ממללא - נפש יקרה!
לא רק למאיר אריאל עשית נחת, אלא גם לי הקטנה....
תודה.
גו"ג -
ברוב חוצפתך גנבת לי את שני השירים שאני (כמעט) הכי אוהבת! אל "מדרש יונתי" אני חוזרת בכל פעם שאני רוצה לצעוק ומרגישה שאין טעם; "שיר כאב" מצליח בכל פעם להפתיע אותי בקישור הבלתי אמצעי בין האדם, העם, והארץ. בשני השירים הללו, אני מוצאת, מחד, אהבה גדולה לארץ ותודה עצומה לציונות שהביאתנו (את מאיר ואותי ) עד הלום, ומאידך, במידה לא מועטת, סוג של פקחון, מול כל מה ומי שהיו פעם שקופים.
מסיבות אישיות לגמרי (ואפילו קצת ילדותיות) יש לי חיבה אישית עמוקה לשיר "תקווה", שהוא מאלה המדגים את אהבתו של אריאל לעברית ויכולתו המדהימה לשחק ולצחק עמה.
מאיר אריאל, בעיני, הוא דוגמא מאלפת לכך שאדם פרטי יכול להיות בעל מגבלות אישיוּת לא מעטות, ועם זאת יוצר נפלא, מלא השראה וממלא השראה.
נשלח ב-20/7/2004 18:34
כמה מילים על שיר כאב -
בראיון עיתונאי נשאל פעם מאיר איזה שיר משיריו הוא הכי פחות אוהב.
הוא ענה שאת 'שייר כאב', ומייד הוסיף, שזה לא השיר, אלא המציאות שהוא מתאר.
נשלח ב-20/7/2004 18:39
וכמובן, איך אפשר בלי בן אדם - בן תמותה...
בתור לשיקוף ריאה
בתור בן אדם
אני מוכן לתת כתף
ובאמת לפעמים אני גם בא
ומשתתף אבל
בתור בן תמותה
בתור בן תמותה אין לי זמן לפעמים
בתור בן תמותה אין לי זמן לפעמים.
בתור בן אדם
אני יכול לחשוב אבסטרקט
ולבור לי אקט עם טקט
לקשט לי את מצפוני
עת אני בקקט
אבל בתור בן תמותה,
בתור בן תמותה אני עלול להיות
קצת לא בן אדם כדי שאוכל עוד קצת לחיות.
בתור בן אדם
אני מבחין בין טוב לרע
ומשתדל גם שתמיד שתמיד
תהיה ברירה בין טוב לרע
אבל בתור בן תמותה
בתור בן תמותה כשרע לי זה לא בגלל
ששכני לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל.
בתור בן תמותה
אני מוציא את לילי בניחוש
מה זה כבר יכול להיות המיחוש הזה
שפעם כאן פעם כאן, פעם כאן
בתור בן אדם
אני חושב יש תכלית
אפילו אם החושך
רק מתחדד על כל תגלית אבל
בתור בן תמותה
בתור בן תמותה אני חושב יש תכלית
אפילו אם אני והרופאים מתקשים להחליט...
אני בן אדם בן תמותה.
נשלח ב-21/7/2004 11:43
ועוד קצת על "נשל הנחש":
גם בשיר הזה, הצליח מאיר אריאל להביע תחושות של אדם יחיד בשילוב נפלא עם תחושותיו של דור שלם: ה'סתלבט' התמידי, שנדמה כאילו יש בו הנאה צרופה, ולמעשה מחפה של חוסר יכולת ואינ-אונות, ובמיוחד על פחד להשתנות ולנוע קדימה; ההבנה כי התחדשות וצמיחה חייבות להילוות אל "השלת" העור הישן והיבש, וכי יצירה צריך לה שתצא מתוך בסיס קיים ובעל שורשים (שלפעמים, כבר קשה מדי לזהותו); המועקה המלווה את התקיעוּת ואי-האפשרות לזוז ממנה; הכאב והגעגוע על כל מה שכבר איננו, והחרטה המדכדכת, שאינה מצליחה להביא לידי תיקון.
"תרגום" (נפלא, לטעמי) לשיר, נעשה באמצעות שילובו בסרטו של שבי גביזון "שורו", שם מודגשים בעיקר הפערים בין הדורות כפערים תרבותיים, והגרוטסקיות של התקיעוּת התרבותית הישראלית.
נשלח ב-21/7/2004 22:36
אמשלום, חילך לאורייתא (אם כי, ערן צור הוא עדיין לא מאיר. וכנראה גם לא יהיה).
