האבכה בחודש החמישי ?

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 05/08/2011 14:40:23

"כשאני מדברת ואתה עונה לי, זה ממש פוגע בדיאלוג בנינו" - כך אומרת הבדיחה הידועה, השוביניסטית משהו. אני לא יודעת עד כמה הבדיחה הזו אכן משקפת את האופן שבו מתנהלות שיחות בין בני זוג, אבל אין ספק שהיא מתארת את צורת השיחה שבינינו לבין ריבונו של עולם.

מתפללים, אך לא מאזינים למענה
התחושה הזו מתעוררת אצלי במיוחד פעמיים בשנה - בימי בין המצרים שאנו שרויים בעיצומם, ובימי סוף ניסן ותחילת אייר. הראשונים, ימי אבלות על חורבן בית המקדש, על חורבן הארץ והיציאה לגלות. השניים, הימים הלאומיים: יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות ויום ירושלים. אלו וגם אלו מתאפיינים בנתק משמעותי בין מציאות חיינו כפרטים וכעם, ובין חיינו הדתיים.

אנו מציינים את ימי בין המצרים כאילו שום שינוי לא התחולל במאה השנה האחרונות, כאילו לא שבנו לארצנו, כאילו לא הקמנו בה מדינה עצמאית, כאילו לא שחררנו את ירושלים. ביז' בתמוז צמנו, וזאת על אף שבמצב של העדר שעבוד מלכויות מדובר בצום של רשות בלבד. בתשעה באב נשוב ונקונן על ירושלים החרבה והבזויה והשוממה מאין יושב, למרות שכיום, ועל אף חסרונו של בית המקדש, היא רחוקה מלהיות כזו.

וכך גם בחודש אייר. כמו כל הישראלים גם הציבור הציוני דתי מציין את ימי השואה, הזיכרון והעצמאות, וכמעט לבדו הוא מציין את יום שחרור ירושלים. מציינים ב"ישראלית", אך כמעט לא ב"דתית". נכון, בימי הזיכרון, העצמאות וירושלים יש התייחסות מסוימת לאירוע גם בתפילה, אבל מדובר בעניין שולי למדי: הרבה "פירוטכניקה" טקסית, כמו שופר או שירים, ופחות שינויים של ממש בתפילה. ביום העצמאות, למשל, ברוב בתי הכנסת הציוניים אפילו לא קוראים בתורה קריאה מיוחדת כמו זו שיש בכל יום מימי חנוכה, או בכל תענית ציבור (כולל בתענית אסתר המאוחרת).

ובשאר השנה המצב לא טוב בהרבה. מידי שבת וחג אנו מתחננים לפני הקב"ה שיעלנו לארצנו ומקוננים על הגלות שהרחיקה אותנו מאדמתנו - תחינות וקינות הרחוקות ממציאות חיינו הלאומית כרחוק מזרח ממערב. במילים אחרות: אנחנו מדברים ומבקשים, הקב"ה נענה - גם אם לא בקולות וברקים הרי שדרך מציאות חיינו, לפעמים בחורבן קשה ולפעמים בישועה גדולה - אבל התשובות שלו "מפריעות לדיאלוג בינינו". אז אנחנו מתעלמים.

"כצפצוף הזרזיר"
הפער בין תכני התפילה לבין המציאות הוא לא תופעה חדשה; כבר רבי יהודה הלוי לפני אלף שנה התלונן ולעג לצביעותם של אותם המתפללים בדבקות "ותחזינה עניינו בשובך לציון" אך אינם עושים כל צעד בכיוון. הוא תיאר אותם כמי שמתפללים "על טייס אוטומטי", ואת תפילתם דימה ל"צפצוף הזרזיר והדומה לו". אולי איננו צבועים, ובהחלט עשינו ואנו עושים כדי "לחזות בשובו לציון", אך תפילתנו אינה רלוונטית יותר או אוטומטית פחות. חורבן איום אירע לנו בשואת אירופה, ומיד לאחריו נס גדול. כל יסודות הקיום שלנו השתנו. אנו בני חורין, אנו חיים על אדמת ארץ ישראל, איננו משועבדים לעם אחר, איננו עוד מיעוט (נרדף או משגשג). אך בתפילותינו, בצומותינו ובכלל בחיינו הדתיים כמעט ואין לכך זכר. באלה אנו עדיין מצויים בוילנה, בפרנקפורט, בצנעא או במרקש חולמים על עצמאות, מתגעגעים לירושלים ומתאבלים על חורבנה.

מסורת מול צורך ברלוונטיות
נכון, יש המון שיקולים בעד שמירת נוסח התפילה ונגד שינויים בהלכה ובמנהג: יש עוצמה רבה בידיעה שהמילים שאני אומרת ומתפללת נאמרו על ידי יהודים לאורך מאות, ואולי אלפי שנים, באלפי מקומות. יש גם חשיבות לאחידות הנוסח, לפחות זה הבסיסי, וליכולת של אנשים במקומות שונים להתפלל יחד. יש חשיבות לשמור על זיכרון ותודעת המקדש וחסרונו, וגם, נכון - עדיין לא "הכל דבש". יש עוד הרבה מאד לאן לשאוף, להתפלל ולהתקדם, ועל מה להתאבל ולהצטער.

אבל בסופו של יום, מי ששואף לחיים דתיים בעלי משמעות, מי שלוקח ברצינות את האמונה בהשגחה המכוונת את המציאות, מי שמשתדל לעמוד בכנות בתפילה ומבין את משמעות מילותיה, ומי שרוצה שחייו הדתיים לא יהיו מנותקים מהמציאות הסובבת אותו, חייב לשקול ברצינות שינוי. להמשיך כאילו כלום לא קרה משמעו אחד משניים: כפיות טובה כלפי שמים, או הפיכת התפילות והצומות למסורת נוסטלגית בלבד שאינה באמת רלוונטית לנו. שתי האפשרויות בעייתיות מבחינת חיינו הרוחניים, ושתיהן "פוגעות בדיאלוג" בינינו לבין אבינו שבשמים.