בי"ז בתמוז השנה - מקיימים מצוה כפשוטה!

ובכן,
קודם כל כולם עמדו בזמנים, נוספו אפילו שני דוברים שדיברו קצרות ממש: הרב יואל בן נון והרב שרלו.

אפשר לסכם בציניות ולומר: כינוס בן אלפיים בנים ובנות, וקצת מהוריהם, בטווח הסקאלה שבין בני עקיבא ועד מימד.
אפשר להיות פייר ולומר שהיה זה כינוס של צעירים ערכיים ואיכפתיים, שהטריחו את עצמם בשעות הקשות של הצום החם הזה, מישיבת מעלה גלבוע שבצפון ועד ישיבת ההסדר בירוחם, הם באו להאזין, ללמוד וללמד בנושאים חברתיים ברוח התורה. וכן, גם להיפגש.
אותי עניינו דוקא התפילות בצוותא ברוב עם, בדבקות ובמתינות, וכן העובדה שאיש מהם לא גילה סימני עייפות ולא ניגש לברז השתייה. בסוף הצום [לאחר ערבית, עלינו לשבח וקדיש יתום, לא לפני] נשלפו בקבוקי השתיה וקצת עוגיות, בסדר מופתי, כאשר כל אחד מכבד את חברו בטעימה.

עם נוער כזה יש לנו עתיד. למותר לציין שמלבד שני חברים מהפורום, הרב סמדג'ה והרב דוד לאו, לא ניצפו חרדים בשטח. מבנין העיריה ירדו כמה חרדים, בתוכם חבר העיריה אורי מקלב, העיפו מבט אדיש אל ההמון ונעלמו. רציתי לצעוק להם: הי חבר'ה, כאן מתכנסים על צדק חברתי...
- צדק מה?

אקדמאי,

בחייך, אתה ולא אני שייכים לחוגי מימד ולא לבני עקיבא

אם כי, נכון, היינו שם במיעוט (כל אחד מאיתנו בכיוון שלו, אבל מיעוט).

ותודה לך שבזכותך זכיתי לשיעור פרטי מפי הרב בן-נון שאת דבריו בפני העם פספסתי.

מלבד בעיות לוגיסיטות אחדות, חשבתי שהיה יפה וחשוב ושמחתי לראות כמה פנים מוכרים (והייתי שמחה לראות עוד).

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++



י' בטבת הוא יום משמעותי לרבים בגלל קביעת יום הקדיש הכללי בו.
ט' באב זכה להתעוררות גדולה של תשומת לב בשנים האחרונות .
אפילו ג' בתשרי זוכה לתשומת לב מיוחדת בחוגים אחדים והופך ליום של תשומת לב לנקיון השלטון וכו' (והוא קרוב לרצח רבין).
י"ז בתמוז היה מן צום יתום כזה בעיניי, היוזמה החשובה העניקה לו פנים חדשות. וכמו כל יוזמה חדשה, גם כאן יש לשפר, אבל ההתחלה היא חשובה.

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

כפי שכתבתי עוד קודם, חשוב מאד לשתף בין הדוברים והמארגנים אנשים מחוגים נרחבים - חרדים, דתיים לא אורתודוכסיים, חילוניים ... אחרת זה הופך למפגש אינטימי של בני מגזר מסוים ומפספס את מטרתו.
המדיום הוא המסר - רוצים תיקון? תקנו את הפרגמנטציה בחברה.

