דין "כרכו בסיב ואכלו" לגבי איסורי ביאה

נסתפק הרה"ג מוהר"ר ר"ב בס' משפטים ישרים ח"א סי' שצ"ז, מי שכרך סמרטוט על אמתו ובא על הערוה אם הוא חייב או פטור. ואם האשה נאסרת על בעלה בביאה זו או לא, וכן אם הולד ממזר או לא. והרב ז"ל מצדד אצדודי מההיא דבלע מצה לא יצא. וכן מההיא דנסתפק הרב משנה למלך במי שכרך כזית חלב בסיב ובלעה. וכן מההיא דכרך בגד על הבכור במעי אמו ולא נגע בדופני הרחם, והניח הדבר בספק יעו"ש.

ואני עבדו נלע"ד דאי מהנהו לא איריא ולא קרב זה אל זה, יען שבענין אכילה הנאת גרון בעינן, וההיא דבכור פטר רחם כתיב ברחם תלי רחמנא, אבל בביאת העריות בשכבת זרע תלי רחמנא, ומקרא מלא דבר הכתוב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע דהיינו שכיבה הראויה להזריע. וכמ"ש במסכת יבמות דף נ"ה דקאמר התם שכבת זרע בשפחה חרופה ובא"א ובסוטה. בשפחה חרופה בא ללמד שאינו חייב אלא בגמר ביאה, ובא"א למעוטי המשמש באבר מת והמשמש עם המתה [דהיינו כמזריע על עצים ואבנים], ובסוטה פרט למקנה לה בדבר אחר [דהיינו שלא כדרכה או דרך אברים יעו"ש בפירש"י]. ואיתא תו התם, שכבת זרע אינו חייב אלא על ביאה דמרוק, דהיינו בביאה הראויה להזרעה באופן דבביאת מרוק תלי רחמנא [מבואר שם דהיינו כניסת העטרה], דמשו"ה אינו חייב על ביאה דאבר מת או על ביאת מתה, דלא בעינן ביאה גמורה דהיינו שיזריע ממש אלא בשפחה חרופה, אבל בשאר עריות הוא חייב רק על ביאה הראויה להזרעה בלבד. וכן מצינו להרא"ש ז"ל בתוספותיו הנקרא לשון חכמים במס' יבמות שם, שעל מ"ש שם אינו חייב אלא על ביאת מרוק כתב וז"ל, נראה דמחייב בלא הוצאת זרע דלא כתב רחמנא שכבת זרע לומר דאינו חייב עד שיוציא זרע, דהא בא"א מחייב בלא הוצאת זרע, אלא לישנא דשכבת זרע משמע דבעינן שכיבה הראויה להזרעה וכו', עכל"ה. הרי דבעינן מיהא ביאה הראויה להזרעה אעפ"י שלא הזריע, ומינה דאין האשה נאסרת על בעלה אלא בביאה הראויה להזרעה כמ"ש מור"ם בהגה באה"ע סי' ך', דמשו"ה הוצרך רבינו הטור להזכיר ביאות הללו שאינו חייב עליהם ללמדנו שגם אין האשה נאסרת בהם על בעלה. והביא דבריו הרב"ח שם להלכה [אלא דבמשמש באבר מת כתב הרב ב"ש שם ס"ק ה' דאע"ג שאינו חייב על ביאה זו מ"מ האשה נאסרת על בעלה יעו"ש].

אשר מכ"ז נלמוד שגם אם כרך סמרטוט על אמתו הנ"ל שראוי הוא להזריע הדבר פשוט שהוא חייב ואין הנגיעה בדופני הרחם מעלה ומורדת בענין זה, וגם האשה אסורה בזה על בעלה בלי ספק, מינה שהולד ג"כ הוא ממזר ודאי, דמהיכי תיתי דבעינן נגיעה בדופני הרחם, שלא מצינו ענין זה רק בבכור ובלידה שרואה דם בשפופרת שהיא טהורה מדגלי קרא דם יהיה זובה בבשרה, הא לאו הכי לא הוה סלקא דעתין לחלק בכך, כנלע"ד ברור.

