השימוש באמונות טפלות לרפואת הנפש

אינש

אתה אומר"
"אביזריהו דעבודה זרה הוא, עמוד על רגליך ותפוס את הפסל והשליכהו לאש, או לפחות תאמר לו לעזוב את השטויות והאמונות הטפלות האליליות".
אביזריהו דעבודה זרה הוא??
האם עבד החולה את האיקונין? ולגבי האיקונין עצמו שמא היה פגום? מה שמכשיר אותו הלכתית.
ואם היה רוקד עם ס"ת? וידוע לך דברי חז"ל על הבבלאים!

וכי זהו הזמן לעקור אמונות טפלות?(אני יודע שלא עשית זאת, כי אינש(מענטש) אתה .) ואולי היית צריך לשכנעו שלא יאמין באמונה ה"טפלה" שיש גהנום...ח"ו.
הסתפקתי אם להוסיף אייקון לתגובה זו....

חברך מתפתל בייסורי איוב, וכל מה שאתה מסוגל לחשוב עליו הוא אביזרייהו דעו"ז.

האם הדת באמת כבתה אצלך כל זיק אנושיות?

אינש בר אינש

אם זה עוזר במשהו, אני הייתי מרגיש בדיוק כמוך.

מבחינה פורמלית, כפי שצויין כאן, אפשר ללמד זכות. ולכן אפשר גם להתעלם. אך ברור שיש איסורים בדבר (אחד הקלים שבהם, עשיית פני אדם בולטים).

המשפט "הסטייפלער יציל אותי מהגהנום" בהקשר זה נשמע כמו האמירה "עבודה זו מגינה ומצילה", וראה באשכול על עבודה זרה, כמדומה לי של מוישה גרויס, שביאר חילוקי רמות באיסורי עבודה זרה.

אבל האם הייתי מעיר לאותו אדם אומלל? האם לא טוב יותר להשאירו באמונתו? האם לא עדיף ללמד עליו זכות? סוף סוף, יש לחלק בין האיסור שהוא עושה לבין חובתנו להרחיקו מזה. נראה שגם אני הייתי מתעלם מן התוכחה המתבקשת, ומניח לו למות בשלווה.

אמנם יש להקשות לכל המתירים מדוע אין חוששים שדווקא בימיו האחרונים אותו חבר ייכשל בעבודה זרה. וכי שלוות נפשו על בסיס שקרי חשובה יותר מאשר החשש לאיסור כה כבד שילווה אותו לעולם הבא? האם הטעם להקל הוא שאם אין כאן איסור ברור, לפחות מסיבות פורמליות, אז אין לחשוש לעונש בעולם הבא - או שמא יש כאן חוסר אמונה בעולם הבא או בשכר ועונש, לפחות במובנם הרגיל?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אם אמנם ע"ז היא, הרי שנינו אין מתרפאין בע"ז.
אמנם יותר נראה שנידו"ד אינו ע"ז אלא שטות בעלמא. אף היא איסור חמור, אך לא משלש חמורות, ומתרפאין בו.
(ידוע שכמעט בכל תרופה חלק ניכר מן האפקט מושג ע"י האמונה בכח הריפוי שלה (פלסבו בלע"ז), וכעין שאמרו יוסיף דעת יוסיף מכאוב).

מימוני

הסיפור שהבאתי לא היה ולא נברא אלא משל הוא.

הנמשל הוא, צא ובדוק ותראה שהאמונות הטפלות מרפאים את הנפשות. אדם שמאמין שסגולה פלונית, תעניק לו 'בני חיי ומזוני' או צדיק פלוני יושיע אותו, חי הוא את חיו בשלוה, יותר מאשר החכם הספקני, שאלוקי הרמב"ם אלוקיו.

אציג את הדברים באופן אחר, המאמין שהאלוקים היושב למעלה בשמים כפשוטו, שומע כפשוטו ומשמעו לתפילותיו ובקשותיו, חיי חיים הרבה יותר שלווים ורגועים, מאשר אותו חכם שמפרש את התפלה במובנים עדינים יותר ומופשטים יותר.

ועל כך השאלה, האם ראוי לקחת מהאדם את 'האמונה הטפלה' או לחילופין 'האמונה הפשוטה' ובכך לקחת לו את חיו הרגועים והשלווים, והעיקר שיהיה חכם ושיידע את 'האמת' כמות שהיא????

*מעלת העקשנות
מבאר שלכל אחד צרכיו הנפשיים ואין לטעון נגד גישתו השונה לחיים
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=132598



בברכה.

מה עם אמונתם של חסידי ברסלב במה שהבטיחם ר' נחמן שימשוך אותם בפאות ראשם מהגיהנם ?

