש אלמא שהוא נקרא דבר תורה. ואף שאינו אלא קרא בדברי קבלה יש למילף שפיר שהרי לא בא הקרא לחדש איסורין שנימא לא ילפינן משם אלא שנאמר בקרא דדברי קבלה שיספידו כדין התורה אנשים לבד ונשים לבד. והוא כמו שלמדנו כמה דינים ממעשיהם של הנביאים והשופטים והמלכים שהוזכרו בקראי דדברי קבלה.

ועיין בתוס' זבחים דף ל"ג שמפורש בדבריהם, שבשביל איסור דרבנן היה איסור להוסיף שכתבו ליעבד פשפש כדי לקיים סמיכה באשם מצורע שסובר שהוא מדאורייתא ולא יצטרכו לבטל דין תיכף לסמיכה שחיטה מצד גזירה שמא ירבה בפסיעות, א"א משום דירבה בפסיעות גזירה דרבנן בעלמא היא וקרי כאן הכל בכתב עיי"ש, וא"כ גם הכא אם היה זה רק מדרבנן לא היה אפשר להוסיף אלא ודאי שהוצרכו לעשות הגזוזטרא מדאורייתא שממילא הוא בכלל הכל בכתב כדלעיל.

אמנם יש לעיין בזה שכתב מהרש"א בחדושי אגדות טעם אחר על תירוץ הגמ' /סוכה נ"א/ דקרא אשכחו, דלפי שזה התיקון לא היה צורך עבודת המקדש אלא לאפרושי מאיסורא דערוה לא הוה בכלל הכל בכתב וכוונתו היא לכאורה שהכל בכתב נאמר רק על דברים שעושין לצורך עבודת המקדש ולא על דברים שעושין בשביל שאר ענינים. ויש לכאורה ראיה לדבריו מהא דפי' הרא"ש במדות פ"ב ה"ג והובא בכ"מ פ"ה מבית הבחירה ה"ג בצורך הסורג שהוא להתיר איסור טלטול בשבת משום שהיקף הר הבית לא מהני דהוי הוקף ולבסוף פתח עיי"ש, וא"כ קשה הא הכל בכתב ואיך יכלו לעשות הסורג בשביל זה, וכאן אין לומר דכיון שצריך לטלטל הוא כמפורש שצריך לעשות הסורג דהא מדאורייתא ליכא שום איסור לטלטל כיון שעכ"פ הוא מוקף ולכן משמע לכאורה דכיון שאינו בשביל העבודה אלא משום איסור שבת לא הוה בכלל הכל בכתב כסברת מהרש"א. וא"כ אין ראיה שהוא איסור דאורייתא שהרי אף אם הוא רק מדרבנן ליכא בזה איסור דהכל בכתב.

אבל א"א לומר כן שהרי גם להוסיף בשביל כסוי הדם אינו לצורך העבודה ומ"מ אמרו בגמ' שבשביל איסור הכל בכתב ליכא מצות כסוי הדם במוקדשין. ועוד דלפ"ז למה הוצרך רב לתרץ משום דקרא אשכחו הא גם בלא קרא היה להם לעשות את התיקון כמו שעשו את הסורג בשביל היתר טלטול אף שליכא קרא, ולעצם איסור קלות ראש עם הנשים לא צריך למקרא זה להשמיענו שאסור מיהא ודאי מדרבנן שסגי לכאן וגם הא בשאר מקומות שהוזכר איסור קלות ראש עם נשים לא הביא קרא זה אלא ודאי שצריך לומר כדבארתי שמקרא זה ידעינן שהוא כמפורש שצריך להבדיל בין אנשים לנשים במחיצה גם מדאורייתא וא"כ ממילא הוא כנאמר לגד החוזה ולנתן הנביא לעשות הגזוזטרא. ואין להקשות מנלן מן התורה שיהיו כלל שם נשים, דהא בהקהל ודאי היו צריכין להיות שם אנשים ונשים וא"כ צריכים היו לעשות הגזוזטרא בשביל הקהל וממילא מותרין גם בכל חג לעשות כן בשביל שמחת בית השואבה. ועיין בהגהות הריעב"ץ שכל הקושיא דהכל בכתב היה בשביל הזיזין שהם קבועים וממילא היה זה לכל חג ומצד הגזוזטרא עצמה אין איסור. אך אף אם נאמר דלא כהריעב"ץ שאיסור מצד הכל בכתב הוא אף שלא בקביעות וכדמשמע מהא דר"פ כסוי הדם, נמי ניחא דכיון שהוא כנאמר שרשאין לעשות תוספת זה לא שייך לחלק בין הימים ויש להתיר בכל עת.

וכדי שלא יקשה להרא"ש איך היה מותר לעשות סורג להתיר איסור טלטול שהוא רק מדרבנן כיון שבכל אופן אסור להוסיף מצד הכל בכתב, צריך לומר דבר חדש שהאיסור להוסיף מצד הכל בכתב הוא בהר הבית רק בעזרת נשים ולא בחיל ושאר הר הבית לכן היה מותר לעשות את הסורג להתיר הטלטול אבל בעזרת נשים שישנו האיסור דהכל בכתב כמפורש בגמ' הוצרך רב לומר משום הקרא שהוא כמפורש.

וראיה גדולה שיש לחלק בין עזרת נשים לחיל ושאר הר הבית אף שלכאורה דין אחד להם מדאורייתא, הוא מזה שמצינו שחלוקין לענין איסור בנין עץ להרבה ראשונים שהרי שיטת הרמב"ם פ"א מביה"ב ה"ט כפי שסובר הראב"ד בשיטתו שאסור אפילו בעזרת נשים וכן סובר הראב"ד בעצמו בסוף פ"ו מע"ז שהרי תירץ על בימה של עץ שעשו למלך בעזרת נשים כמפורש בסוטה דף מ"א שהיה מותר מחמת שלשעתה היתה וכן בגזוזטרא שהקיפו בעזרת נשים בשמחת בית השואבה לשעתה היתה דלא כדסובר בהלכות ביה"ב, וכן הביא הראב"ד בפירושו לתמיד פ"א דף כ"ז בשם תוס' צרפת בשם הר' אלחנן בה"ר יצחק ור' יצחק אביו וגם הוא עצמו סובר כן שם שיש איסור בנין של עץ אף בעזרת נשים דהא ג"כ הוצרך לתירוצים לעשיית הבימה של עץ למלך שתירץ דרק אהל דומיא דנטיעה שיושבין בצלו אסור עיי"ש, וא"כ קשה טובא על תוס' צרפת בש"ר אלחנן ור' יצחק אביו ועל הרמב"ם ועל הראב"ד שבהלכות ע"ז מהסורג שהיה מעץ כמו שפרש"י ביומא דף ט"ז וכן הר' שמעיה והרע"ב במדות פ"ב מ"ג והכ"מ בפ"ה מביה"ב ה"ג ולא מצינו מאן דפליג ורק על הראב"ד לתירוצו בתמיד לא קשה, והוא היה בקביעות ולא הקשה עלייהו הראב"ד שם. ולכן מוכרחין לומר שרק עזרת נשים חמורה לאיסור עץ ולא החיל ושאר הר הבית ולכן יכלו לעשות הסורג מעץ שהיה בשאר הר הבית. ולכן גם לענין הכל בכתב יש לומר שרק בעזרת נשים בעי הכל בכתב ולא בשאר הר הבית. ואף שלענין איסור עץ יש לתרץ כהראב"ד בפירושו לתמיד דרק אהל אסור אבל מהרמב"ם שלא סבר כן שכתב ואין בונין בו עץ בולט וכן הראב"ד בהשגותיו בב' המקומות לא סבר כן ולא הכ"מ ולא תוס' צרפת מוכרחין לומר שמחלקי בין עזרת נשים לשאר הר הבית נשמע שגם הראב"ד יסבור כן שאף איסור אהל לא יהיה אלא בעזרת נשים ולא בשאר הר הבית שהרי היה ניחא ליה אליבייהו מסורג א"כ גם לדין הכל בכתב הוא רק בעזרת נשים ולא בשאר הר הבית ולכן יכלו לעשות הסורג אף שלא היה מהכל בכתב. וא"כ אף אם נימא שיסבור הרא"ש כהראב"ד בפירושו לתמיד שלפ"ז אין ראיה מעץ ג"כ יכול לסבור שחלוק עזרת נשים לענין הכל בכתב.

