מאמרו של ספי רכלבסקי ב"הארץ"

רכלבסקי נגע בנקודה חשובה וכואבת, ולא בכדי בחרו מתנגדיו באשכול לברוח למחוזות דיון אחרים ומוכרים.

השנאה לגוי בקרב שלומי אמוני ישראל לא נולדה מתוך מצוקתם של אנשים העומדים לעזוב את ביתם בכפייה.

הזלזול בערכי הדמוקרטיה כגון ערך השויון אף היא לא נולדה באוסלו או בהתנתקות.

רכלבסקי עומד על הנקודה האמיתית שחלק ניכר מהטרמינולוגיה ההלכתית הוא גלותי ומשקף רגשי נחיתות ותסביכי רדיפה שאין להם כל מקום בקיומה של מדינה ריבונית יהודית.

העובדה שחלק מהאנשים שדוגלים בערכים אלו חוטאים אף הם לערכים אלו בסיטואציות מסויימות, אינה משנה כהוא זה. המדובר בבעיה של היהדות ההלכתית עצמה, ולכן, חסרונות מי שמחוצה לה לא מוסיפים לה דבר.

אם חבורת יהודים שומרי תורה ומדקדקים במצוות נתפסת כשהיא מנסה להרעיל בארות מים ערביים בחברון בעזרת פגרי עופות (כפי שפורסם בתקשורת), וזאת מתוך תודעה של עשיית מעשה חיובי מבחינה תורנית, מצווה רבה ממש, אז זוהי בעיה של היהדות, ומי שלא מבינים זאת נושאים באחריות לאבדנה ולמצבה.

ממללא ,
יש הבדל בין חשבון נפש אישי חברתי , בנוגע לחברה הפנים דתית , אליה אני ודאי שותף ... (אם אתה היית מעלה את השאלה הזו בפורום , והיה לי מה לומר , הייתי שמח להגיב לטענה באופן ענייני, דומני שהתייחסתי לנושאים כגון זה לא אחת גם בפורום הק' הזה)
הבעיה מתחילה כשבא אחד כמו ספי רכלבסקי (שאיני מכיר , מלבד דפדוף קל בספרו ה"מחכים") ומכים על החזה שלי .
אני לא הרעלתי אף באר , ולא שונא אף גוי , אני פועל בעקביות למיגור תופעות כאלו מתוך החברה הדתית .

מר רכלבסקי לעומת זאת חי בחברה אחרת , שגם היא להבנתי רחוקה מלהיות "טלית שכולה תכלת" ולכן המלצתי לו שיעסוק קודם בביקורת על עוולות החברה בה הוא חי , ושאיפה מתמדת לתיקונם , אח"כ שיעסוק בביקורת על החברה וההלכה הדתית , אותם אינו מקבל על עצמו מעיקרא .
לבקר מבחוץ , זה הכי קל , אבל בהרבה סיטואציות , לא מאד הוגן ...

אישציפ,

אני מסכים איתך לגבי הקלות שבביקורת המושמעת כלפי האחר. ואולם, האם דינם של מבקרים חשובים מבית היה טוב יותר?

האם אתה מודע לדה-לגיטימציה שעשו לרב עמיטל (ראש ישיבת ההסדר הגדולה ביותר) כשהחל להתבטא בצורה יונית מדי בתקופת מלחמת לבנון?

האם אתה מודע לגירושו של הרב יואל בן נון (אף הוא ראש ישיבה) מהישוב עופרה לאחר שגילה לעם ישראל את הסוד הכמוס לפיו היו רבנים שפסקו דין רודף לרבין?

האם אתה מודע למה שעובר הרב שרלו (כן, כן, ראש ישיבה בישראל) בחלק מעולם התורה הדתי-לאומי?

ואלו רק דוגמאות בודדות שרק מוכיחות את הטענה שלי: חברה שפועלת מתוך דימוי של 'עם לבדד ישכון' לא מסוגלת להתמודד עם כל ביקורת, אפילו פנימית, נגד אורחותיה.

הפיתרון: השתקה אלימה במסווה של מלחמת מצווה.

.

ממללא:

מחננו איננו טהור כולו, איננו זך ומושלם, ובודאי שאינו נטול אפשרויות לשיפור.

מנגד, יש מי שביקורתם אינה נשמעת באזני. כשאני רואה את חמורו של המשיח מכה על חזה זולתו, כשהפך זאת למקצוע ופרנסה, אינני קופץ להתייחס לטענותיו.

יש ביקורת בציבור הדת"ל על הרב שרלו? בד"כ רוב מותחי אותה הביקורת עושים זאת מהבית פנימה, ולא מתוך מטרה לעשות בקורתם קרדום לחפור בה.

מואדיב,

התכוונת לומר שהם עושים זאת מהבית החוצה: לעיתים מוציאים את ספרי המבקר אל מחוץ לבית המדרש, לעיתים סתם מסלקים אותו מבית הכנסת או מהישוב.

_____________

כאמור, יש שני סוגים של ביקורת ערכית המופנית כנגד הציבור התורני-לאומי:

א. ביקורת מן החוץ - בסגנון 'האם כבר עשיתם חשבון נפש?', אשר נדחית על הסף יען כי אין למי שעומד מן החוץ זכות להצביע על פגעי האחר.

