| נשלח ב-5/7/2004 14:26 |
 |
| |
אני חושב שיש הרבה במשותף בין קאפקא ופו אשתדל להימנע ממילים גבוהות זאת אומרת אמנע בכוונה ממילים ספרותיות כדי להקל על הוויכוח
המשותף לדעתי בין שנהים הוא ההרגשה של הלא נודע שיש משהו בלתי מוסבר משהו omnipotent and oppressive
תוקן על ידי - DavidHume - 05/07/2004 14:27:47
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2004 15:29 |
|
| |
אני מת על "העורב", במקור. גם התרגום של ז'בוטינסקי טוב, אבל לא כמו המקור. גם "אנבל לי" לא רע, למרות שהיא יוצאת די מטומטמת מהשיר הזה. יש גם את השיר ההוא על "ישראפל".
אני פחות מכיר את הפרוזה שלו. קראתי פעם איזה סיפור מתח קצר על מישהו ששמע קולות מתחת למרצפות ביתו.
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2004 15:37 |
|
| |
למי שאינו קורא אנגלית ו/או מתעצל ללחוץ על הלינק.
עד כמה שאני זוכר, הסיפור של פו מספר, בגוף ראשון, על ביקור אצל חבר בבית אצילים. הביקור מציג ליל אימים באותו בית, כמיטב כתיבתו של פו. ביטויים באנגלית קשה ומליצית שמצליחים בכל זאת ליצור אוירה של אימה.
בסופו של דבר, המספר נמלט מן הבית, כשהוא רואה את הכל מתמוטט מאחוריו. עד כמה שאני זוכר, לא ברור מה היה חטאם של בני המשפחה, אך, כפי שטען דיויד יום, הגורל היה בלתי נמנע.
ובכן, האם זה - וסיפורים אחרים - דומים לאוירה אצל קפקא? ומה זה קשור לזוית הראיה היהודית?
( )
אני סבור, כמו יום, שיש דמיון מסויים. אך דמיון זה שקיים בסיפור זה בולט פחות באחרים. פו היה אמן של תיאורי זוועה. חלקם כנראה בגלל בעיות נפשיות, וחלקם בגלל לקיחת סמים, כפי שטוענים הביוגרפים שלו. אולם הגורל האכזר שפוגע בדמויות שלו נובע בדרך כלל בגלל בחירתם ברע. כמו כן, יש סיפורים שמסתיימים בטוב, כמו הסיפור על המטוטלת, שבו ניצל הגיבור ברגע האחרון מעינויי האינקויזיציה.
ואיך נדון את הסיפור הנורא, "חבית האמוטלידו", שבו מספר הסיפור מזמין את חברו הטוב למרתף היין, מנצל את שיכרותו, קושר אותו באזיקים לקיר, ובונה סביבו חומת מלט כדי לקברו חי - מתוך תאוות נקם כלשהי?
בקיצור, איני רואה דמיון בין העולם שבו חיים הדמויות של פו לזה שנותן קפקא לגיבור הנצחי שלו, בגלגוליו מהטירה למשפט ולגלגול.
אני סבור שעולמו של פו זר מאד לנו, כיהודים. עד לימינו אלו, בהם מתחילים לקרוא ולאמץ סגנונות ספרותיים כאלו, לא ידוע לי על תופעות כאלו בעם ישראל. יש אולי אפילו מקום לשאלה אם כתיבתו של פו לא תרמה לתפוצת חשיבה ואקלים רוחני כזה במערב.
הרגשת הגורל המר, הבדידות והריחוק מן המשפט האלקי, שבאים לידי ביטוי אצל קפקא, מובנים לדעתי דווקא על הרקע היהודי שלו, בתור אנטי תזה למה שאנו מצפים לו ומכירים מחיינו. לכן צדקו אלו שראו קשר, לפחות ספרותי רעיוני, בינו לבין ר' נחמן מברסלב.
לעומת זאת, פו מציג עולם אחר, חשיבה אחרת, הנחות יסוד אחרות - גם אם בלתי מודעות לגבי העולם.