איברא דכ"ז פשוט דוקא שלא כרך הסמרטוט רק סביב הגיד באופן שהוא ראוי להזריע במקום ההריון, מה שאין כן אם כרך בבגד גם ראש הגיד באופן שאינו מזריע במקום הראוי אלא בבגדו, בהא השכל מחייב שאין זו ביאה גמורה לאסור האשה על בעלה דלא הוי אלא כמשמש דרך אברים שאינו אוסר כמ"ש. תדע שלולי מקרא שכתוב משכבי אשה שבא לרבות שלא כדרכה, לא היתה נאסרת בביאה זו שאינה ראויה להריון, וכ"ש בביאה זו שאינו נוגע בבשרה וגם שאין ראוי להזריע בה ודאי שאין דרך ביאה בכך, כן נראה מצד הסברא ועכ"פ מדי ספיקא לא נפקא. ונ"מ למאי דקמן בדין עסק ביש שאירע לאיש אחד שנכשל ונפל במצודה רעה כזה. ההוא אמר כי הטתו ברוב לקחה עד שבא עליה בגיד מכוסה והוא עוטה בבגד המכנסיים שלו ושם השחית זרעו ולא נגע כלל בדופני הרחם, ונפשו לשאול אם הוא מחוייב להודיע לבעלה כדי שלא להכשל בביאות אסורות ושלא להוסיף על חטאתו פשע.

וע"ז השיב אשיב שדין זה כבר נפתח בגדולים וכלם נקבצו באו בס' ישכיל עבדי ח"ב אה"ע סי' א' בעד המעיד על א"א שזינתה, שהרב נו"ב ז"ל ודעימיה ס"ל דצריך להודיע לבעלה ולהפרישו מאיסורא, והרב המחבר ספר רב פעלים ס"ל דאין צריך להודיעו, ומסיק וז"ל, נראה פשוט דלא שבקינן פשיטותייהו דכולהו גאונים הרבים הנ"ל דכולהו פשיטא להו מלתא דאין פוטר אותו מחיוב ההודעה משום סברתו היחידאה של הגאון רב פעלים שלא מצינו לו חבר בזה וכו', עכ"ל. אמנם אנן בדידן בנדון שלפנינו דכולהו אזלי ומודו דלא בעי להודיע לבעל ולבלבל דעתו, דנהי שגם הבועל הזה דין עד אחד יש לו משום דפלגינן דיבוריה כמ"ש מור"ם בהגה אה"ע סי' קט"ו ס"ו, מ"מ היינו דוקא בביאה גמורה שהאשה נאסרת בה בודאי מה שאין כן בביאה זו שאינה נאסרת בודאי, לכ"ע אין צריך להודיע לבעלה כיון שאין בידינו לאוסרה עליו בודאי. ועוד דהא איכא ס"ס, אם נאסרה בביאה זו ואם הלכה כמ"ד בעלמא דצריך העד להודיעו, והוא מתהפך כמובן. ומה גם לדעת הרשב"א ז"ל שהביא הנוב"י ז"ל שם דבאומר אני זניתי עם אשה פלונית דבזה לא פלגינן דיבוריה ואין כאן אפי' העדאת עד אחד ואין אדם משים עצמו רשע, ואין תועלת כלל בעדותו להציל לבעל מרעתו רק לעורר מדנים בביתו. וכן מצינו להגאון כתב סופר ז"ל בחלק אה"ע סי' ז' דאחר דשקיל וטרי בענין ההודעה דעד אחד הנ"ל מסיק וז"ל, כ"ז לשיטת המחבר בסי' קמ"ח דאם מאמין לו בלבו וכו', אבל מאחר שרמ"א מביא דעות אם יש לבעל להאמינו [היינו משום תקנת ר"ג] דס"ל דכופין אותו לשמש עמה, נ"ל ברור דאין לעד אחד להודיעו שמא יאמין לו כבי תרי וכו', לא יודיעהו להכניס הבעל במבוכה ופלוגתא אם מותר להאמין לו וכו', וכל שכן שהב"ד לא ידקדקו ולא יכניסו עצמם במבוכה זו, עכ"ל. ודבריו אלו המה קלורית לעין גם לנדון שלפנינו כיון שאין בידינו להכריע על ביאה זו אם היא כדאי לאוסרה על בעלה, הדבר פשוט שאין להכניסו במבוכה זו כמ"ש.