הרי לכם משו נוסף שכתב:
עבד נרדף \ מאיר אריאל
אני עבד נרדף. זה ברור. אפילו יותר עבד מהעבדים של ימי קדם. כי הם לפחות ידעו שהם עבדים. אני עוד מדמה לחשוב שאני יצור חופשי. אני אפילו יותר עבד מבהמה של שומר שבת כי היא לפחות נחה בשבת. האמת שלמעשה אני חופשי. אפילו שכל החופש שלי מסתכם בבחירת האדונים שיגידו לי מה לעשות. אבל זה חופש. חופש הבחירה. חירות המחשבה. עצמאות הדמיון. דרור ההחלטה. אני בן חורין ולו מהעובדה שאני בלתי צפוי מראש. אני בוחר את אדוני ואת מעשי בכל רגע ורגע. יהא זה נשיא, מנהל עבודה, אשה, התמכרות – אני הוא הבוחר אני הוא המרוויח, אני הוא המשלם את המחיר.
רק לאחרונה מצטמצמת יותר ויותר חירות הבחירה שלי. מאחורי כל המכשיריות המנצנצת הזו יש מזימה אפילה להשתלט על המחשבה שלי, על הדימיון שלי ועל האנושיות שלי, להפנט אותי ולשתול בי החלטות הרצויות למישהו, אני רק אדמה שאני הוא המחליט. שמים לי מחיצות בין עובדות כדי שלא אחבר ביניהן ושלא אגיע למסקנות לא רצויות – מפציצים אותי באסונות ואלימות ומוות בגודש ממכר, כדי שאהיה שוה נפש לגורל זולתי – תוקעים לי את השלט רחוק הזה ביד, שאחליף ערוצים כאוות נפשי וארגיש כשולט במצב, אך מכל ערוץ יורים בי את הפקודות הסמויות האלה שנתקעות בתת – ההכרה שלי ומחכות לגירוי חיצוני בעוד אני הולך ונהיה גוש עמום של עצבים חשוכים מריצוד הקרינה ... אני הולך לגמור בתור מכונה שפועלת לפקודות הנשלחות אליה מכל המכשירים האלה ... אז מה, אני שומע את עצמי אומר, מה אכפת לך להיות מכונה? יעשו לך טיפול עשרת אלפים, יחליפו לך חלקים פגומים, יחזיקו אותך במצב תקין, כל זמן שיצטרכו לך ... וכשכבר לא יצטרכו לך, אז גם בתור יצור חופשי בעל הכרה זה לא כל כך נחמד, כשכבר לא צריכים לך ... שתוק! אני אומר לעצמי. עבד ד'עבד. ונוסף לכל, נרדף. מישהו רואה בי מחסן חלפים. מישהו מצפה למותי הקליני ... ולו רק מהקלות בה אני מתפתה להאמין שאני אדון לעצמי, שרק שוכר שירותי ניהול – אני עבד, עבד ד'עבד, שאדוני סמויים מן העין, ועבדותו מחופשת לחופש ……… אז אם אתה כבר כל כך משוכנע שאתה עבד, אני שומע את עצמי אומר, לפחות בחר לך אדון ראוי לשמו.
תוקן על ידי - פנדורית - 28/06/2005 0:23:08
 |
|
|
