אמנות, או נמות?

נראה לי אתה מבלבל קצת בין הגדרות מדעיות אותן אפשר לכנות כ"אובייקטיביות" בקירוב , לבין הגדרות הנוגעות לאומנות אלהן הייתי מתייחס כיותר סובייקטיביות .
האמנם ?

מצורף קובץ

.



שוב עלגותי עומדת לי לרועץ, אנסה להבהיר את דברי שוב:

לעיל כתבת כי:
" החילוק שאני מנסה לעשות הוא .
אמנות פרקטית (לשם יופי או שימושים אחירם)
ואומנות דתית (בעולם העתיק) , שבעולם המודרני , הופכת לאומנות המבטאת את רעיונותיו עקרונותיו ונקודת מבטו של האמן ביחס לעולם ו/או חלקים ממנו . "


ואח"כ הוספת גם כי:
" ההבחנה נעשית בדעת האמן ו/או הצופה באמנות ."



ואנוכי איש פשוט, שאיננו יודע מחשבות אדם, יוצר או צופה, שאינו חופש חדרי בטן, תמה היאך אדע להבחין בין אומנות שימושית לבין אומנות המבטאת אידאה – דתית או שאינה כזו.

ואם אני אינני יודע להבחין, אולי החלוקה היא חסרת משמעות?

מצורף לכאן צילום של ערכת סכו"ם "מעוצבת" .

האם המדובר באומנות שימושית (לצורך אכילה ) , או שמא בעיצוב יש משום אומנות המבטאת אידאה (ניתן היה להשתמש בסכו"ם "לא מעוצב") ?

זה אומנות שימושית שמטרתה אכילה ויופי .

אם היו רוצים להדגים או לומר משהו על "מציאות העולם" , "משמעות החיים" , או למחות על איזו תופעה , באמצעות עיצוב מסוים של הסכו"ם , הייתי קורא לזה אומנות שמבטאת אידאה .
מבין למה אני מתכוין ?

אינני יודע אם מה שאומר זה בדיוק התשובה לשאלה כאן, אבל זה מקרב קצת.

מצינו בתורה שיש לעשות בביהמ"ק כל מיני ציורים וקישוטים (זר כפתור ופרח כרובים וכן ציורים על הפרוכת ועל המסך וכו') לרוב יסבירו זאת הספה"ק שזר הוא כתר או מלכות וזה מתאים לפנימיות השולחן, או שהנשר מדתו פלונית וזהי המידה של הכניסה למשכן (גם הפשטנים יאמרו כך, למשל שהשלחן - שולחן מלכים וצריך כתר), אבל עדיין לא יתנו בכך תשובה למעשה מהי הפעולה המתקבלת מכך, 'נישט בעסער זיצן און לערנען?' , ספרי המחשבה יבארו יותר שמובן שהנשר החיצוני הוא איזשהו כלי למידה הפנימית הטמונה בו, והפנימיות עיקר, ועדיין אני שואל אם פנימיות אז למה צריך חיצוניות? ובכלל מה עניין לפנימיות ללבוש הזה? האם הביהמ"ק נועד להיות מקום העליונים או מקום לעבודת התחתונים? מה זה מוסיף לעבודה, ברור שאנו צריכים למצוא למה הציורים מועילים בעבודת ה' (תשובת בעלי הפשט שזה למשל לכבד את בית ה' גם היא חסרה עדיין, למה צריך הוראות כ"כ פרטניות לעושי המלאכה ועוד הכל לכתוב בתורה?). כמובן שכל הפירושים נכונים ברובדים מסוימים, אבל מה עם תכל'ס.

עדיין אני מרגיש שלא ביטאתי היטב את השאלה, עוד נסיון אחד, מה זה פנימיות? ידוע שתכלית העולם זה אנחנו בעלי הבחירה, שאנו נזכך את עצמנו, איפה מוצאים ענין זה בפנימיות של הנשר, ואם רצה ה' להשפיע עלינו דרך זה מידות, הרבה דרכים למקום, עלינו לחפש מה ה'נשר' רוצה מאיתנו.

