חידה

בפשטות נראה כי הלימוד תורה *פוטר* האדם מהצורך בקרבן שבא על חטא. כי התורה תיישר דרכו.אבל ניסוך המים אינו בא על חטא,וכיצד יתקיים? אין זה אלא ע"י ניסוך לגרונם של ת"ח.

אכן מצינו לחז"ל שאמרו שנתנית דורון לת"ח כמוה כביכורים(כתובות) ואירוח ת"ח כמוהו כהקרבת תמידים(ברכות)ו"קרבן תמיד" מכפר, וזה יכול להתקיים גם ע"י לימוד.מהטעם האמור וכפירש"י (במנחות) שהתורה מצילה מהעבירות.אבל בדבר שאינו בא על חטא ואינו אלא תוספת ברכה זה בא ע"י ניסוך לגרונם של ת"ח.ועיין רש"י ביומא.


עוד פשט-הניסוך הוא חלק מהקרבן.ממילא הקריאה הנחשבת כקרבן כוללת בתוכה את הניסוך.וזה יותר נראה.

מי אמר שזה רק בקרבן שבא על חטא? מה עם תורת עולה?וקרבנות ציבור - ונשלמה פרים שפתינו.

במנחות((קי) פירש"י "כלומר התלמוד תורה מכפר על עוונותינו"

למ"ד הראשון אין צורך בחטאת ואשם,ולמ"ד השני לימוד התורה הוא כעשיית ההקרבה.(אכן בגמרא גם למ"ד השני נזכר חטאת ואשם) וגם לגבי עולה מצינו (בזבחים) שהיא באה על הרהור הלב.

ברם הפירוש השני עיקר כי הנסכים הם חלק מהקרבן,ואם קדשו בכלי קרבים ללא שיהוי,ורק אם לא קדשו קרבים אף למחר.

אלא שיש להקשות ע"ז לפי מאי דקיימא לן דמתנדב אדם (ישראל דווקא) יין ומזלפו ע"ג האישים (ועיין כריתות?) ומביאו בנדבה בפנ"ע.אם כך הדק"ל.

ויש ליישב דהא בגמרא מנחות נזכר דווקא "חטאת ואשם" והא קיימא לן דאין באין עם נסכים (מלבד אשם מצורע) אם כן חסר להלומד נסכים וכיצד ישלימו? להכי נזקקו לניסוך לגרונם של ת"ח.

אך זה קשה דהא איתא דהמארח ת"ח חשיב כקרבן תמיד,וזה עם נסכים.ומאי בעינן לניסוך לגרונם של ת"ח.?

לכן צריך לומר שזה דווקא חטאת ואשם במנחות הנ"ל.א"כ דברי רש"י אף למ"ד השני,ואכן חסר בניסוך.להכי בעינן לגרונם של ת"ח.אבל אי נימא דחטאת ואשם דבגמרא מנחות לאו דווקא אם כן אה"נ דהלימוד חשיב כניסוך.וזה נפיק מדברי רש"י ביומא דיליף מלשון "אישים" דהוא לשון קרבן וזה אזיל על ניסוך.ודו"ק.

עמק,

שעולה מכפר על הרהור הלב אינו מופיע בתלמוד בבלי, בזבחים שם מבואר שבא לרצות כדורון. כפרת עולה על הרהור מופיע במקורות ירשלמיים בלבד.

ועל עיקר הקושיא לא הבנתי, הרי גם בקרבנות מבואר שמי שלוקח לולב באגודו כאילו הקריב קרבן, וכן על חגיגת אסרו חג באכילה ושתי' (סוכה).

ובצד החסידי, לשתות לחיים ניסוך היין (וכגמרא סוכות שהוא שכרות לגבי מזבח) אי אפשר להמיר בתורה, מדארף האבן א רבין

מסתברא-


נתחלף לי "הרהור הלב" דאבנט(הא דזבחים) בהרהור הלב דעולה.(דירושלמי ומדרש רבה.)אמנם מן הסתם אין לומר דפליגי תרי תלמודי ובפרט בעניין דרש.(אם לא במקום שנפק"מ לדינא אז נדון לגופו)

ועוד דהא עיקר הקושיא אינה אלא אליבא דרבי יצחק בסוף מנחות,דמשוי הלימוד בקום ועשה לקרבן.והוא לא זכר עולה.ומימלא אין מקום להערה .ופשוט.

אבל כמו שכתבתי לעיל,נראה לי שהעיקר האמיתי בזה הוא,שהלימוד חשיב קרבן וזה כולל נסכיו.

(רק הוספתי ע"ד פלפול שאי נימא דהך "אשם וחטאת" הוא בדווקא,אז תיקשי דהא ליכא בהו נסכים,כדקיי"ל.לכן מיבעי להנות גרונם של ת"ח.ובזה מקיים.וככל האמור לעיל.)

אמנות חכמים באה לידי ביטוי בניסוך המים. ניסוך המים איננו מפורש בכתוב והצדוקים אינם מודים בו ומכחישים אותו, עד שאמרו חכמים "למנסך אומר לו הגבה ידך שפעם אחד נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן".
הרי שאין לך מתאים יותר מלנסך את גרונם של תלמידי חכמים כדי לקיים את עניינה בזמננו.

התשובה אמורה להיות פשוטה,
למדנית לא דרשנית,ולא חסידית.
כמו כן צריכה להסביר מדוע לא ימלא כרסם של צדיקים בבשר,
שיחשב לו למקריב קרבן.



תוקן על ידי - קעלעמר - 15/07/2004 0:39:39

רמז ?

קלעמ,
מה חסר במה שכתבתי?
אתה יודע את התשובה ה"אמיתית"?

מתי ישברו את המיתוס , כאילו הרב מנחם זמבא אכן היה בעל שיעור קומה גבוהה כל כך , זוהי לא פרה לא קדושה הראויה לשחיטה ?

התירוץ פשוט.
הלימוד שלימוד תורה נחשב כהקרבת חטאת ואשם נדרש מהמילים "זאת "תורת" החטאת" זאת "תורת" העולה" וכו' ולמדו חז"ל מהמילה תורת שכל העוסק בהלכות קורבנות מעלה עליו הבכתוב כאילו הקריבן. בנסכים לא כתוב את המילה "תורת" וממילא אין את הדרשה.

אין זה מיתוס כלל.

רבי מנחם זמבא הי' אכן גאון נפלא ואדיר שניתן להוכיח כך בקלות מכתביו המעטים ששרדו. עיון קל בספרו תוצאות חיים, זרע אברהם, אמבהה דספרא, וגור ארי' - יוכיחו מיד שמדובר בגאון נדיר שנקטף בדמי ימיו.

גור כפיר

שכחתי לציין שהכניסה לגור אסורה

גור,



וכן אתה מוצא ביחזקאל מג, יב. "זאת תורת הבית" ובתנחומא: גדול קרייתה בתורה כבנינה לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני .מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית