| נשלח ב-5/7/2004 09:43 |
 |
| |
יראה קודמת ומעשיו מרובים מחכמתו - פשט
הדברים מובאים לרוב בבוא מי מהחכמים ללעוג לאריסטו וחכמים אחרים שידעו להתפלסף ולהכיר בחכמה, אך בנפשם לא היו בהכרח נאמנים להשגותיהם, ואת זאת מסבירים על ידי בס' מאמרים הנ"ל, שאנשים כאלו או שיראתם אינה קודמת לחכמתם, או שחכמתם רבה על מעשיהם.
כאשר אנו ננסה לפרש את הדברים ללא הנחות מוקדמות, ייראה לכאורה שכל אי מי שיש לו חכמה רבה מאוד ומעשים אין בידו לבטא את חכמתו, אזי אין חכמתו מתקיימת, לכאורה גם זו הנתמכת על ידי מעשים.
לא ייתכן להבין את הדברים כפשוטם. האם יעלה על הדעת שבגלל שיש בידי האדם לקיים בפועל אך ק' מצוות מתוך התריג, יזיקוהו שאר השי"ג מצוות?
יתירה מזו עצם הדברים זקוקים לכאורה לקנה מידה שלא ביאר לנו התנא, איזה מעשה הוא המדובר, ובעיקר איך נמדוד את המעשים לידע אם הם מרובים או מועטים מחכמתו, וכי על פי מספר המעשים ומספר הרעיונות נוכל לבחון אם אכן מעשיו מרובים מחכמתו אם לאו?
וכללית יש לנו לידע האם יש כאן ב' רעיונות במאמרם "יראתו קודמת" והמאמר "מעשיו מרובים"?
ומכלל הראוי להעלות לעיון בחקירת הדברים, איך ייתכן מבחינה לוגית שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו?
פשט הדברים נראה, שאין המדובר בב' המאמרים, על חכמה כמדע, אלא על הבינה והחכמה של השכלת הראוי לנהוג. כלומר, החכמה המדוברת היא חכמת המעשה, כמו המשכיל שלא ראוי להניח גג ללא מעקה, או שראוי לבטא רחשי כבוד גם לצומח ודומם וכיו"ב.
ע"ז אנו אומרים שאם יש לו השגות שיש לעשות עשרה דברים ועושה מתוכם רק תשעה, חכמתו גם לא תתקיים, כי היא חכמה שגם יוצרה אינו לוקח את תוכנה אל ליבו, ובעצם הוא מזלזל בחכמת עצמו והאיך תתקיים?
היראה היא בעצם הרצינות והמונח הראשוני שבלב האדם שאינו חפץ בעוול ובחטא, ללא שיש תובנה כזו המושרשת עד כדי ראייה ויראה, אין החכמה חכמה הקרובה אל ליבו ומאותו הטעם עצמו סופה שלא להתקיים, אף לא כחכמה, כי חכמה שאינה משוייכת לחיים, ואינה מהווה אלא בילוי תימאס עם ביטול החידוש, ומשא"כ כאשר החכמה היא חכמת חיים, וזהו מאמר הכתוב "יראת ד' היא חכמה", כלומר ההכרה שהאדם יש לו לכוון מעשיו ולהתחשב במירב ההתחשבות בכלל מציאות אלוקים, היא אכן הבסיס לקיומה של החכמה ופיתוחה הנכון.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2004 18:31 |
|
| |
יהוסף ,
אני הייתי מפרש את הדברים באופן פשוט יותר . (כפי הנראה לי כמובן)
קיום חכמה הוא במסגרת המציאות , לכן :
1. אם אין מעשים שמעגנים את החכמה במציאות , המציאות בסוף מנצחת את החכמה , והיא (=החכמה) צריכה להקטין אצמה לתוך מסגרת המציאות המצומצמת . (ולא שזה בהכרח לרעה)
2. אותו כנ"ל בנוגע ליראה, רק מכיוון השכל .