ועיין בהגהות הריעב"ץ בסוכה שם שדימה דין איסור עץ לאיסור הכל בכתב שלכן כתב שקושית הגמ' מהכל בכתב הוא מהזיזין הקבועין ולא מהגזוזטראות שהיו רק לפי שעה כמו שמותר מצד איסור עץ, וכוונתו לתירוץ הראב"ד בהלכות ע"ז וא"כ גם לענין המקום יש לדמות. ואף שלהראב"ד דבהלכות ביה"ב שמתרץ בהא דבימה וגזוזטרא שבעזרת נשים נמי ליכא איסור עץ ומ"מ הרי מפורש שיש איסור הכל בכתב מ"מ לשאר הראשונים שחלוק עזרת נשים משאר הר הבית לענין איסור עץ מסתבר שחלוק גם לענין איסור הכל בכתב ששני הדינים שוין לדידהו גם לענין המקום כמו ששוין לענין הקביעות להריעב"ץ. ואף להראב"ד דביה"ב אפשר יודה לענין הכל בכתב שחלוק עזרת נשים משאר הר הבית אך שבאיסור עץ סובר שליכא אף בעזרת נשים משום דכתיב באיסורו לא תטע אצל מזבח שהוא רק בעזרה כדאיתא בדבריו וקצת יש לדייק מלשונו שכתב אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר אלמא שיש באיזה איסור חלוק בין עזרת נשים להר הבית ורק בכאן לאיסור עץ סובר שליכא חלוק ולכן הזכיר שבתרוייהו מותר מצד הקרא דאצל מזבח ה'.

וטעם החלוק הוא משום דקדושת עזרת נשים חמורה משאר הר הבית כדאיתא בפ"א מכלים מ"ח. ואף שלענין הדין המוזכר שם שאין טבול יום נכנס לשם הוא רק מדרבנן כדאיתא ביבמות דף ז' מ"מ מסתבר שעצם המעלה לקדושה שיש בה הוא מדאורייתא רק שאינו נוגע לדינא דשלוח טמאים מדאורייתא משום שטמא מת נשלח רק ממחנה שכינה וזב גם מכל הר הבית ונמצא שלענין שלוח שוה עזרת נשים אף שיש בה יותר קדושה לשאר הר הבית משום שעכ"פ אינו מחנה שכינה וכל הר הבית הוא עכ"פ מחנה לויה. ומוכרח כן לרש"י יומא דף מ"ד שפי' על מה שאר"א בר אהבה ש"מ מעלות דאורייתא שהוא גם על כל המעלות שתנן בפ"א דכלים וחשיב שם גם מה שהחיל מקודש מהר הבית ועזרת נשים מן החיל, אף שאיסור טבו"י בעזרת נשים הוא רק מדרבנן, ואיסור טמא מת בחיל נמי הוא רק מדרבנן (ואף שהרמב"ם פ"ז מביה"ב הט"ז לא נקט שהוא רק מדרבנן כמו שנקט בהי"ז לענין איסור טבו"י בעזרת נשים וכן לא נקט בפ"ג מביאת מקדש ה"ה בטמא מת בחיל שהוא מדרבנן אף שנקט בה"ו בטבו"י בעזרת נשים שהוא מדרבנן וא"כ משמע לכאורה שסובר שטמא מת בחיל הוא מדאורייתא, אבל עיין בכ"מ ה"ט שמשמע שגם הרמב"ם לא פליג וכן מוכרח דהא מפורש בנזיר דף מ"ה שבשער נקנור מותר טמא מת ליכנס מדאורייתא אף שהוא מעזרת נשים שעוד עדיף מחיל וכן בסוטה דף כ' עיי"ש, ולכן פשוט שמה שכתב הרמב"ם בטבו"י דבעזרת נשים שהוא מד"ס לומר שאף שהוא מקרא הוא רק מד"ס להוציא מלשון הברייתא כדהוצרך ר' יוחנן לאשמועינן וכ"ש טמא מת בחיל שליכא רמז בקראי). וא"כ איך כתב רש"י על מעלת החיל ומעלת עזרת נשים שהן מדאורייתא ועיין בתו"י שהקשו עליו. ולכן צריך לומר כדפרשתי שעצם המעלה שקדושתו חמורה הוא דאורייתא אף שאינו נוגע לדינא דשילוח. וכן מדוייק לשון רש"י בסוטה שכתב על מה שהקשה בגמ' /סוטה כ/ למימרא דמת אסור במחנה לויה, אף שאיירי שם בשער נקנור, דהא עזרת נשים וגם שערי נקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה והרי הן כשאר הר הבית עיי"ש משמע שיש בעצם טעם להחמיר מחמת שקדושתו יתירה אבל כיון שלא נתקדשו בקדושת עזרה הרי הוא לענין מת כשאר הר הבית משום שלא נאסר מת אלא במחנה שכינה כדבארתי. וכן משמע שגם הרמב"ם סובר כן שרק על הדין שאסור לטבו"י כתב שהוא מד"ס ולא על עצם הקדושה.

ולכן מאחר שקדושת עזרת נשים חמורה אין להוכיח ממה שמצינו שבעזרת נשים יש איסור בנין עץ ואיסור הכל בכתב שגם בכל הר הבית יהיה כן. לכן ניחא זה שבסורג היה של עץ ומה שלהרא"ש לא היה זה באיסור הכל בכתב. וזה שאנו יודעים שגם בעזרת נשים יש איסור עץ הוא משום שנקרא עזרה במשנה וחצר בקרא עיין בתוס' פסחים דף צ"ב והאיסור בברייתא דתמיד דף כ"ח נאמר בעזרה.

ולפ"ז לא מצינו כלל סברא זו של מהרש"א וא"כ מה"ת נימא שהכל בכתב הוא רק בדבר שהוא צורך המקדש ולכן צריך לומר כדפירשתי משום שהוא כמפורש שיעשו הגזוזטרא. ואולי גם כוונת מהרש"א כדבארתי אלא שנתן טעם על מה שלא נאמר ביחוד בציוי הבנין משום דלא הוצרך לומר אלא מה שנתחדש לבנות מדין המקדש ולא מה שאסור גם מכבר בלא הבנין. וגם שאם היה מצורך המקדש היה נאמר אף אם היה ידוע שצריך לבנות.

וממילא חזינן מסוגיא דסוכה /נ"א/ דאף אם היתה מחיצה אבל כזו שאפשר לבא לידי קלות ראש יש עדין אותו האיסור מדאורייתא, דהא אף בראשונה שהיו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ פרש"י שהנשים היו בעזרת נשים והאנשים היו ברחבה של הר הבית ובחיל, שהיתה מחיצה גדולה ביניהם בדין מחיצה אבל כיון שהוצרכו לעמוד נגד השערים הפתוחים כדי לראות את השמחה ראו שבאו לידי קלות ראש ולא הועילה המחיצה וא"כ היה עדיין אסור מדאורייתא שלכן הותר לעשות הגזוזטרא שמזה ראיה שהוא מדאורייתא כדבארתי. ואין לומר שהאיסור היה מדין יחוד שהוא מדאורייתא שמא יכנס איש לפנים, חדא דא"כ איפכא הוא לר' כהנא בקידושין דף פ"א שיותר עדיף נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, וגם לא כברייתא דתנא איפכא ונימא שברייתא דכאן היא המתניתא דבקדושין, דהא ברייתא דהתם /קידושין פ"א/ מתיר אנשים מבפנים ונשים בחוץ והכא /סוכה נ"א/ אוסר למסקנא בתרוייהו וגם אין שייך למיפלג על מעשה רב. וגם בנשים הרבה כאלו שהיו בשמחת בית השואבה אין לחוש ליחוד בין לרמב"ם בין לרש"י, שלרמב"ם שאוסר אף עם נשים הרבה אינו אוסר מצד שמא יפרוש אלא דוקא בפירש כדאיתא בפכ"ב מאי"ב ה"ח ולרש"י שאוסר שמא יפרוש הא אינו אוסר עם הרבה נשים, עיין בח"מ אה"ע סי' כ"ב סק"י. ועוד שלא היה שייך יחוד כלל התם דב' המקומות היו פתוחין והולכין דרך שם בכל עת אל מחוץ להר הבית ולחיל ולעזרת נשים ולעזרה וכן מעזרה ולחוץ ועדיף מבית שפתחו פתוח לר"ה. ולכן צריך לומר שהאיסור הוא רק משום קלות ראש, וחשבו מתחלה שמה שבאו לידי קלות ראש היה מחמת שהאנשים הוצרכו לראות דוקא דרך הנשים שהרי שניהם הסתכלו למקום אחד באו לידי קלות ראש, שאף שמצד ההסתכלות עצמה חזינן שלא היתה הקפידא דהא זה ידעו גם מתחלה, וא"כ היה באופן המותר שלא נראו מקומות המכוסים ולא חששו שיסתכלו בכוונה ליהנות שזה אסור אף במקומות המגולים ולכן התירו כשלא ידעו שיבאו לידי קלות ראש, אבל כשראו שבאו מזה לידי קלות ראש שהוא להרבות שיחה ביניהם ולנגיעה בידיהם וכדומה, התקינו להחליף שהנשים יהיו מבחוץ אחורי האנשים שבזה יש מעלה שאין הכרח שיסתכלו בהן עיין בתוס' סנהדרין דף כ'. אבל עדיין באו לידי קלות ראש שכיון שלא היתה מחיצה במקום השערים היה בא הקלות ראש מצד הנשים שראו דרך האנשים ולפיכך אף שלכל דבר הצריך מחיצה הרי הוא מחיצה גמורה מ"מ לענין הבדלת אנשים ונשים אינה כלום שעדיין הם כמעורבין ובאין לקלות ראש. ונתברר שצריכים מדאורייתא לעשות גזוזטרא שיהיו הנשים מלמעלה והאנשים מלמטה שרק אז אינם כמעורבין, וכלשון המשנה במדות והקיפוה כצוצטרא שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהיו מעורבין. וכן פסק הרמב"ם פ"ה מביה"ב ה"ט. אלמא שבתחלה אף שהיו מובדלין בדין מחיצה שמועילה לשאר דברים שצריכין מחיצה לא הועילה לזה ונחשבו כמעורבין ואסור מדאורייתא והוי כמפורש שיעשו גזוזטרא.

היוצא מזה גם בבתי כנסיות שמתקבצין שם אנשים ונשים להתפלל טוב יותר לעשות גזוזטרא שהנשים יהיו למעלה, ואם מאיזה טעם קשה לעשות גזוזטרא צריכים לעשות מחיצה ממש כזו שתמנע מלבוא לידי קלות ראש ולא סגי במה שנחשבה מחיצה לכל דבר כגון בשערים פתוחים כמו שראינו שלא הועילה במקדש והיה אסור מדאורייתא. ולכן לא סגי גם במחיצה של עשרה טפחים מן הקרקע שאינה כלום לענין קלות ראש שהרי יכולים לדבר ולהרבות שיחה עם הנשים בלי שום קושי וליגע בידיהם ואין לך קלות ראש גדולה מזו ונחשבו כמעורבין ממש ואסור מדאורייתא שגרועה היא ממחיצה שהבדילה בין עזרת נשים לחיל במקדש שלא הועילה אף שהיתה יותר ניכר, אלא צריכים לעשות מחיצה גבוהה במדה כזו שלא יבואו לידי קלות ראש.

אבל מסתבר לע"ד שסגי במחיצה גבוהה עד אחר הכתפים, דהרי חזינן שהמחיצה אינה מצד איסור הסתכלות כדכתבתי לעיל שזה הרי ידעו גם מתחלה ומ"מ התירו ולא חשו לזה. ואף אחר התיקון הגדול לא נזכר שהיתה שם רק גזוזטרא שהיא מקרשים מונחים על הזיזין הבולטים וסתם גזוזטרא אינה במחיצה עיין עירובין דף פ"ז ובתוס' דף פ"ו ובפי' המשנה להרמב"ם שם ונמצא שנראו הנשים כיון שלא הקיפו את הגזוזטרא במחיצה ולא חשו לזה, ואף שלא נראו להאנשים שעמדו תחת הגזוזטרא מ"מ הרי נראו להאנשים העומדים באמצע.

ואף שהרמב"ם לפירושו למשנה סוכה שם כתב כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים עיי"ש, בע"כ אין לפרש מצד איסור ההסתכלות כדלעיל וגם שהרי אף כשהן למעלה הן נראות מכיון שלא הוזכר שהיתה מחיצה להגזוזטרא כדלעיל. ודוחק לומר שמכיון שלא נראו אלא להעומדים באמצע ונימא ששם היו רק המרקדים בשמחת בית השואבה שהם היו רק חסידים ואנשי מעשה שלהם אין קפידא בהסתכלות כלרב גידל ברכות דף כ', שהרי לא בכל חסידים ואנשי מעשה מצינו מעלה זו דרב גידל דהא רבנן דרב גידל וכן רבנן דר' אחא בכתובות דף י"ז היו ג"כ חסידים ואנשי מעשה ולא היתה להם מעלה זו. ואדרבה אמר אביי בסוכה דף נ"ב ובת"ח יותר מכולם ובסוף קידושין מצינו בר"מ ור' טרפון שעוד החמירו על עצמן גם בדברים שאנשים פשוטים לא נחשדו עליהם ולא סמכו על חסידותם ותורתם. וגם ודאי שהיו באמצע גם מהעם הבאים לראות שלא נזכרו בשום מקום שלא הניחו להרואים לעמוד במקום המרקדים.