לדעתי עיקר התשובה היא, שעומק תכלית כל הספירות העליונות היא רגשותינו ותחושותינו שנהיה מעודנים ומזוככים גם מבחינת העולם הזה, ולמשל, כשנכנס למשכן, ציור הנשר יעורר בנו אסוסיאציה מסוימת, שאנו צריכים לקבל בעת הכניסה (אני מקוה שאינני מחליף בין הנשר לאריה, אין זה כ"כ משנה בשאלה שלי), ולשם סיכום מסוים בזכרון המח והרגש של השהות במשכן, יועיל שנראה ציור של אריה, [וצריך בעל המלאכה לכוון היטב את תנוחת הנשר באופן שיעורר את האסוסיאציה המתאימה בתת ההכרה, לא בטוח שזה כך, אבל אני מתכוון להביא דוגמא לצורך ב'אמן' במובן במקובל היום לשם בניית המשכן].

אני יודע שהיתה מחלוקת בין המקובלים בהגדרת העולמות והפנימיות, אבל אני לא חושב שזה אמור לסתור אחד מהצדדים, בין אם העולמות קיימים במוחש בין אם לא, אין מהותם אלא פעולתם ביחס אלינו, ואכמ"ל.

מספר מאמרים בנושא האמנות מאתר "דעת". (בקבוצה התחתונה)
http://www.daat.ac.il/daat/art/art.htm

פרופ' דב לנדאו על "חופש היצירה"-
http://www.daat.ac.il/daat/art/art.htm

------------------------------
אל תאמר לכשאפנה אשתנה

בינתיים נזכרתי שיש הרבה מאד פסוקים בתורה שמהם משתמע שאלוקים הוא אומן.

ההתייחסות למעשה הבורא איננה רק מעשית-תכליתית, אלא גם שבח ליופי הנאדר של הבריאה, של העצים והפירות.
ויש אפילו ברכה מיוחדת לבורא שברא אילנות נאים.
לדעתי גם הברק והרעם הינם מעשה אומנות ומכאן הברכה עליהם. וכך גם הברכה על הים הגדול המעניק לרואהו תחושה אומנותית מול יצירה מדהימה.

בפרט מעשה בראשית שזוכה בתנ"ך להרבה מאד התייחסויות ברוח אומנותית.

ואם אלוקים הוא אומן, וברא עולם יפהפה ומורכב כל כך, שיש בו הרבה יופי לשם יופי(שימו לב לדגים הצבעוניים, לפרפרים ולפרחים) והכל עבורנו שנרגיש ונהנה מהעולם שברא - אם כן הרי מדין והלכת בדרכיו אנו אמורים גם כן לחיות את עולמנו בצורה אומנותית, בדרך שאמרו חז"ל "דירה נאה וכלים נאים" וכו' ע"פ הפירוש הרגיל.

לסיום אוסיף רק עוד זאת, שגם מבנה הפסוקים בתנ"ך מעיד על יצירה אומנותית לשם ערך אומנותי, כגון הצורה המקבילה והמקבילה ההפוכה, הפסוקים הכפולים המשולשים והמרובעים, השירה, וכו', שללא ספק יש בה גם צורת ניסוח אומנותית.

אם תרצו אתן דוגמאות.

מו"ל

אני חושב שיסוד החילוק באמנות ובתרבות האנושית בכלל , מיוסד על מייסדי התרבות האנשוית הפוסט-מבולית שם חם ןיפת .

שם - עוסק במהותם של דברים . (דהיינו בלתת למציאות שמות )
חם- בפן היצרי , ובכוחות ועוצמות החיים שבבריאה .
ויפת - ביופי ובפאר שבבריאה .