היראה מעגנת את הבחירה של האדם , סביב מטרה אחת כללית
(יראת ה' , או עבודת ה' , לא כ"כ משנה איך נקרא לזה)
ברגע שזה קיים , אין סכנה שהחכמה תסיט את נושאה
למקומות מהם לא בטוח שיוכל לצאת. (וממילא חכמתו תתברר
כחסרת רלונטיות , כלומר : לא תתקיים)
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2004 08:00 |
|
| |
אי"צ
תודה. איני רואה בדבריך סתירה לדבריי, אני רק הקשיתי מה המידה לחכמה זו, ואיך נמדוד אם חכמתו מרובה, וגם אם ב' המאמרים מצביעים על דבר אחד.
על חדות הגדרותיך, יישר כוח.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2004 04:27 |
|
| |
השאלה בעניין זה מקבלת ביטוי טוב יותר, כאשר אנו נדון אם המאמר נאמר אך לאיש הדתי או גם לכל אדם כמו מי שאינו ישראל נוצרי ואסלאמי וכיו"ב. כי לכאורה מי שאין לו דת ומעשים מוכתבים, הן לכאורה בהכרח יוצרך להגביר את חכמתו כדי לבחור את מעשיו, ואז יימצא לכאורה שחכמתו מרובה ממעשיו. אך לנ"ל, חכמתו היינו החכמה המורה על המעשים, ואז הדבר נכון לגבי כל אדם.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 12:29 |
|
| |
אורבערפל: 'יראה קודמת לחכמה' האין בכך הנחת המבוקש? 25/8/2002
התשובה היא: לא! הערנות לנכון, והזהירות מפני קלות דעת היא תנאי לחכמה.
*****
אקדמאי:
מצד שני כתוב: 'הן יראת ה' היא חכמה'...
מעגל קסמים.
*****
אורבערפל:
באשכול המילון מובאת הערה הנוסקת מעל מעגל הקסמים: "המלה "יראה" [ומורא] מורה על עירנות מירבית ומקיפה, לכל הדרוש להתקדמות."
ומוסיף:
['יראתו קודמת לחכמתו', היינו שטרם נכנס להתעסקות בחכמה, הוא קובע בדעתו להיות עירני לכל העלול להחליש את כיוונו לאמת. אם הוא נפגש בדבר כזה, הרי הוא מפסיק את דרישתו לחכמה, עד שתתוקן יראתו.]
אכן החלטה זו (להיות עירני) היא חכמה. וכפי שמוסבר פה היא תנאי ראשוני לרוצה לעלות בדרכי החכמה: "ראשית חכמה יראת השם". ומכאן והלאה, ככל שיחכים, וישמר מקלות דעת, תתרחב יראתו ביחס לחכמתו, ו"יראת השם היא חכמה".
יתר על כןלא נאמר 'יראת החכמה היא חכמה' או 'עירנות היא חכמה'. אלא 'יראת השם היא חכמה'.
כלומר, יראת השם משמעה ערנות לדברו.
ערנות לדברו- היינו- מניח זהוי מה שנכון ודורש פעולה על פיו.
כשם שיראה היא תנאי לחכמה, כך גם חכמה היא תנאי ליראה גדלה והולכת. חושבני שבזה אני מסכים עם אקדמאי שזהו מעגל. אך ראוי להדגיש שאין זה מעגל חסר תכלית, כי אם שני מושגים הכרוכים האחד בשני.
כך: אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה (אבות ג').
ערנות גוברת והולכת לעשית הנכון-יראה,
אפשרית רק דרך זיהוי מהותם של דברים-חכמה.
מצד זה יראת השם היא חכמה.
"יראת השם היא חכמה"- מאיוב כ"ח, כ"ח.
תנאי לרכישת חכמה, כפי שאמור באשכול המילון היא ערנות לכך שההשקפות וישומיהם לא יתערפלו. וכן הלאה במסע ארוך עד 120.