ומלשון הרמב"ם בפירושו משמע שמקום האנשים לא היה למטה תחת הגזוזטרא שכתב שהיו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים ולא כתב כלשון הרע"ב שהיו מושיבין הנשים מלמעלה והאנשים מלמטה, שהיה משמע תחת הגזוזטרא, אלא משמע שלא היו האנשים למטה מן הנשים אלא מקום האנשים היה למטה על הרצפה ומקום הנשים היה למעלה במקום גבוה וכן משמע גם מלשונו בפ"ח מלולב הי"ב.

ובזה מובן פירושו במדות פ"ב מ"ה שכתב שהקיפו אותה בשקופין אטומים ועשו בהם כמין מעלות כדי שיביטו מהן הנשים בשעת כניסת ישראל לשמחת בית השואבה עיי"ש וכוונתו שלא היו זיזין יוצאין מהכותלים להניח שם גזוזטרא כפרש"י דלפירושו לא היה שם כותל אלא שעשו הגזוזטרא אטומה עד הקרקע ושקופים הוא מלשון השקפה, ונעשו כמעלות לצד העזרה שיעמדו עליהן להביט משם. ונמצא שלא היה כלל מקום תחת הגזוזטרא לא כפרש"י וא"כ נמצא שנראו הנשים לכל האנשים לפירושו של הרמב"ם. ומוכרחין לומר שכוונתו בפירושו לסוכה להסתכלות כזאת שיכולה להביא לידי קלות ראש שהוא רק כשעומדות הנשים למטה בלא מחיצה או אף במחיצה נמוכה שהן כמעורבין. וכתב זה מחמת שסובר שההסתכלות מביאה לקלות ראש כמו שכתב התי"ט ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביאה לידי קלות ראש, אבל עכ"פ רק כשאפשר לבא מזה לקלות ראש שייך לאסור וכשהן למעלה אף בלא מחיצה ולמטה במחיצה גבוהה עד אחר הכתפים שאין שייך לחוש לקלות ראש לא איכפת לן בהסתכלות אף להרמב"ם בפירושו לסוכה. ואף אם נסתפק בכוונתו בפירושו לדינא אין לנו אלא מש"כ הרמב"ם בהלכותיו פ"ה מביה"ב ה"ט שהוא כדי שלא יהיו מעורבבין וכן בפ"ח מלולב הי"ב שכתב כדי שלא יתערבו אלו עם אלו והוא כמו שבארתי שבלא מחיצה גבוהה יחשבו כמעורבבין כיון שבאין מזה לקלות ראש אבל מצד הסתכלות עצמה אין לחוש.

ואין לטעות לפרש בלשון שקופין אטומים שכתב הרמב"ם בפירושו למדות שהיו שם חלונות שקופים אטומים וכמו בחלונות המקדש שפרש"י במנחות דף פ"ו שהיו רחבות מבפנים וצרים מבחוץ וכאן יהיה להיפוך שבאופן זה נאמר שהן רואות ואין נראות כ"כ, ונפרש בפירושו בסוכה שהוא מצד ההסתכלות לבד, שהרי לא אמר שעשו חלונות שקופים אטומים אלא שהקיפו בשקופין אטומים ואין בלשון הזה חלונות כלל, ולכן צריך לפרש כמו שפירשתי.

ולכן במחיצה גבוהה עד אחר הכתפים שמסתבר שאין לבוא לידי קלות ראש יש להתיר. והוא גובה ג' אמות שהן י"ח טפחים כדאיתא בשבת דף צ"ב עיין ברש"י ותוס' שם ובתוס' עירובין דף מ"ח ותוס' ב"ב דף ק'. ואף שלרשב"ם שם שעם הראש הוא ג' אמות יש להקל בי"ז טפחים שפחות מי"ז ושליש א"א כדי שלא יקשה עליו מהא דשבת שמפורש שם שלכה"פ קרוב לי"ז הוו עד הכתפים, מ"מ יש להצריך י"ח טפחים כתוס' שפי' הרשב"ם תמוה. ואף שנראים הראשים אף בי"ח טפחים כשעומדות, לא יבא מזה לידי קלות ראש. והמחמירין להגביה המחיצה עד שלא יתראו גם ראשיהן תבוא עליהן ברכה. ובפרט שהרבה נשים במדינה זו אינן נזהרות בכסוי הראש. אבל לדינא יש להתיר גם בגבוהה רק י"ח טפחים ואם שנמצאות שם גם פרועי ראש כבר הורה זקן בעל ערוך השולחן שבזה"ז שבעוה"ר יש הרבה כמותן מותר להתפלל כנגדן ולכן אין למחות אבל בפחות מי"ח טפחים אסור וצריך למחות בכל התוקף כי אף אם היה אסור רק מדרבנן צריך למחות כ"ש שלע"ד הוא מדאורייתא כדהוכחתי לעיל.

והנה יש מקום לומר שרק במקדש היה אסור מדאורייתא משום דין יראה דומקדשי תיראו שאם הוא בקלות ראש אינו ביראה וא"כ בביהכ"נ הוא רק מדרבנן שאסרו גם בהם קלות ראש ולא מהני גם תנאי עיין במגילה דף כ"ח ובש"ע או"ח סי' קנ"א סעי' י"א וכ"ש לקלות ראש של איסור שאין מועיל בה תנאי. אבל בשעת התפלה וכשמזכירין שם שמים ודברי תורה וקדושה מסתבר שהוא דאורייתא שהלא הקדושה שתיקנו בביהכ"נ כתב הר"ן במגילה דף כ"ו שהוא משום שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה עיי"ש ואם דברי הקדושה עצמן אין בהם דיני הקדושה לא היה שייך לתקן קדושה על ביהכ"נ בשבילם, ולכן משמע שבעת התפלה הרי הוא בדיני קדושה מדאורייתא ויהיה אסור לנהוג בו קלות ראש בתפלה מדאורייתא. אבל מוכרחין קצת לומר שדין זה הוא מדאורייתא בכל מקום קבוץ שהרי ההספד שלעתיד שלמדין משם לא מצאנו בו שיהיה במקדש ואם שם לא נאסר מדאורייתא אלא לצניעות בעלמא איך שייך למילף מזה איסור דאורייתא למקדש אלא משמע שהוא איסור בכל מקום שצריכין להקבץ בו אנשים ונשים שאסורין להיות בלא הבדלת מחיצה ביניהם כדי שלא יבואו לידי קלות ראש. אך אולי אף שבהספד יהיה לצניעות בעלמא הוא עכ"פ ראיה שיש בזה ענין קלות ראש שלכן יש לאסור במקדש מדאורייתא משום מצות יראה ויהיה בביהכ"נ מדרבנן ובשעת התפלה דאורייתא אבל יותר מסתבר שהוא מדאורייתא בכ"מ קבוץ.

