האר"י ושילוח הקן

נראה לי שהדיון כאן (מבחינת מקבלי המסורת וחכמיה) צריך להיות כיצד יש לשלב ולהבין את דברי האר"י העומדים לכא' בניגוד לרוב הלכות שילוח הקן המובאות בסוף חולין, כגון ההלכה האומרת שאם הביצים אינם ראויות למאכל אין בהם מצוות שילוח הקן (בעוד שלדברי האר"י עדיין לכא' יש כאן עניין של רחמי האם על בניה המעוררים את מידת הרחמים), וכן הגמ' האומרת שיכול ילך לחפש בהרים ובגבעות (קן בשביל לקיים בו את המצווה) ת"ל לפניך (-שא"צ לחפש אחריו), ואם כדברי האר"י הרי זו זכות עצומה לעורר מידת הרחמים על כלל ישראל והיה לה לתורה לברך כל אדם המחפש ורודף אחרי מעשה זה, ואולי אף לחייבו.

ונראה לי שיהיה מגוכח לומר שהאר"י לא קרא ולא שנה גמרות אלו, ולא הבין את המסר הברור היוצא מהם. וע"כ שדבריו באו לתת דגש על פן מסויים במצווה זו אך לא לשנות טעמה לחלוטין מן הקצה אל הקצה, וכן דרכו של האר"י בדר"כ למבינים את דבריו (ויש להאריך בזה, וקצה ההבנה בעניין מופיע באוצרות הראי"ה ח"ד במאמר על טעמי המצוות לראי"ה קוק זצ"ל).
ונראה לי שבזה צריך להתמקד הדיון והרעיונות המובאים כאן, ולא בזלזול מתמשך באר"י והשקפתו, כאשר כל עוונו היה שלא כתב באותה שפה וטרמינולוגיה שאתם הייתם רוצים שיכתוב בה.

(ובאמת אולי כל הדיון הנ"ל נסוב לשיטתו של פותח האשכול, אשר דרכו בזה היא בלימוד חובה על הקדמונים.... אך לימדונו רבותינו הוה דן כל האדם לכף זכות, ובהלכה זו ב"ה לא חלה התפתחות לכל השיטות....)

אל תאמין
אם לא בחנת

מאירקה99: שילוח הקן - לכתחילה? 7/9/2003

בפרשת השבוע שקראנו נמצאת מצוות שילוח הקן :

דברים פרק כב פסוק ו
כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:

בסיבת הטעם כתב הרמב"ם

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מח

וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה, ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם, ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני,

והרמב"ן בפירושו הביא הטעם, שלא יכלה אותו המין – סיבה אקולוגית מובהקת.

בשנים האחרונות הופיעו ספרים לא מעטים, הדנים במצווה זו הלכה למעשה. כיצד לקיימה, באילו סוגי ציפורים, ובאילו מקומות. וכל זה לרגל חביבות המצווה וחשיבותה. עיקר החביבות נסוב על דברי הזוה"ק, במספר מקומות, על הרחמים ששלוח הקן מעורר. ובספרים אלו מסופרים על אדמורי"ם חשובים, שזכו לקיים את הצווה, כמו האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל, שעשה זאת בביקורו בעיה"ק.

ואני תמה.

אם טעם המצווה הוא משום צעב"ח, כפי שכתב הרמב"ם, וכפי שנראה מסברא, מה טעם, ליטפל לציפור המסכנה, ולקחת את אפרוחיה, שוודאי אינם נאכלים בימינו ?
אם לוקחים את האפרוחים לשם מאכל, ניחא, והיה זה כמו בשחיטת בע"ח, שהתורה התירה. אך לקיחה לשם המצווה בלבד ?!

ידוע שהפוסקים חלקו (המקור הראשוני כמדומני, בחוות יאיר), אם זו מצווה שחייבים לקיימה, או מצווה שרק ראוי לקיימה.
אך נראה לפי טעם המצווה, שזו מצווה, שראוי שלא לקיימה לכתחילה. כמו מצוות יפ"ת בפרשתינו, מצוות גירושין בספר כריתות, השבת הגזילה ועוד כהנה. ויש לקיים את המצווה רק אם רוצה באמת באפרוחים או בביצים ( וזה לא שייך בימינו).

לא ראיתי מי שיאמר דבר זה, מלבד בעל התורה תמימה, בפרשתינו, שאומר זאת בפירוש, (ובזה חולק על אביו בערוה"ש). מחברי ספרי זמנינו לא הביאו את דבריו ( תקנו אותי אם אני טועה). אף שבעל התורה תמימה, לא שימש ברבנות (היה מנהל בנק), כמדומה לי שרבים מהרבנים יכולים לקנא בו על עוצם ידיעותיו.

אשמח לשמוע את דעתכם.

זריחת_עץ:

החתם סופר אומר בדיוק כדבריך ולהלכתא. (שו"ת חת"ס, או"ח, ק').