נשווה נא את אנאבל לי, הנערה האהובה של פו, שמתה בגלל קנאת המלאכים והצטננות, ליוסף ק. מ"המשפט". יוסף ק. ייהרג בידי נציגי בית המשפט, לא ברור אם על חטא אמיתי - אפשר להניח למבקרים הספרותיים של קפקא להתווכח על זה. על כל פנים, מדובר במערכת משפטית קיימת, שהשרירותיות שלה, וריחוקה מכל רגש אנושי מובן, הוא מאפיין קפקאי מובהק.
לעומת זאת, אצל פו הגורל הנורא של אבדן היקרה לליבו הוא מאפיין כנראה של הקיום בעולם הזה, והוא נובע, לפחות מהשורה בה הוא מזכיר זאת, מתוך כך שהוא מאכלם את האונטולוגיה שלו בשפע של יצורים, כמו מלאכים, שמסוגלים לקנא ומסוגלים להרע.
האם אין אלו שתי גישות שונות?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2004 15:56 |
|
| |
כל הכבוד מימוני ידעתי שיכתבו ככה הרי מה הקשר בין שניהם?
קאפקא כותב על הבן אדם האובד המחפש את עצמו כמו גרגור ססמא בהגילגול או כמו איש החוק אדם הנמצא במבוך אדם הטוב במהותו
ופו על הרע דרך אגב פו לא לקח סמים זה שקר שהפיצו עליו וגם בבור והמטולטלת יש לזה סוף טוב אך ורק אחרת איך היה נודע לנו הסיפור?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2004 16:10 |
|
| |
אבל אני לא כתבתי על המסר לא אמרתי שהמסר של פו וקאפקא שווים אמרתי שאצל שניהם יש ההרגשה של משהו that hovers above you משהו כבד ואפלולי משהו שאתה לא רואה אבל אתה יודע שזה נמצא אני מדבר על טכניקה יותר מאשר תוכן הגם שאני לא מקבל את טיעונו של מימוני שפו כתב את הרע וקאפקא את הטוב ואסביר
באיש החוק האם שומר הסף לא היה איש רע ? האם המסר בהגילגול איך יוצא משפחתו של גרגור אביו ואחותו הרי מכל הסיפור חוץ ממסכנותו של גרגור צועקת ההזנחה וההקשחה של משפחתו כלפיו רק האינטרס לשמור על חיים בורגניים גם על חשבון מישהו שאתה אוהב
ועוד אתה מדבר על הסיפורים של פו יש עוד הרבה סיפורים שלו כמו the masque of the red death
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2004 16:14 |
|
| |
העורב / אדגר אלן פו (תרגום: ז'בוטינסקי)
כַּחֲצוֹת לֵיל קֹר וָסַעַר, עֵת אֲנִי, שְׁבוּר־הַצַּעַר,
בְּסִפרֵי חָכמָה נִשׁכַּחַת הִסתַּכַּלתִּי נִים-וָעֵר,
בָּא קִשׁקוּשׁ סָתוּם בַּדֶּלֶת, קַל כְּדֶפֶק יָד נֶחשֶׁלֶת –
יָד חוֹשֶׁשֶׁת – יָד שׁוֹאֶלֶת מַחֲסֶה לְדַל אוֹ גֵר.
„זֶה אוֹרֵחַ'' – כֹּה לָחַשׁתִּי – „זֶה אוֹרֵחַ, זָר אוֹ גֵר –
זֶה אוֹרֵחַ, לֹא יוֹתֵר''.
זְכוּרָנִי: לֵיל עֲצֶבֶת – סוּפַת־חֹרֶף מְיַבֶּבֶת –
אֵשׁ כִּירַיִם, נֶעֱזֶבֶת, גּוֹסְסָה בְאוֹר חִוֵּר;
לֵיל אֵין־סוֹף, אֵין קֵץ לַחֵבֶל – לֹא הוֹעִילוּ סִפְרֵי הֶבֶל
הַשׁכִּיחֵנִי אֶת הָאֵבֶל – אֶת הַצַּעַר הַבּוֹעֵר –
אֶת לֵנוֹרָה שֶׁנָּמוֹגָה כְהִמּׁג חֲלוֹם עוֹבֵר –
כַּחֲלוֹם, וְלֹא יוֹתֵר.
וִילוֹנוֹת הוֹמִים בְּרַחַשׁ צָקוּ לַחַשׁ, הָגוּ נַחַש –
אַרגְּמַן יְרִיעַ מֶשִׁי נָף אֵימָתָה בְהַסתֵּר.