ובלא צורך קבוץ אף במקדש מותר שהרי חנה התפללה סמוך לעלי הכהן וכהא דדחקה ונכנסה בקידושין דף נ"ב ותוספות שם מותרות נשים ליכנס בעזרה גם בלא דוחק עיין שם אף שנמצאים שם הרבה אנשים אבל במקום שצריכין להתקבץ כהא דשמחת בית השואבה וכהא דיתקבצו להספיד לעתיד הרי הוא דין מדאורייתא שצריך מחיצה להבדיל ביניהם. ולפיכך גם בבתי כנסיות שלנו שמתקבצים להתפלל צריך שתהיה מחיצה ודוקא מחיצה כזו שלא יבואו מתוכה לידי קלות ראש, שהוא או בגזוזטרא שהנשים למעלה והאנשים למטה אף כשנראות משם או במחיצה גבוהה עד אחר הכתפים שהוא י"ח טפחים.

ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

תשובה מס' 2:

שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן מ

בענין איסור הסתכלות בנשים כ"ז מרחשון תשט"ו. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם בחבוריו צבי חמד מהר"ר צבי הירש פריעדמאן שליט"א.

הנה בדבר אשר הראני מה שכתב כתר"ה בספרו חלקנו בתורתך בס"פ שלח דברים ראוים בדבר איסור הסתכלות בנשים וגם מה שהביא מס' יערות דבש. הוא ודאי דין ברור ומפורש בכמה דוכתי בגמ' בע"ז דף כ' מקרא דונשמרת שלא יסתכל באשה נאה אפילו פנויה ובא"א אפילו מכוערת ובכתובות דף י"ז שנפסק דאסור להסתכל בפני כלה אף בשביל לחבבה על בעלה ובשבת דף ס"ד א"ר ששת מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה וכ"ה גם בברכות דף כ"ד. ונפסק כן ברמב"ם פכ"א מאיסורי ביאה ה"ב ובאה"ע סי' כ"א.

וקצת יש ראיה מע"ז שם /כ/ דאפילו בלא כוונה ליהנות אסור להסתכל דהא הקשה על רשב"ג שראה נכרית אחת נאה ביותר מהא דאסור להסתכל ולא תירץ שרשב"ג לא נתכוין ליהנות אלמא דבכל אופן אסור ויקשה על הרמב"ם וש"ע דכתבו ונתכוין ליהנות ומשמע שלא רק על אצבע קטנה כתבו זה אלא אף על כל מקום שדרכן להיות מגולות דאל"כ אין חלוק בין מקומות המכוסים למקומות המגולין ואיך כתב שם הש"ע /אה"ע כ"א/ באותו הסעיף וברמב"ם שם הכ"א הדין שאסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה, שהוא משום שמגלות השוק כדאיתא ברשב"ם ב"ב דף נ"ז הא אף במקומות שהדרך להיות מגולות אסור. ולכן משמע שבמקומות המגולות אסור דוקא כשמכוין ליהנות ובמקומות שדרכן להיות מכוסות אסור בכל אופן וא"כ קשה מהא דע"ז. וצריך לומר דכיון שהתפעל רשב"ג מיופיה עד שאמר עליה מה רבו מעשיך ה' נחשב זה הנאה והקשה שפיר ותירץ דקרן זוית הואי ולא הספיק לעצום עיניו כדפרש"י ונהנה לאונסו.

עכ"פ ודאי אסור להסתכל באשה אפילו במקומות שדרכן להיות מגולות כשמתכוין לראותה ועיין בב"ח או"ח סי' ע"ה סעי' א' וזה אסור בכל מקום אפילו ברחובות ויש חיוב על כל אדם להביט כפי האפשר למטה כשהולך בשוק אך לא באופן שיהיה פרוש קיזאי שיהיה מקיז דם לכותלים עיין בסוטה דף כ"ב וברש"י שם ד"ה מקיז. וכן כשבאה אשה לשאול להרב שאלה בעניני איסור והיתר מחוייב להשתדל שלא להביט בפניה כדי שלא יבא ליהנות ח"ו מהראיה וכן בכל מקום שפוגע בנשים. אבל לא בשביל זה הוא ענין חיוב המחיצה בבהכ"נ ובכל מקום שמתאספים שמחוייבין לעשות מחיצה בין אנשים לנשים כי בשביל איסור ההסתכלות הוא כמו בכל מקום שהוא דין על האנשים שלא יסתכלו בהן כמו ברחובות ואם יש מי שיעבור ויסתכל בכוונה לראות ליהנות אין אנו אחראין להם וכדהוכחתי בתשובתי בראיות ברורות ואין מה להוסיף. והטעם פשוט דזה לא ניכר לאחרים, ורק בשביל קלות ראש הוא חיוב המחיצה שזה ניכר לאחרים ובאין ממילא גם הם לקלות ראש ולידי הרהור ח"ו שלזה סגי בגובה י"ח טפחים.

אבל ודאי שראוי לבעלי נפש להחמיר לעשות כשאפשר גבוהה יותר מראשיהן ואף כשהן למעלה שלא יתראו וכדכתבתי בתשובתי ואפריון נמטייה לידידי כתר"ה אשר כוונתו היא לשם שמים שרוצה להדפיס ספר בשם כח הקדושה והטהרה להסביר איך שראוי להחמיר כי ודאי רצוננו שיוכשר דרא ויחמירו כראוי לבעלי נפש וליראי ה'. אבל כתר"ה יודע שגם מה שבררתי הדין והשעור להלכה היתה לשם שמים וב"ה שהיה מזה תועלת גדולה.

ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

תשובה מס' 3:

שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן מא

בענין המחיצה בין אנשים לנשים בהערותיו על תשובתי בזה כ"ח מרחשון תשי"ב. מע"כ ידידי הרב הגאון ר' שמואל טובי' שטערן רב בקענזעס סיטי שליט"א.

מה שמסיק כתר"ה בתשובתו שבזמן שהעזרת נשים היא על רצפה אחת עם של אנשים סגי במחיצה כל דהו כגון ד' טפחים רוחב וי' אורך, לא נראה כלל, אלא עדיין הוא איסור גמור מדאורייתא שזה נחשב מעורבין. ובכלל איני מבין כוונת כתר"ה בד' טפחים רוחב ועשרה אורך, ובכל אופן שהוא כוונתו בין אם רוחב הוא במשך וי"ט אורך הוא בגובה בין אם הרוחב הוא בגובה והאורך הוא במשך הוא אסור אלא שצריך לעשות במשך כל מקום ישיבת הנשים מחיצה גבוהה י"ח טפחים, ואם הנשים הן בגובה שעור זה א"צ למחיצה מעצם דין זה אלא מדין מעקה שלא יפלו.