הרמב"ם באבות ד', מדגיש את הבט היראה כתוצאת חכמה, אומר: שראשית חכמה יראת ה',זאת הראיה שיראת השם גדולה מן החכמה, והיא סיבת מציאותה.
מצד זה ראשית חכמה יראת השם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 12:38 |
|
| |
לינקזעצער:
שכליאל ויראיאל (רוני_גרין)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=306153
*****
בוגיעלון:
אור,
 לגישתך למושג היראה. בלינק של לינקי ישנה הגדרה טובה: 'לא להניח לשכל להתכווץ'. כך מובנים דבריך אור!
הערנות עליה דיברת היא תנאי ראשוני למקסימום של חכמה, לכן היא אם החכמה. פחד לפי ההבנה הזו, אינה אלא ענף מצומצם של היראה.
אולם בעם ישראל, היא נתפסת אחרת.
בפורום שכן מספר יוצא לשאלה איך שהיה מלא פחד שכאשר יאכל מאכל 'טרף' הוא ייחנק. כפייתות זו מליאת הפחד מעויינות א-לוהית, היא הנתפסת כיראת שמים. הוריו של היוצא בשאלה שמעדיפים את מותו מחייו ללא דת, זה כבר ממש מסירות נפש לשמים כדוגמת עקידת יצחק (שנעצרה).
אריך פראם (The Art of Loving p. 101) כותב:
"יסודי הוא שמשמעת לא תתיישם כמטלה של אילוץ עצמי הבא מן החוץ, אלא שתהווה ביטוי לרצון עצמי מהנה. לאט מתרגלים להתנהגות, עד שנהיית חסרה אם יפסיקו לנהוג בה.
זה אחד מההביטים המצערים של המושג המערבי של משמעת (כמו של כל המידות הטובות) שיישומה אמור להיות מכאיב ורק כך יהיה זה 'טוב'. המזרח הכיר זה זמן רב שמה שטוב לאדם -לגופו ולנפשו- אמור להיות גם מהנה, אם כי בתחילה יש להתגבר על כמה התנגדויות".
לסיכום: יראה מקדמת אבל פחד מסיג!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 12:39 |
|
| |
שאלה
האם האדם לא יכול לגבש לעצמו דעה בנושא הנדון, מבלי להזדקק לציטוטים?? הרי אמרנו בבוקר, אתה חונן לאדם דעת.
בשביל לדעת לצטט , ולהסתמך על דעתם של אחרים, לא צריכים לבקש כל יום- מספיק פעם בחודש!
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 14:28 |
|
| |
אני לא מבין משהו בסיסי.
מדוע חוכמה אמורה להיות מעוגנת במעשים, האם מתמטיקאי טהור אין חוכמתו מתקיימת?
ע"כ שזה דין מיוחד בתורה. אודה להסברים.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2009 14:50 |
|
| |
בעל
האם לא ראית אנשים חכמים, שיראתם נוצחה על ידי חוכמתם?
ראיתי תלמידי חכמים גדולים, שחוכמתם קדמה ליראתם ובגין כך- הם איבדו את התאר של חכמים.
מכאן אנו למדים- כי אין חכמה ואין בינה כנגד ה'
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2009 10:45 |
|
| |
בע"ב,
כל דבר שטבע האדם -מצד ההרגל המחשבתי והמעשי ומצד הקושי- מתנגד אליו מצד אחד אבל מצד שני יש רצון להגיע אליו, זקוק הוא לתחכומים להסרת המנגד כמאמרם "לעולם יהא ערום ביראה".