לְהַרגִּיעַ לֵב קוֹדֵחַ, אֶל עַצמִי בְקוֹל בּוֹטֵחַ
שׁוּב אָמַרתִּי „זֶה אוֹרֵחַ, הֵלֶך לַילָה מְאַחֵר –
גֵּר אֶחָד תּוֹעֶה בַדֶּרֶך, זָר בַּנֶּשֶׁף מְאַחֵר –
זֶהוּ, זֶה וְלֹא יוֹתֵר''.
נָח לָרוּחַ הַיָגֵע, שָׁב לִבִּי לְהֵרָגֵעַ,
וְקָרָאתִי „הוֹ יִסלַח־נָא – לֹא יָכֹלתִּי לְבָרֵר
מַה זֶּה, יָד קָלָּה דוֹפֶקֶת אוֹ רִצפַּת חֶדרִי שׁוֹרֶקֶת,
כִּי נִרדַּמתִּי לִי בַשֶּׁקֶט תַּרדֵּמָה בֵין נִים וַעֵר'' –
וּפָתַחתִּי אֶת הַדֶּלֶת בְּעוֹדֶנִּי מְדַבֵּר:
אֲפֵלָה – וְלֹא יוֹתֵר.
וּבִתהֹם רַבָּה סָקַרתִּי, וְהֶחרַשׁתִּי, וְהִרהַרתִּי –
הִרהוּרִים שֶׁפֹּה בֶן־חֶלֶד מֵעוֹלָם עוֹד לֹא הִרהֵר.
אֲפֵלָה – וְלֹא נָאוֹרָה; דֻּמִּיָּה – וְלֹא נֵעוֹרָה;
וּפִתאֹם הַשֵּׁם „לֵנוֹרָה'' אֶת שַׁלוַת הַלֵּיל נִקֵּר.
אֶת הַשֵּׁם אֲנִי לָחַשׁתִּי: הֵד בָּאֹפֶל הִתנָעֵר –
הֵד בָּאֹפֶל, לֹא יוֹתֵר.
וְחָזַרתִּי דֹם לָשֶׁבֶת, וּלבָבִי אֻכַּל לַהֶבֶת –
וּפִתאֹם שָׁנָה הַדֶּפֶק, אַך כָּעֵת מִצַּד אַחֵר.
אָז אָמַרתִּי: „זֶה הָרוּחַ מְנַדנֵד תָּרִיס פָּתוּחַ –
עַל הַקִּיר מַקִּישׁ הַלּוּחַ: סוֹד הַכֶּשֶׁף מִתבָּרֵר.
חַלּוֹנִי אֶפתַּח אַבִּיטָה, וְהַכֶּשֶף יִתבָּרֵר –
זֶה הָרוּחַ, לֹא יוֹתֵר. ''
הֲרִימֹתִי אֶת מִסגֶּרֶת הַחַלּוֹן – וּגְדָל תִּפאֶרֶת
בָּא עוֹרֵב יָשִׁישׁ כַּנֵּצַח – בָּא גָבֹהַּ וְקוֹדֵר,
בָּא יָהִיר כְּלוֹרדּ בּרִיטַנִי, בְּקִדָּה לֹא בֵרְכַנִי,
וְהִמרִיא לוֹ, זְכוּרָנִי, לַתַּבנִית תַּחַת־הַנֵּר –
לַתַּבנִית שֶׁל רֹאשׁ אתַוֹנָה עַל קִירִי בְאוׁר הַנֵּר –
שָׁמָּה נָח – וְלֹא יוֹתֵר.
בָּעֵינַיִם בּוֹ דָבַקתִּי וּמִתּוֹך עָצבִּי שָׂחַקתִּי –
עַל גֵּאוּת פָּנָיו שָׂחַקתִּי וְהִתַּלתִּי בוֹ לֵאמֹר:
„כַּרבָּלתּוֹ מִקצָת נִקרַחַת, אַך לִבּוֹ הוּא לֵב אַל־פַּחַד,
אַלּוּפִי מֵעֵמֶק שַׁחַת בּוֹ הַלֵּיל שַׁלִּיט יָשֹר!
מַה שִׁמךָ בֵין שָׂרֵי-תֹפֶת, שָׁם, בְּאֹפֶל גֵּיא עָכוֹר ?''