וכן לא נראה לע"ד מש"כ כתר"ה שבגמ' סוכה /נ"א/ בברייתא שאיתא שלא יבואו לידי קלות ראש ובירוש' שאיתא שלא יהיו מעורבין פליגי, הנה בתוספתא איתא שהיו באין לידי קלות ראש ומסיק שלא יהיו מעורבין, ופשוט שהוא המברייתא /מהברייתא/ שבגמ', וא"כ הוא טעם אחד, וכמפורש במתני' דמדות שלא יהו מעורבין ולא יפלגו ע"ז אלא שהוא טעם אחד דמה שבאו לידי ק"ר =קלות ראש= הוא נחשב מעורבין כדבארתי. וגם מש"כ כתר"ה לטעמו שהם ב' טעמים יש חלוק לדינא, דלטעם קלות ראש הוא מצד הסתכלות וצריך גבוהה שלא יהיו נראות כלל ולטעם שלא יהו מעורבין סגי במחיצה כ"ד, הנה הוא דבר שא"א לומר כלל, דלא שייך זה להסתכלות כדבארתי שאף מהגזוזטרא היו נראות וקלות ראש הוא מה שנקל להם לדבר זה עם זו וליגע זה בזו כדבארתי, ואף לטעם שלא יהיו מעורבין צריך שתהיה גבוהה י"ח טפחים וזה סגי שלא יהיה קלות ראש.

ומה שפי' כתר"ה בשקופים אטומים לא נכון לע"ד אלא כדפירשתי שלא היתה כלל מחיצה על הגזוזטרא ומנין לקח כתר"ה שהיתה שם מחיצה, אלא היתה הגזוזטרא אטומה עד הקרקע וכדי שיראו כל הנשים עשו מעלות מעלות, וההיתר הי' משום שהיו במקום גבוה כדבארתי, וכיון שעל הגזוזטרא לא היה חיוב לעשות מחיצה וא"כ אולי לא עשו כלל שהרי לא הוזכרה ואם עשו היה זה רק לשמירה בעלמא, אין חלוק בין הגירסא יושבות לרואות, דלכו"ע יוכלו לראות גם כשהן יושבות ועשו כמו שרוצות, ואם נימא שיש חלוק הוא רק לענין אם עשו מחיצה לשמירה דאם יושבות לא היה חשש נפילה ולא הוצרכו לעשות מחיצה ואם עומדות הוצרכו למחיצה מצד חשש נפילה. אך יותר מסתבר שאין חלוק בין הגרסאות.

ומה שרצה כתר"ה לחדש דבשעת התפלה עדיף שאין לחוש כלל לקלות ראש ואין כאן איסור מעורבין זב"ז וא"כ א"צ למחיצה כלל, ועוד יותר שלפ"ז יוכלו לישב ממש מעורבין, הנה ח"ו לומר כן, ושרא ליה מריה לכתר"ה, דהא במקדש אין נכנסין שם אלא ביראה וא"כ לא היו נכנסין שם אלא לצורך מצוה שהוא לעשות בעצמן איזה מצוה או לראות כהנים בעבודתם שג"כ הוא מצוה, עיין ביומא דף ע', ומ"מ היה אסור, חזינן שאין שום קולא במה שעושין אז מצוה, וכ"ש בבית הכנסת שאף בשעת התפלה אין חיוב היראה כ"כ כמו במקדש שמפורש בקרא שיש לחוש לקלות ראש. ואדרבה היה מקום קצת לומר דהאיסור שלא יהיו מעורבין הוא במקדש מצד חיוב היראה שאם הוא באופן שיכולין לבא לידי ק"ר אין זה ביראה, וא"כ יהיה בביהכ"נ רק מדרבנן שאסרו גם בהו ק"ר ולא מהני בזה גם תנאי, ובשעת התפלה ממש אפשר גם לפ"ז הוא מדאורייתא כיון שמזכירין אז שם שמים ודברי תורה וקדושה. אבל מהספד דלעתיד לבא שלמדין משם משמע דהוא איסור מקום שמתקבצין שם לאיזה חיוב להתקבץ ובלא צורך חיוב קבוץ אף במקדש מותר כהא דחנה שהתפללה במקדש אצל עלי והכא /והיכא/ דדחקה ונכנסה בקדושין דף נ"ב, ולתוס' שם מותרות ליכנס בעזרה.

ותמיהני על כתר"ה שכתב שהנשים היו באות להקריב הפסח דמשמע שסובר כתר"ה שיש חיוב על כל החבורה להיות בעזרה, והא פשוט שלא היו באות לעזרה בערב הפסח אף לתוס' שהיו מותרות ליכנס בעזרה, אלא איש מהחבורה הי' שוחט הפסח דסגי אף לכתחלה שיהיה רק אחד מהחבורה ולכן לא הזכירו התוס' רק מסוטה ונזירה. ולכן נראה שבע"פ היו אסורות משום שלא היה אפשר לעשות מחיצה בעזרה והיה אז חיוב קבוץ דפסח בא בכנופיא. ולמ"ד שיש לעשות חבורה של נשים לבדן אולי עשוי /עשו/ שליח לאיש לשחוט, וגם על אשה יחידה ליכא האיסור, דדין הבדלה שלא יהיו מעורבין הוא ההיפוך מאיסור יחוד שבהרבה אנשים ונשים שנקבצו הוא עיקר האיסור.

ובמקום קבוץ לדברי הרשות ואף בחתונות מסופקני אם יש האיסור זה באופן שליכא חשש יחוד ויותר נוטה שליכא לאיסור זה דהא אשכחן באכילת הפסח שהיו אוכלין האנשים והנשים בבית אחד, והיו שם כמה משפחות שאין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה כדאיתא בפסחים דף ס"ד, ובמדרש רבה איכה איתא תני ר"ח אפילו מ' ואפילו נ', בר קפרא אמר אפילו ק', דלר"ש אין הפסח נאכל בשתי חבורות ואם יעשו מחיצה ביניהם הרי יחשבו כשתי חבורות כדאיתא בפסחים דף פ"ו ומדר"ש נשמע שגם לר' יהודה אף שנאכל בשתי חבורות לא חייבו שהנשים יאכלו בחבורה אחרת. וגם בדף צ"א /פסחים/ תנן ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים אף למאי שמפרש רבא שאין עושין נשים ועבדים בחבורה אחת משום תפלות משמע שנשים עם אנשים ישראלים מותר, ולמה דהיה סבור ר' עוקבא בר חנינא לא עבדינן לנשים לבדן אלא דוקא עם אנשים עיי"ש. חזינן שגם לר' יהודה דאיירי אליביה רשאין לאכול בחבורה אחת שהוא בלא מחיצה. וגם הא דהכלה הופכת פניה שפרש"י ע"מ שארחב"א א"ר יוחנן מפני שהוא בושה לאכול לעיני האנשים ע"י שמסתכלין בה שאין שייך בפני אביה ואחיה אלא בפני אנשים אחרים, א"כ מפורש שלא היה מחיצה ביניהם. אבל בביהכ"נ ובשעת התפלה הוא איסור ברור ומדאורייתא וצריך שתהיה מחיצה של י"ח טפחים ביניהם או שיהיו הנשים למעלה והאנשים למטה כדבארתי.

