| נשלח ב-11/7/2004 18:58 |
 |
| |
הרמב"ם וחוקי התנועה של ניוטון
יצא לי לקרא ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש ג, ב):
"..אינו דומה זורק אבן בחברו בריחוק שתי אמות לזורק בו בריחוק עשר, שבריחוק עשר יהיה כוחה יתר; ואינו דומה זורק בריחוק עשר לזורק בריחוק מאה אמה, שבריחוק המקום ביותר יתמעט כוח ההכיה".
בריחוק עשר יהיה כוחה יותר?
יצחק יונתן מוזמן לנסח את חוקי התנועה החדשים על פי הרמב"ם.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2004 19:10 |
|
| |
אפשר לבאר דברי הרמב"ם בפשטות , שכאשר אדם זורק על חבירו בריחוק עשר , הוא זורק בכח רב יותר מאשר בריחוק ב' שאם לא כן האבן תגיע לרצפה לפני שתפגע ביעדה .
הקושיא היא הפוכה , אם זורק מריחוק מאה בוודאי זורק בכח רב עוד יותר ודו"ק .
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2004 19:21 |
|
| |
אף שפשטות לשונו של הרמבם אינה כפי דבריך, אך גם לו יהי כדבריך. ממה נפשך אינו מובן אלא א"כ אתה מסרס את המקרא ודרשהו. שהרישא מדבר על הריחוק בכח והסיפא על הריחוק בפועל.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2004 19:28 |
|
| |
התמזל מזלי לפורום בדיוק כשאתגר כזה הוגש לפתחי. נדמה לי כי דווקא במקרה זה ניתן להבין חלק מן הכלל המופיע בדברי הרמב"ם, בפשטות.
כדי לפגוע במטרה רחוקה מוכרח הזורק להקנות לאבן מהירות התחלתית מספקת. לכן, מכך שהזורק אכן פגע במטרה הרחוקה אנו למדים שהמהירות ההתחלתית (ולכן גם האנרגיה) שהוא סיפק לאבן היו לפחות בשיעור מסוים, ומכאן ניתן ללמוד האם היה בכך כדי להמית.
כמובן, ניתן לזרוק את האבן בחוזקה גם כאשר המטרה קרובה, אך עדיין יש מקום לומר כי כאשר המטרה רחוקה מוכח מכך שהזריקה הייתה חזקה.
עתה ראיתי שכבר קדמוני אחרים תוך כדי כתיבתי. לא נותר לי אלא להסכים עם דברי קודמי, כי הקושיה היא מדוע בריחוק מאה יתמעט כח ההכאה.
תוקן על ידי - יצחק_יונתן - 11/07/2004 19:31:31
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2004 19:28 |
|
| |
אין כאן עניין של פשטות לשונו ואין כל אפשרות לסרס המקרא ולדורשו. הענין פשוט לפי כללי הפיזיקה. כדי שאבן תגיע לנקודה מסויימת ממרחק גדול יותר , היא *חייבת* להיזרק בכח רב יותר או בזוית גדולה יותר . בשני המקרים היא פוגעת בכח רב יותר , אם אינני טועה .
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2004 23:47 |
|
| |
תקראו שוב היטיב את הרמבם, מהתחלה עד הסוף, ואת מה שכתבתי בהודעה הראשונה והשניה, ותסבירו לי מה אתם רוצים.
הקושי שמצאתי ברישא העברתם לסיפא, יופי, מקל עליכם? הרחקתם את הקושיא לסוף דבריו. כל הכבוד. אתם הבנתם את הדוגמא? מצטער, משום שאני לא.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/7/2004 00:11 |
|
| |
דומני שברישא אין המדובר בפיסיקה אלא בטכניקות של לחימה בנשק קר: מרחק של שתי אמות אינו מאפשר ליד לנוע במלוא תנופתה - למעשה, זהו בדיוק אורכה של זרוע מושטת קדימה, ואילו זריקה בעוצמה מחייבת תנופה ותנועה של הכתף והגוף כולו. לכן בטווח כזה זריקת אבן היא לא יעילה ומשום כך פחות מסוכנת. קשה לדמיין מישהו שינסה להרוג מישהו אחר באמצעות ידוי אבן בו בטווח של מטר, כשהוא יכול פשוט להכות אותו באותה אבן.
יתכן, כמובן, שבאותם ימים האמינו שאבן מאיצה גם לאחר שהיא עוזבת את היד - גם זו אפשרות ששווה לבדקה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/7/2004 04:05 |
|
| |
גם וגם (חרבונא זכור לטוב),
לפיסקא האחרונה שבתגובתך נתכוונתי.
ניחשתי שזו היתה התפיסה הפיזיקלית בחוקי התנועה בזמן ההוא. לכן כתב הרמבם את אשר כתב. כך מובן מפשטות לשונו ולא כפי שכתבו הרבנים הגאונים.