החוות יאיר מסתמך על רעיון קבלי של רבינו בחיי - משלחים את האם, ולכן היא מצערת, הצער מעורר את רחמי הקב"ה, והוא בא לרחם על כל הבריות. לפי זה יש לקיים את שילוח הקן לכתחילה.

הייתי ממליץ בחום על הפרק הראשון בספר יהדות: דת ומוסר, של אבי שגיא, לליבון מלא של הנקודה.

*****
מרבררבאשי:

מה? החוות יאיר מסתמך על קבלה?

האם מי שלא צריך את הביצים או האפרוחים ועושה זאת רק כדי לקיים את המצוה, למעשה עושה משהו המנוגד לרוח המצוה, שהרי זו גם כן אכזריות (אמנם לא כמו אותו ואת בנו).

*****
מואדיב:

.

העושים זאת לכתחילה עושים זאת מטעמים קבליים, ושמץ קצה מהם הובא לעיל.

השאלה הראשונה צריכה להיות מנותקת מטעם המצווה, והיא בסיסית יותר:

"כי יקרא" - האם יקרא - לשון מקרה, האם כי, גם הוא כך, או שמא המצווה לכתחילה.

כלומר - האם המצווה היא שאם כאשר אתה רוצה ללקט, את האם תשלח, או שתלך לחפש לך אם דוגרת.

*****
יהוסף:

נושא זה מקורו הידוע, מחלוקת האר"י והגר"א. הגר"א סובר שאינו מצווה אלא אם צריך האפרוחים או הבצים, ויש מזה עוד בשו"ע בנו"כ, וכמדומה שרעק"א נוקט כהאר"י.

נדמה שנושא זה כבר נידון בעבר ונטען כי אין ספק שדברי הסוברים שאינה מצווה חיובית, אלא קיומית במקום צורך האפרוחים או הביצים, עיקר, וכן נוקטים המבינים.

מאירקה99:

איפה המקור להגר"א הנ"ל ? לא שמעתי.

יש להבדיל בין מצווה קיומית - שראוי תמיד לקיימה (כגון הטלת ציצית בבגד ), לבין מצווה "שלילית" שראוי לא לקיימה, כמו מצוות אשת יפת תואר.

לענ"ד, מדובר כאן במצווה שלילית, וכך אומר בפירוש התורה תמימה, אך לא ראיתי מי שסובר כך, מלבדו.
__

אלה הם דברי החת"ס בסוף תשובתו, ומשמע מהם לכאורה, שאכן אין דעת חכמים נוחה, מהמשלח את האם שלא לצורך.


שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן ק

עכ"פ היוצא מזה לנדון שלפנינו, הפוגע בשבת בקן ציפור לא מיבעיא לטעמו של הזוהר לא יפריחו שלא לעורר יללה לעילא, אלא אפילו עפ"י הנגלה כיון שעפ"י אותו הטעם אינו מחוייב לחזור אחר מצוה זו כשאינו רוצה בבנים א"כ להרמב"ם שמצות שלוח ביד אסור בודאי, ואפילו להפריח נ"ל דלא שפיר דמי כיון דלהרמב"ם לא יצא ידי חובת מצוה נמצא התאכזר שלא לצורך והמתחסד בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו ותל"מ:

אני פשוט עומד נדהם מחדש, נוכח שפע הספרים, העוסקים במצווה, ומעודדים כל יהודי, לתור אחר קן ציפור, ולשלחה.
ומיימוני וודאי יתלה זאת, בפופולריות של תורת הקבלה, אצל פשוטי העם. וצ"ע.

*****
zachi_z:

על-פי הפשט של הכתוב, עיקר האיסור הוא על לקיחת האם על הבנים, ולא איסור לקיחת הבנים כאשר האם עדיין דוגרת עליהם. כלומר, התורה אומרת על תיקח ציפור שדוגרת על בניה, אלא עדיף שתיקח את בניה, אבל כאשר אתה עושה זאת תשלח את האם קודם.
כנראה שאין מדובר בהרכח על ביצים לאוכל, אלא על אנשים שמגדלים ציפורים.
מכל מקום, אם עוסקים בצער בעלי חיים, אז כנראה זה הרבה יותר קשה לאמה לראות כיצד לוקחים אותה מבניה, מאשר כיצד לוקחים את בניה ממנה.

מיימוני:

מאירקה

הערה אחת על סוף דבריך.

איני סבור שתפוצתה של מצווה נובעת מן הקבלה - גם אם נכלול במילה זו את כל מה שרגילים להכליל בה.

אני סבור שהדבר בא מתוך נטית הנפש המובנת והראויה לזכות במצוות.
כאשר אדם מתחנך ומחנך את עצמו לרדוף מצוות, לחפש בכל מקום את המצוה, יש לכך שתי תוצאות, שהן מבחינה מסויימת מנוגדות:

א. התקדשות והתעלות. שהרי כל מצוה תורמת לאדם, כמובן במידה רבה יותר ככל שהוא מבין אותה יותר, אבל עדיין היא תורמת לו גם ברמת ההבנה הירודה, הפשטנית והתמימה ביותר.