ומש"כ כתר"ה שאני פירשתי הקושיא על הזיזין ולא על הגזוזטראות, הנה כתבתי זה בשם הריעב"ץ בהגהותיו, ואני אדרבה הקשתי עליו מר"פ כסוי הדם. אך מה שמקשה כתר"ה דלפ"ד למה לא מקשינן משום איסור לא תטע, הנה פשוט שהזיזין היו של מתכות אך הגזוזטראות סוברים שהיו של עץ. ועיין בהגהת הריעב"ץ שם שאדרבה מזה שלא הקשה מלא תטע הוכיח זה שמפרש שהקושיא לא היתה על הגזוזטראות שלא היו קבועין אלא על הזיזין שהיו קבועים, וכוונתו שעל הזיזין ניחא משום שהיו של מתכות, אבל משום הכל בכתב גם במתכות אסור,

ידידו, משה פיינשטיין.

תשובה מס' 4:

שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן מב

בדבר מחיצה בין נשים לאנשים בבית הכנסת ובענין הבימה כ"ה תמוז תשט"ו. מע"כ ידידי הר"ר מרדכי קאהן שליט"א.

הנה בדבר מחיצה שבין הנשים לאנשים ודאי מן הראוי כשאפשר טוב לעשות גבוהה שלא יתראו הנשים כלל ובפרט במדינה זו שהרבה נשים הולכות פרועי ראש וגם בזרועות מגולות גם כשהולכות לביהכ"נ ובעוה"ר אין כח למחות בידן. אבל כשאי אפשר כבר בארתי בתשובה שנדפסה זה הרבה שנים שצריכה להיות גבוהה עד אחר הכתפים שהוא לבינוניות ערך ח"י טפחים שזהו השיעור מדין המחיצה וגם אם יהיו בזרועות מגולות לא יתראו. ובדבר השער כיון שהוא שעת הדחק שאין מניחין באופן אחר יש לסמוך על המקילין הרי"ף והרמב"ם שאין השער ערוה לענין ק"ש ודברי תורה. ובזמננו שבעוה"ר רוב הנשים הולכות פרועות ראש אף שהוא באיסור כתב בערוך השלחן סי' ע"ה שאף להאוסרין נמי יש להקל מאחר דעכ"פ הא אין דרכן לכסות, וערוה לאיסור ק"ש ודברי תורה תלוי בדרכן לכסותו ממש ולא שהאיסור מחשיב למקום מכוסה. ולע"ד נראה ראיה גדולה מהא דהוצרך רב ששת בברכות דף כ"ד להוכיח דשער באשה ערוה מקרא דשערך כעדר העזים שהוא קרא דדברי קבלה ורק מסברא בעלמא שהוא מדמשבח לה קרא בגוה כדפרש"י, ואמאי לא הביא הקרא דופרע ראש האשה שילפינן מזה דאסור לילך בגילוי הראש ומצד זה הוא מקום מכוסה שעושה להשער דין ערוה, אלא ודאי שהאיסור לילך מגולה לא היה עושה את השער בדין ערוה, ולכן הוצרך להביא קרא דמשבח לה בגוה שמזה ש"מ תאוה היא כדפרש"י, וא"כ מאחר שאף דמשבח קרא בגוה לא נאסר לקרות ק"ש כנגד שער פנויות שדרכן לילך פרועות כמפורש בש"ע, אלמא דטעם זה אינו אוסר כשדרכן לילך פרועות, לכן כיון שעתה הורגלו לילך אף הנשואות פרועות אף שהוא באיסור אינו ערוה לגבי ק"ש ודברי תורה. ולכן בשעת הדחק יש לסמוך ע"ז. ויראי ה' יש להם להחמיר להפוך פניהם לצד אחד /אחר/ כשאומרים קריאת שמע וכל סדר התפלה וכשא"א יסגרו עיניהם דכיון שלעצמן יכולין להחמיר אין זה שעה"ד לפניהם.

מה שרוצים לצרף יריעה מעשה רשת אם נראות בזה זרועות המגולות אינו כלום אבל אם היא יריעה כזו שנראות באופן שאין להכיר המקומות שהן מגולות נחשב כסוי כיון שלא נראה גלוי הבשר רק נראות כצל בעלמא.

כשהנשים הן על הבאלקאני /מרפסת/ יוצאין בזה מצד דין מחיצה אף שהמחיצה נמוכה מאחר שהן בגובה. אבל מאחר שהולכות בזרועות מגולות צריך להוסיף יריעה עד שלא יתראו זרועותיהן, ואם אפשר טוב להוסיף עד שלא יראו גם את השער שלהן, אבל הבתי כנסיות כשיש להם באלקאני אין מקפידין שוב ואיני יודע טעם ובודאי הוא משום שאין יכולין לעשות כלום שלא ישמעו להם, וצריכים יראי ה' להפוך פניהם לצד אחר כשמתפללין.

תשובה מס' 5:

שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן מג

בענין מחיצה בביהכ"נ בין העז"נ שעשו חלק שלמעלה מזכוכית ערב ר"ה תשט"ז. מע"כ ידידי מהר"ר אפרים אשר הלוי ראטענבערג שליט"א רב בלאס אנדזשעלעס.

בדבר המחיצה שעשה חלק ממנה מזכוכית בערך שליש מלמעלה, הנה יפה כתב כתר"ה שמדין המחיצה ליכא חסרון. אבל מצד אחר שאולי ילכו בלבושי פריצות שנראה בשרן כמו שהן רגילות ללכת בעוה"ר הרבה נשים במדינתנו וא"כ יהיה אסור להמתפללין כשפניהן לצד עזרת הנשים להתפלל ולומר דברי תורה, אם לא שתראו להזהיר שיהיו מלובשות בצניעות כשבאות לביהכ"נ וגם לידע שיקיימו האזהרה.

דרק בשערות המגולות שנתפרצו רוב הנשים בעוה"ר אין לאסור לקרות ק"ש כנגדן מטעם שלהרי"ף והרמב"ם לא נאמר זה לענין ק"ש וד"ת, ואף להמחבר /או"ח/ בסי' ע"ה סעי' ד' ודעימיה שאוסרין נמי כתב בערוך השלחן שכיון שנתפרצו בזה הרבה נשים אף שהוא באיסור אין זה שוב בדין ערוה לק"ש וד"ת. ויש לע"ד ראיה גדולה לדבריו מהא דהוצרך רב ששת בברכות דף כ"ד להוכיח דשער באשה ערוה מקרא דשה"ש שנאמר שערך כעדר העזים שלא נאמר לענין זה אלא מסברא בעלמא מדמשבח לה קרא בגוה אלמא דיש לחוש שיבא להרהור, ואמאי לא הביא הקרא דופרע ראש האשה שמזה ילפי' שאסורות לילך פרועות ראש מדאורייתא כדתנא דבר"י בכתובות דף ע"ב, אלמא דאין תלוי דין חשיבות לערוה להדין שצריכין לכסות ראשן ולכך הוצרך להסברא מדמשבח קרא בגוה ש"מ שיש לחוש להרהור. וא"כ מאחר דחזינן שזה בעצמו אינו עושה שיהיו בדין ערוה כדחזינן מהא דלא הוו שערות בתולה בדין ערוה אלמא דבעינן תרתי שיהיה דרכן לכסות ושיהיה זה דבר שיש לחוש להרהור, ולכן אם דרך רוב הנשים ללכת מגולות אף שהוא באיסור אין להחשיבן לערוה לק"ש וד"ת ותלוי רק בהמציאות. ולכן אף שמן הראוי להחמיר אין למחות מלקרות כנגדן. אבל אם נראה בשרן במקום שצריך להיות מכוסה אף שהולכות מגולות מצד פריצות יש לאסור מלקרות ק"ש ואמירת ד"ת כנגדן. לכן אם רוצים דוקא בזכוכית יראה כתר"ה להזהיר שיבואו לביהכ"נ מלובשות בצניעות. ואם יארע לפעמים שתבוא אחת מלובשת שלא כראוי ולא יהיה באפשרי למחות בידה יצטרכו להזהר מלהתפלל ולומר ד"ת לצד ההוא, אבל לסמוך ע"ז בקביעות אין יכולין. ושמעתי כי יש זכוכית שרק מצד אחד יכולין לראות וטוב לעשות בזכוכית כזו שהנשים יוכלו לראות והאנשים לא יוכלו לראות. והנני ידידו, משה פיינשטיין.