והערב אביא את 'בס בבלון'. על הישראלי איש ההתיישבות העובדת הראוה את עמלו נחרב, ולא מכיר את אופציית התפילה.
בעיני, אחד משיריו היותר יפים.
בס בבלון
הו בס בבלון
הוהוהוהו בס בבלון בס בבלון
כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת.
ענן שחור גדול עולה במערב
אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת
לראות את עמלך נחרב
אתה לא תתפלל אתה לא צריך מטפחת
קיבלת משבצת תוציא ממנה המירב
הו בס בבלון הוהוהו בס בבלון
בס בבלון
אומרים שכל הנחלים הולכים אל הים הפתוח
לא כל הנחלים גם מגיעים אליו יש כמה בלי מוצא
סוגרים להם חולות נודדים שהביאה הרוח
ככה יום אחר יום אחר יום אחר יום והנה ביצה
נחמדה ליתוש טובה למקום שכוח
הזוהי משבצת ואם אמצא מה אמצא
הו בס בבלון הוהוהו בס בבלון
בס בבלון
בא חלוץ פותח תעלה שיוכל לפתוח תלם
שמש יתושים מכים אותו בחום והלם
למה בא לכאן בכלל האם הוא מגורש
ממי אם הוא בורח ועל מה אם נענש
שנה אחר שנה עונה אחר עונה
ועד שהיא עונה
הו בס בבלון הוהוהו בס בבלון
בס בבלון
שוב חזר הצ'ק
צלצל לשטאכר נו זה מהלוואה וחיסכון
זכרון יעקב
אולי שי לו גמ"ח לארבעה ימים לקנות זרעים
גם מתנובה הבטיחו לתת מקדמה
צלצל למדווצקי נו זה מהבנק
נצטרך למכור עוד משאית ולאכול
בצריף הפח היוקד והדולף בחורף עוד שנה
עיצה ועוד עיצה אוכלים חצי ביצה
ושוב זורעים בביצה
הו בס בבלון הוהוהו בס בבלון
בס בבלון
בס בבלון ביצת בבל זו אגדה נשכחת
אפשר להתבלבל להסתבך באין מוצא אל המרחב
עד שכל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת
ענן גדול שחור עולה במערב
אולי אם תתפלל...אם תצטרך מטפחת
זוהי משבצת יש בה יש בה רב
הו בס בבלון הוהוהו בס בבלון
בס בבלון
כל הכאבים מלבינים
בכותנה הנפתחת...
נשלח ב-21/7/2004 23:51
ממללא -
נשלח ב-22/7/2004 16:22
"אלה תולדות חיי"
בחדר קטן, אפור כתלים,
יושב איש זקן וסב.
יושב איש זקן, יושב וחושב,
ועושה את חשבון חייו.
חושב: עוד מעט ויבוא הקץ,
מה ידעו הנכדים אודותי?
נוטל גליון ורושם בראשו:
''אלה תולדות חיי''.
במה אתחיל? כמובן, בילדות...
אך היתה לי ילדות רגילה:
דודות ומכות, שריטות, דמעות,
ילדונת שגרנו מולה,
ואבא טרוד ואם עצבנית,
אחות שצועקת עלי.
אה... מה יש לכתוב על ילדות שכזאת?
אתחיל מימי נעורי!
ימי נעורי... מה יש לכתוב?
בחינות, ציונים, שיעורים,
כל בוקר לקום ולרוץ לכתה.
פצעי הבגרות הדוקרים,
לבטי אהבה ראשונה ומרה
הפחדים שהעיקו עלי...
מה יש לכתוב? נעורים רגילים.
אתחיל מימי נשואי.
ימי נשואי... ירח דבש שנגמר
והפך לימים של שגרה,
דירה, הלואה, מכונית, הלואה,
מריבות עד לב התקרה,
תינוקת שניה, שעות נוספות,
ולבן- בר מצווה, חתונה.
מה יש לכתוב על אותן השנים?
אתחיל מתקופת הזקנה.
מתי זה החלה תקופת הזקנה?!
כשהודיעו: אתה מפוטר!...
והבן והבת חיפשו בית אבות
והבנת - אתה מיותר?..
או, הפחד הזה בלילות בלי שינה?
שאולי לא תראה עוד אור,
כמו שכנך מימין, וכמו אותה הזקנה,
שלויתי אתמול אל הבור?...
בחדר קטן ואפור כתלים
יושב איש זקן וסב.