ב. הפיכת המצווה לנושא המרכזי של החיים.
איני בטוח שניסוח כזה מבהיר את הבעיה - ושיש כאן בעיה.
כוונתי לדבר זה: המצוות והתורה נועדו להוות מסגרת לחיינו. מי שמחפש מצוות בכל מחיר, בכל רגע, הופך את המצווה ממסגרת לתוכן.
לפי דוגמא יפה, שמופיעה בספר ילדים משלנו, נשאל תלמיד ישיבה - שהיה ברבות הימים לתלמיד חכם חשוב - על אירוח בביתו של ראש הישיבה: מה עשיתם בשולחן שבת? התשובה היתה: דיברנו דברי תורה.
ומה עם הסעודה, שאל השואל.
פשיטא, ענה הבחור. אם לא היינו אוכלים, איך היינו מברכים ברכת המזון?

יש כאן תהליך של היפוך. במקום לראות את האכילה כחלק מסדר החיים, ואת ברכת המזון כקידוש הסעודה כחלק מקידוש החיים, הסעודה הופכת להיות רק ההיכי תמצי (הטריגר) שאי אפשר בלעדיו לקיום מצוה זו, שהיא היא העיקר.

בדומה לכך, מי ששתה את כוסו בלגימה אחת חייב בברכת בורא נפשות (על כל משקים חוץ מהיין). בדרך כלל, אנו שותים יותר לאט. אך מי ששותה לאט מדי, אינו מתחייב בברכה אחרונה של "בורא נפשות רבות".
מקובל בזמננו להקפיד לשתות לפחות חלק מהכוס בבת אחת, כדי להבטיח חיוב של ברכה אחרונה. אחרת, לפי הסברה, יוצא שהאדם שתה בלי לברך ברכה אחרונה.
הרעיון הפשוט שאין מצוה לחפש חיוב, ואם אדם שתה לאט כדרך שתייתו אין בכך בית מיחוש, נעלם ואיננו. לא רק שמי ששתה לאט ולא התחייב בברכה אחרונה נתפס כמעט כגזלן, שנהנה מן העולם הזה ללא ברכה, אלא שהוא נחשב למי שמחמיץ את עיקר הדבר, את השתיה כהיכי תמצי ליצירת מצוות ברכה אחרונה.

וכן בשילוח הקן. שילוח הקן שוב אינו ניצול ההזדמנות של זכיה מן ההפקר באפרוחים או בביצים תוך התרגלות לגילוי רחמים לכל הנברא, אלא הזדמנות לעשיית מצוה.

יאמר האומר: ומה בכך? אולי זוהי היהדות האמיתית?
אולי הוא צודק.
ואולי לא.
שני כיווני תפיסה אלו קיימים ביהדות האורתודוכסית לדורותיה. בזאת צודק מאירקה: אלו שנתפסו לקבלה, נתפסו גם לשיטה שהחיים הם היכי תמצי למצוה.

אולי עלי להבהיר עוד הבהרה. סליחה שאני חוזר ומזכיר את שיטת הרמב"ם (איני רמב"מיסט עד כדי כך), אך לפי גישתו, המצוות הן מעשים שמטרתם לחנך את האדם להתעלות, וההתעלות היא העיקר. המחלוקת בין שתי התפיסות היא בשאלה האם המצוה עצמה היא כה חשובה, ולכן יש לרוץ ולחפש אחריה, או התוכן שלה, ואז מה לי מצוה זו מה לי מצוה אחרת. ואין האדם צריך לחפש לחייב את עצמו במצוות, אלא לחפש את התוכן הפנימי והאמיתי של החינוך וההתקדשות.

ושוב אני מסכם: שתי הגישות קרובות מאד מבחינות רבות, יותר ממה שניתן לחשוב ממבט ראשון. אך המרחק ביניהן בולט ביחסן למצוה: האם בשעה שאיני מחוייב, האם עלי לנסות בכל זאת ליצור לעצמי מצב של חיוב - או שלא זוהי ההתנהגות הנדרשת ממני.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

safy:

אולי נוסיף שמדובר בלאו הניתק לעשה.
הרמב"ם מונה זאת כך: (בהקדמת הלכות שחיטה)
שלא ליקח האם על הבנים
לשלח האם, אם לקחה על הבנים.

חרפת_אדם
(אתה ראוי לניק יותר נאה !)
אם ההלכה קובעת סב"ל, חזרה טענתו של מיימוני.

שלויימלע
אתה רציני או שזה פוטושופ?

לצערי הרב, מודעה זו אמיתית היא. ואני שואל האם אין גבול לטיפשות הציבור?