תשובה מס' 6:

שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן מד

במקום שפרצו באיסור המחיצה שבין אנשים ונשים ורוצים איזה אנשים להסיתם שישבו מעורבים ממש י"ט סיון תשי"ד. מע"כ ידידי מהר"ר בן ציון לפידות שליט"א רב בדייטאן, אהיא.

בדבר הענין שדבר כתר"ה עמי ע"י הטעלעפאן /הטלפון/ אודות ביהכ"נ אחד שמתפללין שם אנשים ונשים בלא מחיצה ביניהם אבל אינם מעורבין אלא אנשים בצד אחד ונשים בצד אחר ובאו איזה אנשים עם הראבאי שלהם ואמרו להם שכיון שבלא מחיצה נמי אסור לכן רוצים שישבו מעורבין ממש זה אצל זה ונשאל כתר"ה משופטי המדינה אם יש ממש בטענתם.

הנה פשוט שאין ממש בטענתם מאחר דבישיבת מעורבין ממש הוא הרבה יותר חמור מלישב בצד אחר בלא מחיצה, וכשעוברין עברה קלה אסור להסיתם לעבור עברה חמורה. ואדרבה במקום שיושבין מעורבים ממש יש להשפיע עליהם אם אפשר שלכל הפחות ישבו מפורדין בצד אחר כדי שתהיה העברה באופן קל. וראיה לזה מגמ' סוטה דף מ"ח דא"ר יוסף זמרי גברי ועני נשי פריצותא זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת, למאי נ"מ לבטולי הא מקמי הא, ופרש"י אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת, עיי"ש. חזינן מפורש דמחוייבין ב"ד וכל אדם אף באופן שאין בידם לבטל האיסור לגמרי, שיבטלו לכל הפחות מה שבידם שלא יעשו האיסור בכאש בנעורת שחמור יותר אלא באופן שהוא פריצותא שקל מזה אף שג"כ אסור. וא"כ ודאי כשאחד יסיתם לעושין האיסור באופן קל שיעשו באופן החמור הוא חוטא ומחטיא את הרבים. וממש כן הוא בענין זה שאם רואים אנחנו מקום שיושבין מעורבין וא"א לנו לעשות שיתפרדו ויעשו שם גם מחיצה ביניהם כמו שהוא הדין מחוייבין אנחנו לעשות מה שבידינו אם ישמעו לכל הפחות שיתפרדו הנשים לצד אחר אף שעדיין יעשו איסור אבל לא באופן החמור יותר. וא"כ בעובדא זו שיושבין מפורדין אך בלא מחיצה ודאי אלו האנשים והראבאי שלהם שרוצים לעשות שיהיו מעורבין ממש הם מחטיאין את הרבים. ידידו,
משה פיינשטיין.

תשובה מס' 7:

שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ד סימן כד

ג. אם צריך מחיצה בחתונה להפריד בין גברים ונשים

ובקשר להצטרכות למחיצה בחתונה, ידוע שהסברתי בספרי אג"מ או"ח (חלק א' סימן מ"א ד"ה ובמקום קיבוץ, ועי' גם לעיל חלק אורח חיים סימנים י"א - י"ב) שהחיוב למחיצה יש רק לדבר שפתוח לרבים, וחתונה נחשב כדבר פרטי.

ועוד כהנה רבות.

ראו את מאמרו של שמואל ספראי: "האם היתה קיימת מחיצח בבית הכנסת בתקופה העתיקה"", תרביץ לב עמודים 329-338

נישטאיך,
נוהג היה פרופ' ספראי לומר ביחס למאמר האחרון שהזכרת: "על מאמר זה תקפו אותי יותר מאשר על כל מאמר אחר שכתבתי אי פעם, וזה דווקא היה המאמר הכשר ביותר שפרסמתי..."

למעוניינים, מחר (יום ב') בשעה 17:00 יתקיים ביד בן-צבי אירוע לרגל שנה לפטירתו של פרופ' ספראי, בו ינתן שיעור על ידי תלמידו-חברו פרופ' ישעיהו גפני, וכן ינשאו דברים ע"י ילדיו ואחרים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

הערה לדיון:

אני חושב שאם אנו מקבלים את עקרון 'התפתחות ההלכה' אזי אין כל כך ראיה מבתי הכנסת שבזמן בית שני לדיון שלנו, הואיל והדבר לא מעלה ולא מוריד לעניין ההלכה כיום. הרי אם נלך בדרך זו אזי אין סוף לדבר. למשל, אנו יודעים כיום שגם התפילין בזמן בית שני היו שונות מאשר בימינו (*), התפילין של ראש היו מלבניות ולא מרובעות, וכמו כן לא הייתה קיימת השי"ן שאותה אנו מכירים כיום (**).

אף אחד לא יבוא כיום לשנות את ההלכה על סמך ממצא זה, ולכן כאמור אינני חושב שהמציאות הריאלית של בית שני שייכת לנושא שאנו דנים בו. כמובן שאין בדברי להתנגד לעצם ההצעה לשינוי ההלכה בדין המחיצה על סמך המקובל בימינו. הרי דברים מסוג זה נעשו לכל אורך הדורות. לדוגמה, חז"ל עצמם מעידים על כך שבתקופה מסויימת נשים נהגו לעלות לתורה בבתי כנסת, ורק מאוחר יותר נפסק שהדבר אסור משום 'כבוד הציבור [ואכן יש לעיין בזמנינו האם טענה מסוג זה היא רלוונטית, שהרי 'הציבור' כבר מורגל לכך שיש נשים שופטות, חברות כנסת, מפקדות בצבא וכו'].



---
(*) ראו למשל אנצ' מקראית, ערך תפילין.
(**) ואע"פ שחז"ל אמרו (שבת כח ע"ב ובמקבילות) ששי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, בכל זאת יש לומר שהדין נתחדש בתקופה מאוחרת ובזמנו של אביי הניחו שמדובר על הלכה למשה מסיני.

יתר על כן, אנו יודעים שישנם מקרים שבהם חז"ל אומרים על דין מסויים שהוא הלמ"מ אע"פ שמדובר על דין שאינו מדאורייתא, כגון עמון ומואב מעשרין בשביעית. וכבר ישבו חכמים שונים על מדוכה זו מאז אנשי חכמת ישראל ועד ימינו, והדברים עתיקים.

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 05/07/2004 2:02:09

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 05/07/2004 15:00:17