אינש,

כתב יצחק יונתן שאם אמנם ע"ז היא, הרי שנינו אין מתרפאין בע"ז –

לחולה סופני שעומד בפני הפחד המשתק מפני המוות ,ע"ז אע"פ שאין מתרפאין בה – מותרת.

ברמב"ם , בהלכה יא הלכות עבודת כוכבים : " מי שנשכו עקרב או נחש – מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת – כדי לישב דעתו ולחזק ליבו. אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא – התירו לו, כדי שלא תטרף דעתו עליו"

- הלחישה היא במקרה הנ"ל סמלית לכל ע"ז

הלכה זו מתייחסת לסיטואציות בו האדם פוחד פחד מוות מהמוות.עד שאינו מסוגל לחשוב מחשבה בשכלו, ולחזור בדעתו בתשובה. "האהבה על פי הדעה" וכל דבר שאפשר להיטיב עימו ולהחזירו לשפיות ,יחשב לגיטימי, כפי שתיאר אינש , פניו הנפולות של החולה, חזרו לאיתנם, הוא התחיל לשוחח עם אשתו וילדיו, על העתיד, ובגבורה עילאית סיים את חיו. - הלחישה היא במקרה הנ"ל סמלית לכל ע"ז

בהלכה י'ב שם : "הלוחש על המכה.....לא די שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהם עושין דברי תורה רפואת גוף ואינם אלא רפואת נפשות." –

פה הסיטואציה איננה מתירה בשום אופן 'לחישה' – האדם אינו עומד בפני אותו מורא/פחד, שיכול לשתקו מפני 'התשובה', וידועים כל אגדות חז"ל על ה'טיפוסים' השונים שעשו תשובה ברגע האחרון. במקרה זה, מוזהר שלא להשתמש ב'דברי תורה' על מנת להתרפאות בגופו.

איקה חביבה

ברוכה השבה!

אמנם, עם בואך אני מגלה שלצערי, עלי לחלוק עליך.

איני מסכים שהותרה עבודה זרה כדי להפיס דעתו של החולה, אפילו החולה האנוש.

איני זוכר להביא ראיה לכך מן הרמב"ם, אך יש די והותר סוגיות בזה. וכמדומה שאמרו בהדיא שאין מתרפאין בעבודה זרה. והרי הדברים קל וחומר, אם אדם מצווה למסור נפשו על עבודה זרה, בוודאי שאין מתרפאין בה.

(אמנם יש לברר אליבא דרבי ישמעאל שאומר שמותר לעבוד עבודה זרה שלא בפרהסיה ואין חייב למסור נפשו על זה, כיון שאינו מכוון, ואם כן הוא הדין ברפואה באופן פרטי, אך בוודאי שאין זה נפסק למעשה).

מה שהבאת ראיה שמותר הוא רק בדבר שאינו עבודה זרה מפורשת, אלא טעות, וכיון שטעות זו אינה חמורה כשאר עבודה זרה, לא נצטווה האדם למסור נפשו על זה.

אם נרצה, נוכל לראות בזה שימוש של הרמב"ם בטעמים פורמליים, של מה שאינו איסור תורה מפורש, כדי להתיר מפני פיקוח נפש הפסת דעת. אבל הפסת דעת זו אינה מרחיקת לכת עד לדחות איסור מפורש של עבודה זרה, אלא רק טעות ברמה של לחישה על הפצע.

ניתן אם כן למיין את האיסורים השונים, עבודה זרה האסורה גם לחולה מכאן, וטעויות ואמונות הבל שאינן ראויות, אך אין למנען מן החולה הזקוק להן להפיס את דעתו - מכאן.

וה' יתקן דעתנו להימלט מכל אמונות ההבל בלי ייסורים.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תוקן בידי מיימוני עקב טעות בין שמואל לרבי ישמעאל. ותודה לחושבחושב על ההגהה.

תוקן על ידי - עצכח - 21/07/2004 22:31:39

הלכות יסה"ת ה,ט: מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה, עושין לו. ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהם; ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.

מיימוני,

תודה על הברכה.

היות ומושג ע"ז מתפרש על ידי כל אחד ואחד לפי רמת הבנתו/מעלתו, אפשר והייתי צריכה לנסח במקום ע"ז - הדברים האסורים על פי תורה

הלכות ע"ז פי"א ו –ז
"אסור לקסום ולשאול לקוסם...איזהו חובר? ....וכיוצא בדברים אלו – הכל אסור."

הרי אלו איסורים מפורשים, ולפי דברי הרמב"ם ממה שהבאתי הלחישה היא איסור מפורש, ולא טעות ברמת הלחישה

ישנם פה שתי נקודות שכנראה לא הבהרתי מספיק

לא מדובר כאן בסתם חולה אנוש.