הזכרתי וביקשתי את עזרתו של מיודענו, ספרא וסייפא, יצחק יונתן, כיון שבענינים כגון אלו, הוא בר הסמכא (ועצל אני מלבדוק).
שאלתי\הערתי לא התייחסה לתוכן ההלכה.
לגוף תוכנה אין זה משנה כלל ועיקר.
ועיקרה, שאומדים את המכה ואת חוזקה אם היה בכוחה להרוג. וק"ל.
תוקן על ידי - ecosoft - 12/07/2004 4:32:31
|
|
|
|
| נשלח ב-12/7/2004 05:23 |
|
| |
ייתכן כי כתבי-היד הספרדיים של משנה תורה, משמרים את הנוסח הסופי של הרמב"ם: "...אינו דומה זורק אבן בחבירו ברחוק שתי אמות לזורק בו ברחוק עשר שברחוק שתי אמות יהיה כוחה יותר...". ראה: משנה תורה לרמב"ם: נזיקין, מהדורת ש' פרנקל, ירושלים תשמ"ב, ילקוט שינויי נוסחאות, עמ' של.
בכתבי-היד התימניים הנוסח זהה לנוסח הרווח, אבל כתבי-היד התימניים, משמרים בדרך כלל את נוסח הטיוטה של הרמב"ם.
תוקן על ידי - ממדבש - 12/07/2004 5:25:20
|
|
|
|
| נשלח ב-12/7/2004 05:51 |
|
| |
ממדבש,
תודה
|
|
|
|
| נשלח ב-12/7/2004 09:42 |
|
| |
.
ממדבש
|
|
|
|
| נשלח ב-15/7/2004 04:06 |
|
| |
אבל לפי גירסא זו ההמשך של עשר ומאה אינו מובן כלל. [מצישהו עיין בערוך השולחן ובמרכבת המשנה שצויינו ברמב"ם פרענקל שם? אין לי את הספרים].
|
|
|
|
| נשלח ב-15/7/2004 09:07 |
|
| |
הצצתי בספר "המחשבה הפיסיקלית בהתהוותה" וגיליתי שם שתי שיטות עיקריות ביחס לזריקת עצמים. הבסיס לשתי השיטות הוא קביעתו של אריסטו כי שום דבר אינו נע ללא כוח הפועל עליו ומניע אותו במשך כל זמן התנועה (קביעה שהיתה מקובלת עד שגילה ניוטון את האינרציה). אם כן, אריסטו עצמו סבר כי כאשר אדם זורק עצם, הוא מפעיל כח גם על האוויר שבתוכו נע העצם, וכח זה דוחף את האוויר וגורם לו לדחוף את העצם במשך כל זמן התנועה, כאשר בהדרגה הוא מתפזר עד שהוא חלש מכדי להניע את העצם; בריק, למשל, לא תיתכן תנועה על פי אריסטו. לעומתו, סברו אבן סינא ואחרים כי הזורק מעביר לעצם לא רק את התנועה אלא גם כח (Impetus בלע"ז), וכח זה מאפשר לעצם לדחוף ולהניע את עצמו. בכל מקרה, לפי שתי השיטות אפשר בהחלט לחשוב כי העצם הנזרק מאיץ גם לאחר שהוא עוזב את היד.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/7/2004 09:24 |
|
| |
גם וגם
איפכא מסתברא! לפי שני השיטות הכח פוחת והולך!
|
|
|
|
| נשלח ב-15/7/2004 09:43 |
|
| |
מציץ,
אכן, הוא פוחת והולך בהדרגה, אך אין זאת אומרת שהכח בהתחלה אינו יכול להיות גדול מספיק כדי להמשיך להאיץ את התנועה בשלביה הראשונים; ברגע שקיבלת את ההנחה שקיים כח המתנתק מהזורק וממשיך לפעול גם לאחר הזריקה, הרי האצה לאחר הזריקה היא אפשרית (באופן עקרוני, לפחות), משא"כ בתפיסה הניוטונית לפיה הכוחות היחידים הפועלים לאחר הזריקה הם כוחות מאטים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/7/2004 09:50 |
|
| |
.
הכוחות הפועלים על האבן לאחר הזריקה אינם רק "הכוחות המאטים".
אם נזרוק אבן כלפי מעלה בקו ישר, היא תאט עד שתגיע לשיא גובהה, ואז תתחיל לנפול בתאוצה הנובעת מכוח המשיכה של הארץ.
אם נזרקת אבן למרחק, ותנועתה קשתית (פרבולה), הרי שמבחינת התנועה האופקית היא אכן מאיטה בלבד.
מבחינה אנכית, פועל עליה כח המשיכה כל הזמן, ולכן היא מאיטה עד שמגיעה לשיא גובהה, וההיפך בהמשך.
|
|
|
|
|