זוכר חלומות אידיאלים גדולים,
שאותם לא הגשים מימיו...
עם בוקר מצאו אותו בחדרו
גחון לשולחן, כמו חי...
דף ריק לפניו, למעלה כתוב:
''אלה תולדות חיי''.
נשלח ב-22/7/2004 18:22
על קיום אלוקים / מאיר אריאל - 98
קודם כל, יש מילה כזאת. אלוקים. אם בכלל בכלל אין ולא היה אלוקים, לא היתה מילה כזאת.
זה הכלל: אין דבר שאין לו מילה. כל מילה בשפה היא סימן של יש.
זה הכלל: כל דבר שאפשר להגיד עליו אין, הרי זה יש. דבר שאי אפשר להגיד עליו אין כי אין על מה להגיד אין, כי אין מילה כזאת, הרי זה אין דבר כזה מכל וכל.
כל אין שאומרים על דבר – הוא זמני, עד שהמילה נמחקת מהמילון.
כשהחנווני אומר "אין סוכר" , זה לא שלילת קיום סוכר בכלל, אלא כאן ועכשיו אין סוכר. אבל סוכר בכלל יש כל עוד יש מילה "סוכר".
שפה, ככלל כל הישים והישויות, היא נותנת לגבי הדברים המוחשיים והמופשטים כאחד. וכשם שהחנווני אומר "אין סוכר" כל יכול אדם להגיד " אין אלוקים" שאומר שאצלו עכשיו אין אלוקים, כמו שאומר אברהם אבינו לאלימלך " כי אמרתי אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני". או כמו ששמעתי אומרים בימינו על פלוני " אין לו אלוקים". משמע שאין לו סייגים ומעצורים מוסריים וכו'
אם כן בכלל וכל עוד יש מילה כזו – יש אלוקים.
נשלח ב-22/7/2004 23:00
לגבי האדם כבוץ - זה הזכיר לי מונולוג של המלט על אלכסנדר מוקדון ומה שנותר מגופו. אני מצטט מהזיכרון בית מהתרגום של שלונסקי ויכול להיות שאני לא מדייק.
"נפטר קיסר אדיר וייהפך חימר
אולי פרצים יסתום מרוח כי יסער.
אכן, מרושע. גם כשאתה מגיע לאזכרות בעולם האמיתי אתה נוהג להזכיר לכל מי ששכח את כל מגרעותיו של המנוח? אמשלום כבר הזכירה כאן שלאיש היו בעיות אישיות. אנחנו מעלים על נס את השירים שלו, לא את ההתנהגות שלו.
נשלח ב-23/7/2004 01:06
עולם כמנהגו נוהג, להבדיל
למרות 'הכל' גם רבי יוחנן הזכיר לריש לקיש את עברו....
ככה זה!
נשלח ב-23/7/2004 01:07
נו טוף.
סליחה, אמשלום הוציאתנו ידי חובה.
חשתי כאן היסחפות-מה אחר הגורו החילוני האופנתי, 'קרליבך' דתל-אביב.
נשלח ב-23/7/2004 12:29
אקדמאי,
על דרך ההלצה הייתי אומר לך שבעניין הבגידות ניתן לומר שהוא הקים עולה של תשובה, או שהוא החיל על מושא הבגידה את דין פילגש.
מעבר לאלמנט ההפרדה בין היוצר ליצירה שכבר הוזכר ונרמז לעיל, בעיני, יש משהו מיוחד בניצוץ אמונה שנובט אי שם עמוק לאחר שנים בטומאה הבוהמית (וזאת בניגוד לטומאה שנובטת בתוך עלמא דקדושה, וד"ל). בכל מקרה, תנוח דעתך. מעולם לא התפתחה סביב האיש חסידות, וזאת, כיוון שסוג האנשים שנהנה משירים כאלו הוא לא בדיוק סוג האנשים הנוהים אחרי גורואים.
נשלח ב-23/7/2004 13:06
ממללא ,
1. אני חושב שדוקא יש נטיה לסוג מסוים של "חסידות" בציבור הזה . (ואין זה לגנאי בהכרח לטעמי)
2. מסכים איתך .
3. ראוי להזכיר בהקשר הזה את גנותם של אותם שרדפו אותו לפני מותו (ואולי אף קירבו אותו למאורע הזה...) , בגלל שהביע איזו דעה שלא כ"כ נשמעה להם ?
לפעמים נראה לי שחשוב להזכיר את זה ...
שבת שלום .