רק במדעים קלים בהם יש דרכים קלות וממוסדות אין צורך בהקדמת רצון חזק [יראתו] והרגל [מעשיו] כי די בנוסחאות. אך איה"נ שבחלק הקשה שלהם וכן אם יש לאדם התנגדות ללכת ללמוד אותם, גם שם עליו לייצר "מחייבים" כדי שתהיה חכמתו מתקיימת. חכמת התורה היא כזו שצריכה ליהפך לעצמותו שכל עצמותיו תאמרנה אותה ותהיה כאחד מאבריו, לזה דרושות הרבה הקדמות. גם במתמטיקה אם מישהו רוצה לחוות את החישוב הוא צריך לחיות בשדה תפוחים הערוכים לפי מספרים כך ש"רואה" בדעתו את החשבון. אך היא הנותנת מאחר ודבר זה כה קשה ובפרט במספרים הגדולים, יצרו שיטת "נוסחאות" שאין סיכוי שתחדורנה לנפש האדם. תכלית חכמת התורה היא חווייתה ולא מומחיות בנוסחאותיה וע"ע במצונזר מהחז"א או"ב בסוף ההודעה.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/2/2009 04:27 |
|
| |
בע"ב וווטו
גם אני משתדל תמיד להבין דברים בסיסיים. ואני מבין, שכשם שיש יראת כבוד (=יראת הרוממות) כלפי התורה וכלפי לומדיה ומלמדיה, כך יש יראת כבוד (=יראת הרוממות) כלפי המתמטיקה וכלפי לומדיה ומלמדיה. מי החליט שזה לא חודר לנפש האדם? בעל בעמיו רצה לתאר מתמטיקאי נטול רגשות - אבל "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" - במקום נטול רגשות יצא לו "טהור".
(עיין למשל, ברמב"ם הל' יסוה"ת בתחילת פרק ב'.)
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2009 07:51 |
|
| |
היראה קודמת לחכמה גם בתולדות עם ישראל. כל חכמה שבני ישראל למדו באה אחרי אירוע שגרם להם יראה:
- אחרי קריעת ים סוף,
שמות יד31: "
וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים,
וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו ", ושלושה ימים אחר-כך,
שמות טו25: "
...שם שם לו חק ומשפט... " (
פירוט). - אחרי עשרת הדיברות,
שמות כ16: "
ויאמר משה אל העם: אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה
יראתו על פניכם, לבלתי תחטאו ", ומייד אחר-כך,
שמות כא1: "
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ". - אחרי מתן לוחות הברית השניים,
שמות לד30: "
וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו,
וייראו מגשת אליו ", ומייד אחר כך,
שמות לד32: "
ואחרי כן נגשו כל בני ישראל, ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני ".
מחקרים פסיכולוגיים שנעשו בעשרות השנים האחרונות מלמדים, שישנם רגשות
נוספים שיש להם חשיבות רבה בחינוך ילדים. למשל, כשרוצים לחנך ילד שלא יפגע
בזולת, הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא להפנות את תשומת ליבו לרגשות
הפגועים של הזולת: "תראה, הוא בוכה, הוא מאד עצוב כי לקחת לו את הצעצוע!".
אם לילד יש אמפתיה (כמו לרוב הילדים הנורמליים), הוא ירגיש בעצמו את הצער
של הזולת, ויפתח רגש של יראה מפני פגיעה בזולת. לאחר מכן ניתן להמשיך וללמד אותו חוקים מפורטים יותר הקשורים לשמירה על רכוש הזולת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/6/2009 13:52 |
|
| |
"ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: כל שמעשיו
מרובין מחכמתו - חכמתו מתקיימת, שנאמר: נעשה ונשמע"
פירוש
זה העניין: אדם שקבל על עצמו בלב נאמן לשמור ולעשות את כל דברי התורה,
ולעשות כאשר יאמרו לו חכמים, ואחרי אשר קבל לקיים הכל, דורש וחוקר ושואל
לחכמים מה לעשות, אז יש לו שכר אפילו מאותן המצוות והמוסרים שאינו יודע,
כיון שקבל עליו וגמר בלבו לעשות, כמו שאמרו ישראל על הר סיני "נעשה
ונשמע", שהקדימו עשייה לשמיעה.
וכעניין אחר לא יתכן שיהיו
מעשיו מרובין מחכמתו." (ארחות צדיקים, שער התשובה http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/orhot/26b-2.htm ).
|
|
|
|
|