הייתי במקום כמעט מתחילת האירוע עד סוף תפילת מנחה. נראה כי החלק שהיה יותר לימודי משמעותי היה השיעורים הנפרדים. דברי הכיבושין מעל הבמה לא זכו להגברה ראוייה והיה קשה להקשיב להם. אבל הנקודה היותר קריטית בהתמודדות עם השבר החברתי היא באמת על איזה חזה מכים?
האם אנו עסוקים בלתלות את האשם באחרים, או למצוא את התיקון המוטל לפתחינו. למשל איסור הנאה על תוצרים של עבודה בתנאים לא הגונים, הפגנה מידי יום ביומו כנגד הלנת שכר ( אפשר בהחלט לשלב את הדברים בלימוד תורה),מתן דגש בחומר הלימוד בישיבות על סוגיות צדקה, שמיטה, גאולה (יובל) . אם נשכיל לקחת את הדברים לפתחינו ( גם במקומות שהתיקון הוא בהפעלת לחץ על הח"ב המקורב לנו או זה שאינו מוקרב ) יוכל לימוד שכזה להיות חלק מבנין ציון. ואולי רמז יש לכך בדברי ה"שפת אמת" המעיד כי פנחס בן אלעזר לא היה כהן בזמן קנאותו ואומר "כי היה צריך להיות על ידי איש פשוט מתוך כלל ישראל"

שחרית, זה שראוי שיהיו כינוסים כאלה בעלי הקשר דתי לאומי ובהם ידברו אנשים מכלל ישראל נכון הוא, אך יש גם מעלה גדולה לבירור פנימי של ציבורים ספציפים, דווקא בגלל הנטייה של קבוצות להעביר את האשם למקום אחר.בירור פנים מחנה מאפשר להציב את הביקורת כלפי עצמך באופן כן יותר ומשמעותי יותר. ומי יודע אולי ראוי לקבוע כי בי"ז בתמוז יתאסף כל מחנה אל עצמו ובט' אב יאספו כולם יחד.

תוקן על ידי - רבזכריה - 07/07/2004 0:16:10

הייתי באזור. חבל שאת מה שכן היה לשמוע [מעבר לסגנון אסיפת בחירות ו/או שבע ברכות] הוסח על ידי ההמולה הרבתי.

[חוץ מזה התאכזבתי ביודעי שהיו מחברי הפורום בלי שאדע לזהותם! היו צריכים לשים שילוט לפינת עצכח ]

דיווח על הארוע ב-"הארץ":
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=448335&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0

מצער לשמוע שרבים כל כך מהחברים היו, ואני לא ידעתי לזהותם. אקדמאי קבע כי רק שני חרדים נכחו, אולם דומני כי הבחנתי בעוד כמה. מבחינת תוכן הדברים שהושמעו מעל הבמה, דומני שברובם לא היה משום חידוש עקרוני כלשהו; הם עסקו בעיקר בחומרת המצב הקיים, בהודאה לאנשים וגופים העוסקים בפעילות בתחומי החסד, ובקביעה כי העיסוק הדתי בתחומי החברה הוא חיוני. הרב ליכטנשטיין הבחין בין תחום המוסר לבין התחום הדתי וקבע כי יש ליצור אינטגרציה ביניהם; הרב מוטי אילון הדגיש את האחריות האישית על כל אחד ואחד, במעגלים בהם הוא קשור. איש מהדוברים לא הציע צעדים אופרטיביים כלשהם.

אולי אני סתם חריף מדי, אבל לא נראה לי שצפוי כנס דומה מהצד החרדי, כי כבר ר' ישראל אמר שיש מצוות שאין להם מזל. ובמילא מה שחשוב הוא מה שיליטו המשב"קים ואיני בטוח שיש להם מודעות חברתית מפותחת.
כפי שכתבתי רציתי לבוא ולא אסתייע מילתא, אבל אפילו אם לא יצא שום דבר מעשי, עצם העלאת הנושא יש בה חשיבות.

הייתי שם. היו חלקים טובים בתפילה בציבור. אבל בדומה לדברי בןציוןכהנא, לא הרגשתי שאני עושה משהו למען שיפור מצב החלשים והעניים או והצדק החברתי. לא הרגשתי שמישהו שם עושה את זה באותו יום. אבל נקווה שאני טועה.

1. הרב אביעד הכהן דווקא הזכיר פעולה אופרטיבית כלשהי - מתן הכשר לאולמות-שמחות, שמסתמך לא רק על רמת האוכל אלא גם על תנאי ההעסקה של העובדים. השאלה היא אם הציבור ישתף פעולה.

2. בעניין הרלבנטיזציה:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1021825

פוסט-ציונות דתית.

