האר"י ושילוח הקן

בוגיעלון יקר,

תחשוב לדקה!
עוד נקודה -

אם בצער בעלי חיים עסקינן - האריז"ל הוא מקיל לגבי הפוסקים כמו החו"י!

כי לדידו אדם שחפש וקיים פעם את המצוה, שוב לא יעשה זאת.

משא"כ לדעת החו"י, זה נכון שאינו צריך לחפש את הקן אבל כל פעם שיזדמן לן קן, אף שלא צריך לבנים חיוב עליו לשלח את האם.

אז מי פה "פחות רגיש" לצער בעלי חיים? המקובלים או הפוסקים?

תוקן על ידי - חושבשחושב - 20/07/2004 23:32:50

*****
כפל הודעות

תוקן על ידי - עצכח - 21/07/2004 12:38:17

חושב

או שהחמיר כי המונים יוצאים לחפש קנים לשלח.
ומנקודת מבטם של בעלי הכנף ודאי החמיר.

מיימוני

אם הוא באמת צריך את האפרוחים, זו שאלה יומיומית של הכרעה בין ערכים. זה קורה גם למי שנוסע לעזור להוריו על חשבון איזו עיסקה וכו'.

לגבי חילול שבת עבור כלב פצוע, זה תלוי בהבנתו של הנקלע לבעיה כזו, את מה שתורת האל (המבט המציאותי) רוצה מהאדם. גם מה שחז"ל קבעו שלפיקוח נפש 'מחללים' זה לא מפורש במקרא ואם השיח התלמודי היה מתמשך עד לימינו לא היו חסרים דרשות מהמקרא גם עבור כלב ואפילו עבור ג'וק!

חשבשב

הטענה שלי היא על כל הבשריים למיניהם. גם לולא הייתי צמחוני לא הייתי הורג או גורם שיהרגו עבור מזוני. נכון שאת האשכול פתחתי במכוון כלפי האר"י, אבל לא מתוך קמפיין אישי אלא להצביע על כך שמאליהים אדם בעל שיטות במקום להתחיל קודם לדעת עד כמה הוא מייצג את רצון האל (וזה מה שהרגיז אותך).

יש לך מקור לכך שהאר"י סבר שמי שכבר שלח פעם אחת לא יקיים את 'המצוה' עוד פעם אם מזדמן לו קן?

תמהני איך החכמים הגדולים הטוחנים הרים וגבעות ברצונם כי עז להאשים את הקבלה לכל הסטיות (ח"ו) בדת שכחו מדרש ידוע לתינוקות. שרש"י מביאם בפירושו על התורה

1) אז יבדיל משה אךף על פי שאינן קולטות עד שיבדו אותן שבארץ ישראל כנען אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה.

2) ועוד ידוע דברי חז"ל שלא נתאווה משה להיכנס לארץ ישראל לאכול מפריה רק לקיים את מצות הארץ

ולא נתקררה דעתו של מיימוני עד שלא האשים את עון השבתאות לתשוקה זו.

מסתברא

אין חולק שזה חיובי לקיים מצוה. הויכוח הוא רק אם 'מצוה' (זו החיובית) היא כאשר אלוהים מזמין לך את המצב הדורש את המצוה (וכאשר הבדיל משה היה כבר מצב של הכנת ארץ ישראל שמצדיק הבדלת ערים), או שראוי ליצור מצב בו יתאפשרו מצוות גם אם המצב הוא שלילי. אוסיף על הדוגמאות כאן למעלה את מי שלא זכה להתעסק במת, האם ידאג למות מי שיוכל להתעסק בו? כאן תודה לי כי כתוב: 'לא תרצח', אבל גם לגבי שאר הטענות כתוב: 'תהיה בנאדם' סליחה 'ועשית הטוב והישר'.

מסתברא היקר

תודה על ההערה.

אני רואה שעלי להסביר את עצמי.

אני בהחלט סבור שיש נטיה בנפש לחפש לעשות מצוות כדי לזכות לעשות מצוות.

כלומר, גם באותן מצוות שאינן תדיריות, להשתדל להגיע למצב של חיוב.