מדובר על חולה שדעתו נטרפת עליו, וזהו מקרה אותו דן הרמב"ם לפנים משורת הדין .

טענתי אינה "שמתרפאין בה" ולא מדובר כאן על מצב שבו האדם מתרפא,או יש סיכוי שיתרפא, מדובר באדם ההולך אל מותו. ומדובר על החזרת השפיות לחולה. או על שמירת שפיותו.

ולעניות דעתי המטרה אינה למות על קידוש השם, אלא, לחיות על קידוש השם, ולכן אין המצב דומה למצב גסיסה של אדם המודע למצבו, מתכונן אליו נפשית, וניתנת לו ההזדמנות לעשות תשובה.

ממה שהביא יצחק יונתן מהלכות יסה"ת ה – ט , מדובר על מצבים בו "מתרפאין" , רפואה המצילה מהמוות. ואין היא דומה להלכות בו האדם מאבד את שפיותו, ונטרפת עליו דעתו

איקה

אם הבנתי אותך, יש כאן שני חלקים בדבריך.

א. עבודה זרה אין מתרפאין בה, אבל איסורים מפורשים אחרים, שקרובים לעבודה זרה, מותר להתרפא בהם, שאין דבר העומד מול פיקוח נפש.

אפשר שזה נכון.

ב. אף על פי שאסור להתרפא בעבודה זרה, כדי להציל שפיות של אדם מותר להשתמש בה.

והנה, אף על פי שדייקת מלשון הרמב"ם, אני סבור שאין זה כך, והרמב"ם לא חילק בין רפואת נפשות לרפואת גופות, והרי זה אסור.

אמנם אינך חייבת לקבל דעתי בזה. אך שימי לב לקושי הבא. יתכן שיש מקום לומר שהחולה עצמו, שאינו שפוי, אינו אסור בעבודה זרה, אך מי יטפל בו? ושמא תרצי לטעון שהגוי?

סוף כל סוף, אני סבור שהדין אינו אמת והרמב"ם לא יודה לו, אך כל אחד והבנתו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

לא הבנת אותי נכון, כנראה שכשלתי שוב

בעיקרון, אינני מייחסת חשיבות רבה להבדלים הדקים שבין איסורים מפורשים לבין ע"ז, וזו גם לא הנקודה עליה עמדתי מלכתחילה בתגובתי.

הנקודה שעמדתי עליה, בפי"א ע"ז – היא העובדה שהרמב"ם מתיר 'לחישה' שמבחינתו נכללת בגדר איסור חמור,ואפילו בשבת כדי למנוע מאדם מצב של *טירוף הדעת*,זה לא המקרה הקלאסי של פיקוח נפש, האין זה תמוה בעיניך?



אביא בפניך את שתי ההלכות במלואן, כדי שיהיו מונחות לפניך:

יא) מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו: אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו, כדי שלא תיטרף דעתו עליו.

יב) הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, המניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן--לא דיי להן שהן בכלל חוברים ומנחשים: אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר "ויהיו חיים, לנפשך" (משלי ג,כב).

אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן, ויינצל מצרות ונזקים--הרי זה מותר.

כתבת:

אמנם אינך חייבת לקבל דעתי בזה. אך שימי לב לקושי הבא. יתכן שיש מקום לומר שהחולה עצמו, שאינו שפוי, אינו אסור בעבודה זרה, אך מי יטפל בו? ושמא תרצי לטעון שהגוי?
ותשובתי היא:

כתבתי את דעתי בנידון, בעקבות משלו של אינש, כשאני נסמכת על דבריו של הרמב"ם, במקרה של מניעת טירוף הדעת.
הרמב"ם הוא שמתיר איסור חמור כדי שלא תיטרף דעתו של האדם, לא אני.

ולכן כתבתי לעיל שהמקרה הזה הוא המקרה היחיד בו הוא מתיר, וזה אצלו לפנים משורת הדין – אבל לא נעשת פה רפואת הגוף ברפואת נפש בכל מקרה, מדובר בחולה סופני ,ואין כוונה לרפא אותו, אלא, מתכונן אל מותו , ועושה תשובה, יתכן כפי המשל של אינש שזה עניין לימים או שבועות, או שזה יכול להיות אפילו למספר שעות או דקות.

שפיותו/שכלו של האדם, זה צלם האלוקים שבו, אם אדם מאבד את דעתו , הוא יוצא מגדר אדם. ואם נטרפה דעתו של האדם ואין הוא יכול לחשוב, היאך ישוב? "על פי הדעה תהיה האהבה" זה הסיכוי היחיד שמותיר הרמב"ם לאדם, שהולך אל מותו, שהרי בימים הקדומים נשיכת נחש או עקרב דינה גזר דין מוות.

וזה הנראה לדעתי, ואיננו חייבים להסכים.