אבישי בן חיים

דווקא בעיצומו של הקרב על ארץ ישראל ותוכנית ההתנתקות, מונף דגל חדש בציבור הציוני הדתי-הדגל החברתי. התומכים מצטטים את הגל, המתנגדים את גתה, ויש אפילו דיבור על קונספירציה



עם כל הכבוד לקרב המתוקשר בין שני חברי הקיבוץ הדתי, ד"ר אמנון שפירא ויונתן בשיא, על רקע הסכמתו של האחרון לשמש כיושב ראש מינהלת ההתנתקות, הקרב האמיתי והמרתק באמת על דמותה של הציונות הדתית התחולל בשבוע שעבר במקום אחר.

בבית ההארחה, לשעבר אכסניית הנוער בשכונת בית וגן בירושלים, התגוששו בקרב ענקים רבני-ציוני-דתי, שני מייצגים מובהקים נוקבים ומשכילים בצורה יוצאת דופן של שתי גישות שונות. משמאל התייצב הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון", חמוש בציטוטים מהגמרא, מהרמב"ם, מהגל ומדוסטויבסקי ומגובה בשאלות נוקבות מהקהל.

מימין התייצב הרב שלמה אבינר, רב היישוב בית-אל, חמוש בציטוטים מאותה גמרא, ומאותו הרמב"ם וגם מגתה, שילר, לוק ורוסו ומגובה בח"כ לשעבר חנן פורת, שספג אש תופת מהרב ליכטנשטיין.

העימות, שרבים מהנוכחים אמרו שאינם זוכרים דומה לו, נערך בסיומו של כנס רבני "צהר" - ארגון רבנים ציונים דתיים צעירים, שמנסים לשנות את העולם ובדרך גם את עצמם ואת הציבור שממנו באו. הם מגדירים עצמם כ"גוף הרבני היחידי בציונות הדתית, הפועל עם כלל הציבור, לרבות החילוני, מתוך גישה מכלילה וידידותית המכבדת את אמונתו של כל אדם" ומעידים על עצמם כי הם "מעורבים בחיי הקהילה ומבינים את הצרכים האמיתיים של הציבור החילוני". כך לפחות על פי אחת ההודעות שיצאה מטעמם לאחרונה.

קרב ענקים

הרבנים אבינר וליכטנשטיין השתתפו בדיון שנעל את הכנס תחת הכותרת: "חזון הציונות הדתית במדינת ישראל - בין הדגל ההתיישבותי והדגל החברתי". הכותרת החברתית הלכאורה מפתיעה בעיצומו של מאבק הימין הדתי על ארץ ישראל היא חלק מהמגמה החדשה שהולכת ומתעצמת בציונות הדתית: להבליט את העיסוק בנושאים החברתיים.

לפני שלושה שבועות, ביום צום י"ז בתמוז, היום שבו נפרצו חומות ירושלים בדרך אל החורבן בתשעה באב, הצליחו מספר צעירים דתיים מארגון "מעגלי צדק" להביא כמה אלפי חובשי כיפות לאירוע שביכה את המצב החברתי דווקא. ביום תשעה באב ניתן היה לראות בישיבת "מרכז הרב" מודעות הקוראות לתלמידי הכור הגרעיני של הציונות הדתית להתגייס למבצע "פנים אל פנים", במסגרתו יעברו מבית לבית כדי לשכנע נגד תוכנית ההתנתקות ומדגישות את הצורך לדבר על הנושאים החברתיים.

יושב ראש המפד"ל, אפי איתם, עסוק בחיפושים אחר כוכב חברתי, רצוי מזרחי שיצטרף אליו ועוד לא דיברנו על ההתנחלויות הציוניות-דתיות, שממוקמות כבר מספר שנים בעיירות פיתוח שונות, בתוך הקו הירוק כנראה שצריך לציין. אי אפשר להתעלם מהעובדה כי יש בציונות הדתית מי שרואים במגמה החדשה, שכולם נסחפים אליה, תוצאה של קונספירציה פוסט-ציונית דתית, שנועדה להחליש את המאבק על ארץ ישראל.