השאלה היא:

א. האם זה מצב בריא ומומלץ, או נובע מטבע האדם (אקזיסטנציאלי) או ממצבים פסיכולוגיים.

ב. עד לאן צריכה נטיה זו להביא אותנו.

שני המדרשים שהבאת עשויים להעיד כי חז"ל הכירו את הנטיה הזו, והשתמשו בה כדי לבאר פסוק (מדוע הזדרז משה לציין את ערי המקלט לפני שיבואו לכלל שימוש לפי שיטתם) וכדי לשבח את משה.

ואף אני מוסיף על דבריך. שהרי אמר רבי טרפון: מתי תבוא צרת הבת לידי ואשאנה!

כלומר, שהתאווה כביכול למות הבעל כדי שיזכה לקיים לא רק מצוות יבום אלא להוכיח שהלכה כדברי בית שמאי!

(למעשה מגיהים שם בגמרא ומסבירים שהתכוון שישיאנה, אלא שאין זה מפריך את הדוגמא).

אמנם, גם אם אודה לך שהרצון להתחייב במצוות הוא דבר ראוי, אני סבור שצריך לבדוק את הנושא השני. עד היכן.

ואני משער שתודה לי שבשבתאות הוליכו את הרעיון הזה עד כדי אבסורד ואיסורים חמורים, ואין צריך לפרט.

האר"י, שהמליץ כנראה שהאדם יתור אחרי מצוות שאינן תדיריות כדי לקיימן, נמצא, מבחינה לוגית באמצע.

לא זו בלבד, אלא שהוא שילב את ההמלצה הזו בתוך תיאוריה, שהרי הקבלה, מבחינה מסויימת, היא תיאוריה.

אם נתתי מקום בדברי להבנה שטענת האר"י היא פסולה, מסיבות שונות, הרי הדבר צריך בירור רב, ובוודאי שהשוואה לשבתאות, כאילו האר"י והשבתאים נמצאים באותו מישור - טענה זו ודאי אינה נכונה. וטוב שנתת מקום להבהרה זו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בוגיעלון

כוונתי שלדברי האריז"ל מי שחפש את המצוה וקיימה (כדי שלא יצטרך להתגלגל עוה"פ) כבר לא יחפש עוד.

אחרי זה - אם יפגוש קן ולא יצטרך לבנים, יחליט אז אם נוקט כהפוסקים שמחוייב לשלח, או כדברי אלו שאין צורך - או שאין לשלח.

זאת אומרת שדברי האריז"ל בס"ה מביאים את האדם לחפש פעם אחת. מה שבא אחרי זה - אינו עוסק בזה האריז"ל.

לדברי פוסקים מסויימים - כל פעם יצטרך לשלח.

בס"ה - מי מאלו הביא יותר לשילוח האם שלא לצורך הבנים?

שלום לכולם, ברוכים הנמצאים.

בוגי,
א. צ"ע מתי מסתיים שלב החקירה והשיפוט של רב פלוני, ומתחיל שלב ההכרעה המעשית לגביו (השמטת תואר רב למי שהוחזק בו)- תמהני אם החקירה אכן נסתיימה באשכולות קודמים.
ב. על דרך זו- צ"ע בכלל, באיזו מידה משמש הדיון התיאורטי בפורום להסקת מסקנות הלכה למעשה, ומתי כדאי להתייעץ עם 'בעל הלכה' מובהק חוץ-פורומי (קיים יצור כזה?) טרם חריצת הדין.
ג. עשית לי את היום כשהבעת, במובלע אמנם, רצון .להמשיך את השיח התלמודי. , ולא להשאירו רק כספר חתום וסגור, ארכאי והיסטורי. לו הביעו זאת יותר אנשים בקול, בחינת התערותא דלתתא, אולי היו גדולי חכמינו דהיום מצטרפים אליו לבסוף, ומחדשים אותו בלית ברירה...
ועל זה נאמר: ירבו כמותך בישראל!

