למה חרבו הבית השני וירושלים?
אם אשאל: למה חרב הבית השני, אקבל (כמעט) מכולם את התשובה: בגלל שנאת חינם! אך באם אוסיף לשאול אותם, במה התבטאה שנאה זו, או מתי היה בזמן הבית השני ש*רק* שנאו חינם, לא ידעו מה לענות.
הכל יודעים לדקלם את התשובה, שנאת חינם! כי כל מורה, כל דרשן וכל רב, שגם הם אינם יודעים את התשובה לשאלות המשנה, חוזרים עליה שנה אחרי שנה, לפני תשעה באב.
אך מאחר וכלל הוא בידי, שכל תשובה ש"כולם יודעים אותה", היא במקרה הטוב ביותר, רק תשובה שטחית, שאלתי את עצמי האם גם התשובה שכולם יודעים אותה, על סיבת חורבן בית המקדש השני, היא תשובה שטחית?
מסקנתי: ייתכן שכן.
בתלמוד הבבלי, [יומא דף ט עמוד ב], מצאנו: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. ... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים".
במה התבטאה שנאה זו?
לא נאמר.
האם הסיבה היא "אמת היסטורית", אף לפי התלמוד?
לא בדיוק.
לדברי הסתמא בירושלמי [יומא פרק א ה"א], הבית הראשון וגם השני חרבו, מפני שהיו עובדים עבודה זרה, מגלים עריות ושופכי דמים:
"מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדים עבודה זרה ומגלים עריות ושופכי דמים *וכן בשיני*".
לדברי המשנה בסוטה [פרק ט משנה ט, דף מז עמוד א]: "משרבו הרוצחנין- בטלה עגלה ערופה", אך לדברי הברייתא בעמוד ב' שם: "ת"ר: משרבו הרוצחנין - בטלה עגלה ערופה, לפי שאינה באה אלא על הספק, משרבו הרוצחנין *בגלוי* - בטלה עגלה ערופה". והובא בלשון זה ב רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ט הלכה יב: "לפיכך משרבו הרצחנים *בגלוי* בטלה עגלה ערופה".
בשבת, [דף טו עמוד א], וסנהדרין, [דף מא עמוד א]: "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית, גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות".
מה היתה הסיבה ל"הגירה" זו?
את הסיבה מצאנו במסכת עבודה זרה [דף ח עמוד ב]: "מ"ט? כיון דחזו *דנפישי להו רוצחין* ולא יכלי למידן, אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו! ", (וברש"י: "כי היכי דלא ליחייבו - רוצחים קטלא דאין דנין דיני נפשות אפילו בסנהדרין קטנה שבכל עיר אלא בזמן שהיתה סנהדרין גדולה בישיבתה ובמקום המיוחד לה והוא לשכת הגזית").
שאלה: מהו הפירוש בדברי רש"י: "כי היכי דלא ליחייבו רוצחים קטלא?
"משרבו המנאפים - פסקו המים המרים, ו*רבי יוחנן בן זכאי* הפסיקן", [סוטה שם]. וברמב"ם הלכות סוטה [פרק ג הלכה יט]: "משרבו המנאפים *בגלוי* בבית שני...", בפירוש המשנה אין הרמב"ם מביא את התוספת "בגלוי", לא במנאפין ולא ברוצחין) כנראה שלפני ר"ת היתה כך הגירסא בגמרא, ראו ספר הישר חלק התשובות סימן כ: "אין גירסת ספרים כדבריך דהתם גרסינן משרבו המנאפים *בגלוי*", כנראה שמקורם הוא בתוספתא תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק יד:
הלכה א:
"רבן יוחנן בן זכיי אומ' משרבו הרצחנין בטלה ערופה לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק עכשיו *רבו ההורגין בגלוי*".
הלכה ב:
"משרבו המנאפין פסקו מי מרים לפי שאין מי מרים באין אלא על הספק עכשיו כבר *רבו הרואין בגלוי*".
ביירושלמי סוטה פרק ט ה"ט:
"משרבו המנאפין... דכתיב כי הם עם הזונות יפרדו וכתיב והיתה האשה לאלה בקרב עמה בזמן שעמה שלום "לא בזמן שעמה פרוצים...". ובקרבן העדה שם: ''הלכך אפילו מהכשרים נתבטלה מים המרים, כיוון שרובן פרוצים".
בגמ' בסוטה שם, עוד ''משרבו" רבים, ובתוספתא רבים מהם, המופיעים גם במסכת שבת, כסיבות ללמה חרבה ירושלים, שיובאו להלן :
הלכה ג:
"משרבו בעלי הנאה בא חרון אף לעולם ובטל כבוד תורה משרבו לוחשי לחישות בבית דין נתעוותו המעשים ונתקלקלו הדינין ופסקה השכינה מישראל".
הלכה ד:
"משרבו רואין לפנים בטל לא תכירו פנים במשפט ופסק לא תגורו מפני איש ופרקו מהן עול שמים והמליכו עליהם עול בשר ודם".
הלכה ה:
"משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים רבה שוחד והוטה משפט והיו לאחור ולא לפנים ועליהם נאמ' כעל בני שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו וגו' וכי לקחו שוחד ומשפט הטו".
הלכה ו:
"ר' מאיר אומ' חלקם שאלו בפיהם ר' יהוד' אומ' מלאי הטילו על בעלי בתים ר' עקיבא אומ' מתנות נטלו בזרוע ר' יוסה או' קופה של מעשרות לקחו בזרוע אע"פ שלא קלל עלי את שמואל אלא על תניי ראה היאך דבקה בו".
הלכה ז:
"משרבו מקבל אני טובתך ומחזיק אני טובתך רבו איש הישר בעיניו יעשה וסרחה כל המלכות כולה ואזלא ונזלא ומשרבו איש הישר בעיניו יעשה שפלים הגבהו וגבוהים השפלו סרחה כל המלכות כולה אזלא ונזלא משרבו צרי עין וטורפי טרף הן הן שופכי דמים רבו אומצי הלב וכל אחד ואחד קופץ ידו ועברו על מה שכתו' בתורה השמר לך פן יהיה דבר וגו'".
הלכה ח:
"משרבו מושכי הרוק נתמעטו התלמידים ובטל כבוד תורה משרבו אחרי בצעם לבם הולך רבו האומרים לרע טוב ולטוב רע משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע נתמלא כל העולם כולו הוי הוי משרבו היהירים התחילו בנות ישראל לינשא ליהירים לפי שבדורנו אין רואין אלא לפנים".
הלכה ט:
"משרבו נטויות גרון ומסקרות עינים רבו מים מרים אלא שפסקו משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל והן הן שופכי דמים משרבו מקבלי מתנות נתמעטו ימים ונתקצרו שנים משרבו תלמידי שמיי והלל שלא שמשו כל צרכן הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות".
הלכה י:
"משרבו מקבלי צדקה מן הגוים כביכול שהתחילו גוים להתמעט וישראל להתרומם איפכא אין נוח בעולם לישראל".
לא רוצח אחד או שניים, אלא *"דנפישי להו רוצחין*", לא נואף אחד או שנים אלא שרובן פרוצים" לא בסתר, אלא לעין כל.
לא ניאוף בסתר, אלא בגלוי..
אך לדברי התלמוד הבבלי, ורבי יוחנן בר תורתא שדבריו, באים בירושלמי, [יומא פרק א ה"א] לאחר דברי הסתמא:
"מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי עבוד' זרה ומגלי עריות ושופכין דמים אבל בשיני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרו' וכל ווסת טובה היתה בהן אלא *שהיו אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חנם*, וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים".
דברי רבי יוחנן בר תורתא בירושלמי, דומים למאמר הבבלי, אך בשינוי קטן: בבית שני הם לא רק שנאו, הם גם אהבו כסף.
עד כמה הם אהבו כסף, ניתן להבין מהתלמוד הירושלמי [תענית פרק ד ה"ה], המספר על תושבי ביתר שהדליקו נרות-שמחה, שבית המקדש עלה באש:
"תני רבי יוסי אומר חמשים ושתים שנה עשת ביתתר לאחר חרבן בית המקדש ולמה חרבה על שהדליקה נירות לאחר חורבן בית המקדש, ולמה הדליקה נירות ...".
רצונכם לדעת מהו הקשר בין הדלקת הנירות ואהבת הכסף, ראו שם.
בירושלמי מופיעים דברי רבי יוחנן בר תורתא, אחרי סיפורם של הכוהנים הגדולים של בית שני:
"בראשון (בבית המקדש הראשון), שהיו משמשין הוא ובנו ובן בנו, שימשו בו שמונה עשר כהנים (גדולים), *אבל בשיני על ידי שהיו נוטלין בדמים ויש אומרים שהיו הורגין זה את זה בכשפים*, שימשו בו שמונים כהנים ויש אומ' שמונים ואחד ויש אומ' שמונים ושנים ויש אומ' שמונים ושלש ויש אומרים שמונים וארבע ויש אומרים שמונים וחמש".
סיפור קניית הכהונה הגדולה, ומיתתם של הכוהנים הגדולים מופיע גם בתלמוד הבבלי [יומא דף ט עמוד א], אך מספרם של הכהנין הגדולים הגדולים בבעת שני שונה:
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [משלי י פסוק כז] יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה, יראת ה' תוסיף ימים - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים, ושנות רשעים תקצרנה - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, *ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים*. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום - מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו".
על המחיר ששולם עבור מינוי לכהונה גדולה, ראו בבלי מסכת יומא [דף יח עמוד א]:
"דאמר רב אסי: תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא על דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי".
וברש"י שם: מרתא בת בייתוס – "אלמנה עשירה היתה, וקידשה יהושע בן גמלא, ונתנה ממון לינאי המלך ומינהו להיות כהן גדול". תרקבא – "חצי סאה- תרי קב" . דינרי – "זהובים".
מאחר ובבית שני "היו אוהבין את הממון". מכרו את הכל(וראו בתוספות [יבמות דף סא עמוד א], שכתבו "אין זה ינאי המלך שהרג חכמי ישראל, דההוא דהתם כהן גדול הוה דקאמר הקם להם בציץ שבין עיניך ולא היה ממנה אחר במקומו", וכן כתב גם הריטב"א שם, אך ראו י.א. הלוי, "דורות הראשונים", חלק שני עמ' 466 בסוף הערה לח, בפרק "אלכסנדר ינאי וממשלת הצדוקים", הכותב על דברי התוספות אלו, "אבל רבותינו לא היתה מלאכתם חקירת דברי הימים, כי באמת לבד יוחנן כהן גדול (אבי ינאי), היו החשמונאים בשם כהן גדול, רק בדרך רשמי, ... אבל לא בנוגע לשימוש במקדש בתור הכהן הגדול, המשמש והנמצא שם יום יום בכלל, וביום הכפורים בפרט", לדברי יוסף דרנברג, בספרו משא ארץ ישראל, פטרבורג תרנו, עמ' 132 הערה 1, כל מלכי בית חשמונאי מבית הורודוס, נקראו בפי החכמים בשם ינאי).
======
א"כ, מהו פירוש דבריהם: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. ... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם".
======
* למה חרבה ירושלים?*
המעיין בתלמוד הבבלי מסכת שבת דף קיט עמוד ב, יגלה שלחורבן ירושלים היו יותר מסיבה אחת:
"אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת"
"אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית".
"אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן".
"אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה".
"אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול".
"אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה".
"אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים".
(לדברי הילקוט שמעוני דברי הימים ב רמז תתרפה: "אמר רבי יהודה לא חרבה ירושלים אלא שבזו את *התורה* ות"ח).
אמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה". (סוטה דף מח עמוד א: "משחרב בהמ"ק - בטל השמיר, ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה מישראל").
לדברי הבבלי ביומא, בבית שני היו עוסקין בתורה, אך לדברי האבות דרבי נתן (נוסחא ב פרק ה ד"ה שמעון הצדיק): "לא חרבה ירושלים אלא בעון בטול תורה".
לדברי הגמ' בבבא מציעא דף ל עמוד ב: "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. - שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין".
אך לדברי המדרש תנחומא פרשת שופטים סימן א (ילקוט שמעוני דברי הימים ב רמז תתרפה): "לא חרבה ירושלים אלא על קלקול הדין".
======
בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם.
בגלל מה חרבה ירושלים?
בגלל שחללו בה את השבת, ביטלו קריאת שמע שחרית וערבית, ביטלו תורה, ביטלו תינוקות של בית רבן, לא היה להם בושת פנים זה מזה, השוו קטן וגדול, לא הוכיחו זה את זה, ביזו תלמידי חכמים, לא היו אנשי אמנה, קלקלו את הדין.
======
איזו ירושלים היתה זו, ירושלים של בית ראשון, שחרב מפני שהיו בו, עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, או ירושלים של בית שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, והיתה בו רק שנאת חנם?
======
"והנה רוב עוונות וכמעט כולם הם בדור הזה בעו"ה, איסורי שבת מעט מזעיר שנזהרים בהם, ורבים שאינם יודעים באיסורן, וראוי בכל קהילה להודיע איסורן, ובכל מוצאי שבת רבים הם שדרך חיוב הוא להם להשתכר במוצ"ש, ולבטל קריאת שמע של שחרית בזמנו, ביטול תינוקות של בית רבן מצוי הוא בכל קהילה, גם הבחורים מבטלים רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים. בענין שהשוו קטון וגדול הוא פרוץ בדור הזה, שכ"א רוצה להיות רב ואב"ד באין תורה, והוא בכלל רבים חללים הפילה וגו', וכ"א רוצה להנהיג עצמו בעשירות בין בבגדים בין בבתים ובכל דבר וזה יביא לגזול חביריו, ההוכחה ביקירי הקהילה אינה כלל, שאומר כ"א על חבירו ראוי לחוש לכבודו, ביזוי ת"ח ושלא לקבל תוכחה מצוי הוא בכל יום, משא ומתן אינו באמונה, בכל מיני אונאה ורבית וגזילה, עד שנעשה כהיתר, למי שבא לידו ממון חבירו ואינו משלם. ויש לכל ירא ה' וחרד לשום לבו לכל זאת ולמי שיש בידו למחות ימחה ויוכיח זה את זה על כל זאת, אך אמרתי לי, אולי לא יהיה משגיח בדבר, וכבר אמרו חז"ל בכל כיוצא בזה, "מוטב שיהיו שוגגין ועל יהיו מזידין". (מהרש"א, הרב שמואל אליעזר אידלש, פולניה 1555-1631), חדושי אגדות לשבת דף קיט עמוד ב, בד"ה ואמר רבא).
מה השתנה מזמנו?
======
אנא אל תציינו למגילה דף כה עמוד ב:
"תניא: מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר הודע את ירושלים את תועבותיה, אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים - צא ובדוק בתועבות אמך. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול".
 |
|
|