כדי שלא יהיו אי הבנות, הדיון נפתח בקריאה של אחד הרבנים הנוכחים לסייע ל"שרשרת האנושית" מגוש קטיף לירושלים ומיד אחר כך הוזמן לנאום "הרב חנן פורת". " בדחילו ורחימו במעמד רבנים וגדולי תורה שאינני ראוי לעמוד ולהורות בפניהם", פתח פורת ועבר לרבני צהר ויוזמתם לעסוק בנושאים חברתיים: "תיתי להם (בתרגום חופשי, שבטח היה נשמע בתנועה חברתית אחרת: סחתין עליהם) לרבני צהר, שגם בימים הקשים האלה לארץ ישראל עוסקים בשאלה הזאת של רבני הציונות הדתית בחזית החברתית והכלכלית", אמר ומיד עבר לאזהרה: "אוי להם אם יגידו אנחנו כעת עובדים בסוגיות החברתית וכדי לקרב את לבו של העם בואו נניח את ההתיישבות בשוליים".

הוא הוסיף כי הוא מזהיר מאלו שהופכים "את העיסוק בסוגיות החברתיות קרדום לחפור בו כדי לפגוע בהתיישבות, והאנשים שיושבים כאן יודעים על מה אני מדבר וכלפי מי". הוא הוסיף התקפה על תומכי תוכנית ההתנתקות אשר "מואסים בארץ חמדה" וגם התקפה על "כמה חברים יקרים שלי, ששגו וטעו והטעו וקלקלו והכניסו אותנו לפינות. הפסיקו למען השם לדבר על אלימות, לא על שריטות, לא על נשיכות לא על פציעות וגם הפסיקו להטיף לסירוב פקודה". את עניין סירוב הפקודה הותיר מעט פתוח, אולי בהמתנה ליום פקודה אמיתי, כשאמר: "בלי להיכנס לשאלה, הנקודה היא לא להיכנס לשאלה".

ליכטנשטיין תוקף

הרב ליכטנשטיין, הידוע בדעותיו היוניות ומי שלמרות ששמו זר לרוב הציבור הישראלי רבים רואים בו מועמד ראוי במאבק על התואר "גדול הדור", פתח בהתייחסות לדבריו של "ר' חנן" כלשונו בנושא מתנגדי ההתנתקות: "המשוואה שכל מי שבעד ההתנתקות מואס בארץ חמדה פשוט לא נכונה", אמר.

פורת ביקש להבהיר משהו, אלו שחשבו שהוא עומד לחזור בו התבדו: "בעיניי כל מי שעוקר יישוב בארץ ישראל מואס בארץ חמדה, שלא יבינו כאילו אחרת". הרב ליכטנשטיין כעס: "אני חושב שזה פשע ועוול ועוון לדבר בצורה כזאת". אחר כך מחה על כך שמירב האנרגיות מושקעות במאבק על שלמות הארץ ולא במאבק על חברה צודקת.

הוא העלה את שתי השאלות הקיומיות: "כיצד לחיות?" ו"לשם מה לחיות?" וקבל על כך שההתיישבות מוצגת כתשובה לשאלה הראשונה: כיצד לחיות "ועניין רווחה ודאגה לעניים זה בסך הכל כלי כדי להגיע להתיישבות". הוא הביע הבנה מסוימת לשורשי התפישה הזאת ולהעדפת "דברים לאומיים, היסטוריים, מטא היסטוריים, אסכטולוגיים לעומת הדאגה לבעיות אישיות", אך שאל: "האם עניין חסד הוא בסך הכל עניין של טכניקה? " והוסיף סדרת שאלות, שהן אחת: "עניין ההתיישבות זו המהות? זה האידיאל? זו היתה השקפת חז"ל? היעלה על הדעת?".

אבינר משיב

הרב אבינר החל בהתייחסות ל"שאלה הכבדה: ארץ ישראל או לוחמה חברתית" והטיח ברב ליכטנשטיין בעדינות: "מי שמעמיד את השאלה הפירודית הזאת - דיכוטומיה מדומה, לא מבין מה זה ארץ ישראל וגם לא מבין מה זה צדק חברתי". מדובר במאבק שלם אחד על קיום חברה יהודית צודקת בארץ ישראל, אמר. הוא הציג את משנתו החברתית כולל הקביעה כי על פי הרב קוק "דבר אחד ברור: משטר של רכוש פרטי הוא על פי התורה בלתי אפשרי".

תמונת המציאות על פי הרב אבינר נשמעה אופטימית, כהרגלו. לדעתו הקיום היהודי המשותף בארץ ישראל מוביל לאחדות. להוגים הגרמנים שסברו כי העם היהודי לא יצליח להקים מדינה בשל מריבות הפנימיות השיב: "טעיתם, אנחנו פה ולא פוצצנו שום דבר ואנחנו מאוחדים, הארץ הזאת היא שאיחדה אותנו. אנחנו נושאים בעול יחד כבר 120 שנה". כגורמים מאחדים ציין את מאבקי העלייה וההתיישבות ואת "החסד המוחלט שזה הצבא כשאחד נהרג בשביל השני".

הרב ליכטנשטיין היה המום, או שעשה עצמו. "אני מלא קנאה בכם, אנשים שאצלם הכל שלם ומושלם, הכל הרמוניה ושום דבר לא מתנגש בשום דבר אחר", לעג , "אני לא יודע על איזו פלנטה אתם חיים ועל איזו אני חי. אתה אומר מלוכדים כי הולכים לצבא ונאבקים על עלייה, אני מקנא באנשים שהאופטימיות הזאת מלווה אותם". אבינר השיב: "אומרים שאני טוען שהכל הרמוניסטי. אני לא יכול לענות על קלישאות וסטריאוטיפים שמדברים עליי. זה מישהו אחר. אמרתי שהקב"ה מטיל עלינו הרבה מטלות גם לבנות את ארץ ישראל וגם לעסוק בבעיות חברתיות. אנחנו חייבים להילחם בכל החזיתות ואנחנו חייבים להיקרע ואנחנו נקרעים".

הכל טוב, התעקש, ומצא הוכחה: "ברוך השם העם היושב בציון הוא עם טוב וקיבלנו אישור, מראש השב"כ. תמיד אמרתי ש'אין קרע בעם' ו'המחרחרי ריב הם מיעוט'. שאלו אותי:'כמה?' אמרתי :'לא יודע'. אמר ראש השב"כ: 200. 200 מחרחרי ריב מתוך רבע מיליון (מתנחלים). גם אחד זה יותר מדי אבל 200 מתוך רבע מיליון אנשים, סובלים ומוכים ונרצחים ויושבים שבעה ומנחמים ואבלים ומושמצים.'שכוייח' (ישר כוח) על הפרח המופלא הזה.

יציאת השבת

אין ספק שארגון רבני צהר מצליח לטלטל שוב ושוב את הציונות הדתית אם כי בעדינות ולעורר מחשבות חדשות. השאלה היא מה יעלה בגורל המטרה החיצונית של הארגון לשנות את תדמית הרבנים האורתודוקסים בישראל, למשל על ידי עריכת חופות חינם.

המטרה הזו נתקלה בספקנות לפחות אצל בחור ישיבה חרדי אחד שאחרי שבירר שלא מדובר חלילה ברפורמים, ביקש לספר בדיחה: בקהילה יהודית אחת נפטר הרב, אנשי הקהילה התאספו והחליטו שהפעם לא ייעזרו בעסקנים, אלא ישלחו את האיש הכי ישר ותמים ביניהם כדי שימצא להם רב הגון. חיפש, חיפש, חיפש ולא מצא. בסופו של דבר התייאש והלך אל אחד העסקנים כדי לבקש את עזרתו. אמר השליח לעסקן: "התייאשתי, אני לא מצליח למצוא באזור שלנו רבנים שהם לא רודפי בצע". אמר לו העסקן: "אל תתייאש, אני אעזור לך, בכסף אפשר להשיג הכל".

http://www.nrg.co.il/online/11/ART/761/973.html