מיימוני,
א. מצאתי אחיעזר ואחיסמך לדבריך אודות תפיסת מצות שילוח הקן כמצוה חינוכית מיסודה: 1. במורה נבוכים (לא מפתיע)
2. ברמב"ן, שגם מצטט אותו וגם מסכים איתו (עה"ת, דברים כב,ו):

"'כי יקרא קן צפור לפניך'- גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית המין ההוא.
וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש ביןדאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר:"

וממשיך הרמב"ן קו מחשבה חינוכי זה:

"וכן מה שאמרו (ברכות לג:) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות- לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה.
אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם (!) אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב.) טוב שבטבחים שותפו של עמלק (בוגי- קלעת בול...).
והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות".

ב. אולם אין זה הסוף של דבריו. דווקא בפאנץ' ליין, באמירת המילה האחרונה, מביע הרמב"ן דיעה כי המייחד את מצות שילוח הקן הוא צד נסתר ואיזוטרי הקיים בה. ובגללו שכרה המפורט בתורה רב משכר מצוות אחרות:



"אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד. אמר רבי רחמאי: מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה
בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא. מאי ואת הבנים תקח לך- אמר רבי רחמאי: אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו'.
והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול, ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים:".

מס' נקודות לעיון:
1. הרמב"ן תולה דבריו האיזוטריים בחז"ל, ולא במקובלים מאוחרים.
2. הרמב"ן לא מבטל את יסודה הדידקטי של המצוה, ההיפך. הוא מטעים אותו בדבריו. הצד הנסתר רק משלים את תמונת המשמעות של המצוה.
3. מאחר ואיני מזלזל ברמב"ן/ בתובנות אליהן הגיע, איני מזלזל בערכה הסמוי מן העין של המצוה, אף שאין לי מושג על מה הוא מדבר (הייתי שמח שיהיה לי- אשמח אם מישהו יסייע בנידון ויפרש את הסיפא של דברי הרמב"ן הנ"ל).
4. אם הנפקא מינה היא מעשית- כגון לשלח את האם כשאין עניין בגוזלים- צ"ע האם אותה חרדייה מהמשרד (בוגי...)- היא מחללת את השם, או מקדשת אותו, באותה מידה שהחותך את קצה אבר מינו של תינוקו הקטן מקדש שם שמיים בעיני אתיאיסט מצוי (מאי חזית דדם הציפורים סומק טפי...)- לכאורה בשני המקרים הרואה הלא מלומד אינו מבחין בהכרח בין מצוה מדאורייתא לבין שמיעה לדברי חכמים בני המאה ה-16, ולגבי אותה אשה- הרי שזו לגביה התמודדות אמונית ואתכפייא של הרגש האישי. כלומר- לא חילול השם הוא הפרמטר פה, לענ"ד, אלא השאלה היא עד כמה המעשה משקף את דעת חכמים, וכמה יש פה 'ועשית ככל אשר יורוך' וכו' או שמא 'ועשית שטויות ומעשי אכזריות ואיוולת מחוסר עיונך במצווה'.

חושב שחושב,
כמדומה שהזכרת בתחילת דבריך פוסקים נוספים פרט לחוו"י (חכם צבי ועוד) שסוברים שיש לשלח בכל גוונא. לאור הדברים הנ"ל- יותר מחשוב שתמצא אותם, ותראה לנו עד כמה עניין זה תואם / לא תואם דעת חכמים...



כולי האי ואולי

מי שתהה היכן מקורו של הרמב"ן בחז"ל-
ובכן, ר' בחיי עה"ת (שם) כותב שזה מספר הבהיר. אביא פה את דבריו, הערוכים בסדר מובנה היטב, לתוספת הבהרה:

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. ע"ד הפשט יצוה הכתוב בקיום המין ושלא לעקרו, שאע"פ שהתירה תורה שחיטת בעלי חיים לתועלת האדם לא תתיר ההשחתה והעקירה בהם, ואלו לקח האם עם הבנים כאחד הוא כאלו הכרית המין ההוא. ואמר למען ייטב לך, שהשם יחמול עליך, והארכת ימים, כאשר לא הכרת כל המין ועזבת האם ולא עקרת המין. וכשאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים גלה לנו הכתוב בזה כי הביצים שהזכיר הם הבנים, וקרא את הביצים בנים לפי שמהם יוצאים הבנים. ויעלה בידינו מזה שאינו חייב בשלוח עד שיהיו הביצים שלמים ראוים לבנים, ואם היו שבורים אינו חייב בשלוח. והזכיר אפרוחים וביצים בלשון רבים שכן המנהג, ואף אם האם רובצת על אפרוח אחד או ביצה שלמה אחת חייב בשלוח:

והרמב"ם ז"ל נתן טעם במצוה בפרק מ"ח מספר המורה, שהוא כדי שלא תצטער האם בראית לקיחת הבנים, שאלו לקח הבנים בפני האם היתה האם מצטערת, כענין מצות אותו ואת בנו שאין לשחוט הבן בפני האם, כי אהבת האם וחמלתה על פרי בטנו אינו נמשך אחר השכל אלא אחר פועל הכח המדמה, ואם בבהמות ועופות חסה התורה כל שכן בבני אדם, ואם כן זה וזה כדי שנתרחק ממדת האכזריות ושנתנהג במדת הרחמנות:

וע"ד המדרש שלח תשלח את האם, אין לך קלה בכל המצות משלוח הקן, ומה שכרה, למען ייטב לך והארכת ימים. משל למה הדבר דומה, למלך שהכניס פועלים לשדהו לנטוע ולא גלה להן שכר נטיעתן, לערב כל מי שנטע אילן אחד נתן זהוב אחד, התחילו הכל תמהין, ומה זה שלא נטע אלא אילן אחד קל ופחות נותן לו זהוב אחד אנו שנטענו הרבה על אחת כמה וכמה, כך שלוח הקן שאין בו חסרון כיס שכרו כך, שאר מצות שיש בהן חסרון כיס וטורח והצלת נפשות על אחת כמה וכמה, לכך לא פירש הקב"ה לישראל שכר המצות כדי שיהיו עושין אותן כלן. שכן מצינו המצות שהן בדמיון אילנות שעושין פירות, יש אילן עושה פרי חשוב יותר מחברו וכן יש מצוה ששכרה גדול, וכבר ידעת שמצות הכנסת אורחים פרי שכרה בנים, והראיה שרה אמנו, גם השונמית (מלכים ב ד) שקבלה לאלישע, וכן יש מצוה ששכרה אריכות ימים כמצות כבוד אב ואם ומצות שלוח הקן, והאמנם עיקר אריכות ימים זה לעוה"ב, הוא שנאמר (ישעיה טז) והיה כעוף נודד קן משולח תהיינה בנות מואב מעברות לארנון, זה שאמר הכתוב (ירמיה יז) קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, מה כתיב בתריה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, מה ענין זה לזה, הקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהם עד שיוצאין מקליפיהם והן נעשין אפרוחין והן עולין אחריו ומורטים את כנפיו ואוכלין אותן, כשהוא רוצה לפרוח אינו יכול שנמרטו כנפיו, מוצאו חיה או שרץ ואוכלו, מי גרם לו, על שגזל ביצים שאינן שלו, כך יהיו אומות העולם שפשטו ידיהם בכסא כבוד מקום מקדשנו, החריבו ושרפו את היכלנו והגלו את ישראל, ומואבים ועמונים הקב"ה יאבד זכרם כענין שכתוב (צפניה ב) לכן חי אני נאם ה' צבאות כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם שארית עמי יבזום ויתר גוי ינחלום, עד כאן במדרש:

ומצינו שלמה המלך שהשוה שתי מצות אלו כאחת, הוא שאמר (משלי ל) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, ואמרו בירושלמי פ"ק דפאה עין תלעג לאב זה כבד אב ואם, ותבוז ליקהת אם זה שלוח הקן, שהתורה פירשה שכרן ובא שלמה ופירש עונשן:

וע"ד השכל שלח תשלח את האם, טעם המצוה ללמדנו על מדת הרחמנות, ושנתרחק מן האכזריות שהיא תכונה רעה בנפש, וכענין שאסרה תורה (ויקרא כב) לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, וכענין שנצטוינו בתורה שבעל פה דרך רחמנות לא דרך אכזריות בשחיטה בצואר ולא מן העורף, והוא דעת הרב בספר המורה, וכבר הזכרתיו למעלה:

וע"ד הקבלה שלח תשלח את האם, היא הבינה שממנה יישאבו השבע שפע בכל שמטה ושמטה לחדש פני אדמה, והיא קן העולם, ונקראת אם העולם. וכן תמצא בספר הבהיר, מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה שנקראת אם העולם, דכתיב (משלי ב) כי אם לבינה תקרא. ומאי ואת הבנים תקח לך, רבי רחומאי אומר אותם בנים שגדלה, ומאי נינהו, שבעת ימי החג ושבעת ימי השבוע, עד כאן. והשלוח הזה אינו אלא בעוף טהור והיא עבודה וכבוד לאותה שנקראת אם העולם, שאי אפשר ללוקחה ואין שם היום נתפש בה, כי היא למעלה משבעת ימי בראשית שאינה נגמרת במנין, וכענין שכתוב (תהלים קמז) ולתבונתו אין מספר, וכן העשירית נקראת אם, כענין שכתוב (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך, ואמרו רז"ל (משלי כח) גוזל אביו ואמו, אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל. והשכר בשתי מצות הללו הוא אריכות ימים, אלא שבמצות כבוד אב ואם הזכיר על האדמה, וכן (דברים כה) במשקלות, וכאן בשלוח הקן אמר למען ייטב לך והארכת ימים, ולא הזכיר על האדמה. ובאור והארכת ימים תאריך אף מן הימים, שכתוב בו (שמות לא) כי ששת ימים:

ויש עוד דעת אחרת, שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חרבן קנה ורחוק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואז הקב"ה שכתוב בו (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים ומרחם עליהם. נמצאת אומר שהמקיים מצוה זו ומשלח הוא סבה לעורר רחמים על כל העולם וטוב לו עמהם, וזהו שאמר למען ייטב לך והארכת ימים, כלומר אותו השלוח יהיה לטוב לך והארכת ימים עליו, כי אריכות ימים בסבת הרחמים:

ומצאתי במדרש באלה הדברים רבה, מצות שלוח הקן שכרה בנים, אמר הקב"ה אם אין לך בנים אני נותן לך בנים, מנין, שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, שלח תשלח את האם, ומה שכר אתה נוטל, את הבנים תקח לך. והמדרש הזה ירמוז אל הסוד הזה שהזכרתי. ובאר אותו כי המדה ההיא היא מקום הבנים שם עמדה חנה בכונת התפלה כששאלה בנים ממה שאמרה (שמואל א א) ותתפלל על ה', שם הוא העולם שכלו טוב העולם שכלו ארוך שנאמר (תהלים לז) והתענג על ה', לכך חתם מצוה זו בשכרה למען ייטב לך והארכת ימים. ואמרו במסכת נדה פרק תינוקת, מה יעשה אדם ויחכם, יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב) כי ה' יתן חכמה. מה יעשה אדם ויהיו לו בנים, יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר (תהלים קכז) הנה נחלת ה' בנים. והבן המאמר הזה איך סדרו החכמים צרכים הללו כסדר המדות. ומצוה זו מן המצות המקובלות, והחכמים ז"ל תקנו ברכה בכלן ולא תקנו בזו, לפי שאינה מצוה מחוייבת כמו שאר מצות ואינו חייב לחזר אחריה במכוון אלא כשיזדמן לו, וזהו לשון כי יקרה, ועוד שאינו חייב בשלוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים:

עוד שאלה שעולה בדעתי אגב הקריאה בדבריו: האם ר' בחיי מבחין בין הצד ההלכתי-יישומי של שילוח הקן לבין טעמיה על דרך הדרש/קבלה, או שצדדים אלה מושפעים זמ"ז (אם כן, באיזו מידה).




כולי האי ואולי