על כך אני שואל:

1. האם לדעתכם אין לאדם דתי זכות לבקר אדם חילוני, ולו בגלל שהוא עומד מבחוץ?

2. האם לא יתכן שדווקא מי שעומד מן החוץ יכול להבחין בנגעים בתוך הבית פנימה (כמעשה כהן גדול)?

3. האם כשהאמת נאמרת מפי מי שאמרה אשר נפל בו פגם, אזי האמת משתבשת מכוח האומר?

ושוב, שימו לב שבמקום ניסיון לעסוק בתוכן המאמר של רכלבסקי, הדיון סובב סביב אישיותו, ספרו הקודם, משלח ידו וכיו"ב. ומה דעתם על הטיעון?

ב. ביקורת מבפנים - בד"כ מושתקת או מלווה בדה-לגיטמיציה והוצאת המבקר אל מחוץ למחנה, כך ששוב, הביקורת הופכת להיות חיצונית כביכול.





תוקן על ידי - ממללא - 16/07/2004 13:10:22

תוקן על ידי - ממללא - 16/07/2004 13:12:00

ממללא

לענ"ד , הכל עניין של רצון טוב , כמש"כ באשכול על הצלת גויים (לינקי?). הבאתי שם את דברי הרבי מחב"ד בנוגע ל'מורידין ולא מעלין' , שכלל לא נכנס לדיון הלכתי אלא פטר את ההלכה בכמה ווארטים חסידיים . תחושת אהבת ישראל מספיקה כדי לקבוע שלא יתכן שהתורה דורשת מאתנו דבר שהוא מנוגד לה . אם התחושה ביחס להלכות גויים תהיה זהה , כבר ימצא דרך להתמודד עם המקורות .

אלא שלזה צריך מוטיווציה , שהיעדר המעורבות בעולם אינה תורמת לה .

בקיצור , צריך שולחן ערוך חמישי ולא דוקא סתירת ארבעת חלקיה הקודמים .

לגבי ביקורת מבחוץ , הלא אין המדובר בענייניה הפנימיים של החברה הדתית , אלא בעניין המשותף הנוגע לכולם . ולו יהא שהביקורת מונעת מעמדות פוליטיות מסוימות , האם אסור לו למי שסבור שהיעדים הפוליטיים שלו הם הראויים לבקר את מי שבעיניו מציבים מכשול למימושם ?

השאלה איננה אם הביקורת הזאת באה מבחוץ , אלא אם היא הוגנת . האם היא מתארת את המצב בצבעים שחורים וסטריאוטיפיים , האם היא ניזונה מדעות קדומות ומעוינות או שהיא מדברת על קונפליקט אמתי שקיים בין הגישות הפוליטיות .

לענ"ד אין להתכחש לממשיותה של הקופליקט בין הערכים המקובלים על חלק גדול מהציבור הדתי , לבין ערכים הומאניסטיים שבשמם מבקרים אותם .

רבינו מו"נ

במח"כ, הצגת המון סימני שאלה - וכלל אינו ברור שבמקרים כאלו אין גדר מסירה. ההגיון המוסרי הדמקרוטי הפשוט שאתה משתמש בו - לאו דוקא שהוא עמדת ההלכה הצרופה.

בכל אופן, נחזור לחמורו של משיח עצמו. הרי כל מאמרו הוא דמגוגי כמו ספרו. הרי דוקא האורתודוכסים הקיצוניים כמו הירש ואף האורתדוכוסיא הכללית של אגודה ושאר הזרמים שהכי מנותקת מ"גויים" ומסתכלת על העולם מתוך חשד בולט - הם דוקא מסכימים להחזרת שטחים. וממילא לא שנאת הגוי הגלותי מהווה גורם בכל העסק.

למה רכלובסקי אינו רואה שהסיבה היא דוקא פכחון אדיר אחרי אוסלו, שרואים שכל האמונה בהחזרת שטחים לערביים רוויית שנאה מזרח תוכנית איסלאמפאשיסטי - הינה אמונה מיסטית במלת קסם: שטחים לעומת שלום.

הרי המציאות הגיאופוליטיקלי של חמש עשה שנה אחרונות אינה מסייעת לגישה של החזרת שטחים כמביא שלום, הלא ההיפוך מזה קרה.

למה רכלובסקי חוזר אל טיעוני סרק מכלילים במקום לשאול השאלה הפשוטה שכולם רוצים להתחמק ממנה: האם יש עדות קונקרטית שהחזרת שטח זה או אחר תניב שלום כלשהו? האם פני חמאס וערפאט לשלום בגלל החזרת נתח זה? האם שטח זה לא תהפוך כשטח שבו יחפרו מנהרות ויאגרו נשק ורקטות?

האם תיעוב לערפאת ופחד ממשי מחמאס נעוץ בפחד הגלותי הישן או שמא בפחד מאד מעשי מאוטובוסים שמתפוצצים ואוכלוסיה משולהבת מלאה שינאה על כל העולם המערבי?


תוקן על ידי - מסתברא - 16/07/2004 14:03:18