וַיִקרָא: „אַל עַד־אֵין־דּוֹר.''
כֹּה אָמַר – בָּרוּר שָׁמַעתִּי, וְתָמוֹהַּ לוֹ תָמַהתִּי,
אִם־כִּי טַעַם לֹא הֵבַנתִּי – לֹא יָכֹלתִּי עוֹד לִפתֹּר:
מִי שָׁמַע כִּי בוֹא תָבֹאנָה כַנפֵי־טֶרֶף תּוֹך־מָעוֹנָה:
מִי עַל סֵמֶל רֹאשׁ אַתוֹנָה, כֹּה בַלֵּיל, חָזָה צִפּוֹר –
עוֹף מוּזָר, קוֹדֵר כַּחֹשֶך, עַז מַראֶה, קַדמוֹן, שָׁחוֹר
וְנִקרָא „אַל עַד־אֵין־דּוֹר'' ?
אַך לֹא זָע, לֹא רֹאשׁ הֵנִיעַ, וְאַחֶרֶת לֹא הִבִּיעַ –
כִּי אוּלַי בַּזֹּאת לִבֵּהוּ נִשׁתַּפַּך עַד הַמָּקוֹר.
נָח קָפוּא עַל הָאַנדּרָטָא – וְלָחָשׁתִּי „לָמָּה בָאתָ?
כִּי מָחָר מִבֵּית צָרָתָה עוּף תָּעוּף אֶל אוֹר וּדרוֹר'' –
כַּתִקווֹת, כְּאָח וָרֵעַ, נוּס תָּנוּס אֶל אוֹר וּדרוֹר''
הוּא קָרָא „אַל עַד־אֵין־דּוֹר''.
נִזדַּעזַעתִּי – כִי הַפַּעַם בָּא אִמרֵהוּ אֵמֶר־טַעַם –
וְאָמַרתִּי: „בַּעֲלֶיךָ לִמֶּדךָ ביוֹם מָצוֹר –
אֵיזֶה דָך נוֹאָשׁ מִסֵּבֶר, מְעֻנֶּה יָגוֹן וָשֵׁבֶר,
שֶׁצָּמָא שַׁלוַת הַקֶּבֶר וּפָרַשׁ מִגִּיל וָאוֹר –
שֶׁחָדַל שִׁירֵי תוֹחֶלֶת, עַד הַיוּ לוֹ לְמִזמוֹר
הַמִּלִּים „אַל עַד־אֵין־דּוֹר''.
בָּעֵינַיִם בּוֹ דָבַקתִּי וּמִתּוֹך עָצבִּי שָׂחַקתִּי,
וְכִסֵּא סָגֹל כּוֹנַנתִּי מוּל הַנֵּר וְהַצִּפּוֹר,
וְנִשׁעַנתִּי, נִלאֵה־רוּחַ, לִקטִיפַת כָּרָיו לָנוּחַ,
וְהוֹסַפתִּי דֹם לָשׂוּחַ עִם נַפשִׁי, צָמֵא לִפתֹּר –
מַה נִּבָּא לִי הָאוֹרֵחַ הַמּוּזָר וְהַשָׁחוֹר
בִּקרִיאַת „אַל עַד־אֵין־דּוֹר'' ?
דֹּם חָקַרתִּי וְהִרהַרתִּי, דֹּם בְּזִיו עֵינָיו סָקַרתִּי;
מֶבָּטוֹ לְעָמקֵי-נֶפֶשׁ חֲדָרַנִי עַד לִבעוֹר.
חֶזיוֹנוֹת לְלֹא הַבִּיעַ... דִּמיוֹנוֹת לְלֹא הַגִּיעַ...
עַל כִּסאִי לְאָט הִרתִּיעַ נֵר הַשֶּׁמֶן גַלֵּי־אוֹר –
הוֹי, אוֹתָהּ עַל כַּר הַמֶּשִׁי הַסָּגֹל בְּגַלֵּי־אוֹר
לֹא אֶראֶה – „אַל עַד־אֵין־דּוֹר''...
הָס! מַה זֶּה? הַקטֹרֶת רֵיחַ? הֵד כַּנפֵי אֶראֵל פּוֹרֵחַ?
רַחֲשָׁן אָזנִי מַרגֶּשֶׁת, אִם עֵינַי סְגֵי־נְהוֹר!
„לא נִדַּנִי אֵל עֲדֶנָּה – זֶה צִירוֹ מֵבִיא לִי הֵנָּה
כּוֹס מַרגֹּעַ – תֵּן־נָא, תֵּן־נָא, כִּי אֶרוֶה וּבַל אֶזכֹּר–
תֵּן לִמחוֹת זִכרוֹן לֵנוֹרָה – תֵּן לִשכּוֹחַ וְלִשׁכֹּר! ''
סָח הָעוֹף: „אַל עַד־אֵין־דּוֹר''.
„עוֹף־כָּנָף אוֹ שָׂר־שֶׁל־מַטָּה, כַנָּבִיא עוֹנֶה לִי אָתָּה!
וִיהִי־מִי שֶׁהֲטִילֶךָּ, אִם סוּפָה אוֹ צָר שָׁחוֹר, –
כִּי עַל כֵּן נִדַּחתָּ הֵנָּה – לִנוָתִי שֶׁסָּר מִמֶּנָּה
גִּיל וָאֹשֶר, וַיכַסֶּנָּה לֵיל־צַלמָוֶת, – בִּי, אֱמֹר:
הֲיִפרָח צֳרִי הַיֵשַע? הַאֶמצָא אֶת הַר־הַמֹּר? ''
וֹיִקרָא „אַל עַד־אֵין־דּוֹר''.
„עוֹף־כָּנָף אוֹ שָׂר־שֶׁל־מַטָּה, מַעֲנֵי נָבִיא נָתַתָּ!
נָא חָנֵּנִי, וְהוֹדַע־נָא לְלִבִּי רְווּי מַמרוֹר,
אִם מִקֶּבֶר אֶעֱבֹרָה אֶל גַּן־עֵדֶן, הַמִּסתּוֹרָה
בּוֹ תוֹפִיעַ לִי לֵנוֹרָה, בַת אַלמָוֶת, עַלמַת־אוֹר –
אִם אֶראֶנָּה בָרָקִיעַ מַזהִירָה בְנֵזֶר־אוֹר? ''
וַיִּקרָא: „אַל עַד־אֵין־דּוֹר''.
„צֵא וָלֵך, שָׂטָן!'' רָעַמתִּי בַחֲרוֹן אַפִּי, וָקַמתִּי, –
„שׁוּב לַסַּעַר, שׁוּב לַתֹּפֶת – שָׁם יָאֶה לְךָ מָדוֹר!
אַל תַּשׁאִיר נוֹצָה שֶׁמֵּתָה – אוֹת לַשֶׁקֶר זוּ נִבֵּאתָ!
אֶל בֵּיתִי פָרַצתָּ פֶתֵע וְהֵבֵאתָ בוֹ מָגוֹר –
אַל תַּפרִיעַ, צֵא, עָזבֵנִי עֲרִירִי בִדמִי וּדרוֹר !''
וַיִקרָא: „אַל עַד־אֵין־דּוֹר''.
וְנִשׁאָר, נִשׁאָר נָטוּעַ – לֹא יָנוּעַ, לֹא יָזוּעַ,
לֹא יָסוּר מֵרֹאשׁ אַתוֹנָה וְלָנֵצַח לּא יִמּוֹר;
וּמֶבַּט עֵינָיו מַבִּיעַ חֲלוֹמוֹת שָׂטָן מֵרִיעַ,
וְהַנֵּר אוֹתוֹ מַגִּיהַּ וּמַרתִּיעַ צֵל שָׁחוֹר;
וְנַפשִׁי לְאוֹר וָחׁפֶשׁ מֵהַכֶּתֶם הַשָּׁחוֹר
לֹא תָקוּם – „אַל עַד־אֵין־דּוֹר''!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2004 16:21 |
|
| |
מה אתם מרגישים אחרי שאתה קורא את השיר?(אני לא חושב שכל תרגום עושה לו טוב אבל זה תרגום הכי טוב שראיתי)
מה היא ההרגשה הראשונית אחרי שקראתם את השיר ?
האם זה לא של משהו עצוב לא מוגדר משהו מיסתורי .געגוע אחרי משהו שנאבד לך או שלא היה לך
בוא נגדיר את זה כך אתה רואה דברים מעבר למציאות מעבר לעין הגשמי יש משהו שאופף אותך
|
|
|
|
|