ולכן כלי המקדש על אף היותם סוג של אומנות , באים ליצג בראש ובראשונה מהות מסוימת , ורק אח"כ גם יופי אסטתי בעלמא . (דומני שכך נכון להתייחס גם אל "אומנתו" של הבורא , דהיינו הבריאה ובמובן מה גם התורה)

ואילו האומנות הרגילה משויכת יותר לפן ה"יפתי" באנושות .

אלא שכבר בעת הקדמונית ניתנה הברכה "יפת א-להים ליפת ישכון באהלי שם" כלומר הקשר בין האסטתי והמהותי מתחייב , כדי להעביר את העקרונות המהותים , כדי לעשות את זה בלבוש יפה ומכאן נוצרו הרבה גדרות חדשים וכן ההבחנה הכללית שנתתי למעלה , על היחס בין אומנות ערכית (לה הייתי קורא אולי אומנות שמית )
לבין אומנות לשם יופי בעלמא (אמנות "יפתית")
ואולי יש גם סוג שלישי של אומנות , כדו שבאה להדגיש את העוצמות היצריות והכוחניות שבאדם .לה נוכל לקרוא אומנות "חמית" .
זה בקוים כללים ...
שבת שלום .

מו"ל

יפי הבריאה משמש אצלנו לרוב להבעת התפעלות מהתחכום והשלמות שבבריאה, וזה כשלעצמו נכון, אך לומר שה' הכניס לעולמו יופי העומד בפני עצמו, זה כבר לא כ"כ פשוט.

הרי אין שום הסבר להבחנת יופי בנוף של הרים עמקים ומפלים, מה 'יפה' בזה? האם יש לכך הגדרה מדעית? ה'יופי' שבזה הוא ה'טבעי' שבו וכו' תחושת החיבור למשהו טבעי שלא התקלקל בידי האדם, או משהו כזה, לכן במבט של בריאה אין ליופי זה כל משמעות, כי איך שרק יברא העולם, טבעיותו תהיה לנו ליופי, ודוק ותשכח.

עוד הסברים, אם תבקש.

ראשית, הייתי מציע לבדוק מהי אמנות:
ובכן ענפי האמנות הידועים לנו הם:
ציור
פיסול
אדריכלות
מוסיקה
מחול
פרוזה ושירה - המילה הכתובה
תיאטרון

הבה נעזוב לרגע קט את עם ישראל, ונשקיף על התפתחות האמנות בעולם המודרני לאורך 2000 השנים האחרונות:
ובכן, עד 1600 לספה"נ לא היה שום ענף של אמנות שאינו תחת כנפי הכנסייה הנוצרית. תופעה שהתאפשרה עקב העובדה שכל העולם הנוצרי היה דתי. הציורים המפורסמים היו בכנסיות, המלחינים כתבו מיסות ואורטוריות לתפילה, הפסלים וכו'..
מ1600 עם בוא תקופת הרנסנס ועמה ההשכלה הפכה אירופה יותר ויותר חילונית. וכך גם האמנות: במקום אורטוריות כתבו אופרה. במקום ציורים מכתבי הקודש ציירו נשים עירומות, התאטרון החל להתפתח וכן הבלט כמחול חילוני.

עד חורבן בית שני והגלות, היה עם ישראל כולו דתי. ואמנותו היתה סביב הדת. מרים יצאה במחולות, הלויים ניגנו בבית המקדש, אדריכלות בעיצוב המשכן ואחר כך בית הבחירה. האמנות הקיפה את כל תחומי החיים בעם ישראל.
בתקופת ההשכלה, עת החלו יהודים להסיר מעליהם את חרצובות הדת והפכו לחילוניים, קרה דבר מעניין: במקום לצאת מתוך האמנות היהודית הדתית, בחרו באמנות הגלובלית - שכמובן היתה שייכת לעולם הנוצרי. וכך אנו מוצאים מלחינים מומרים כמנדלסון, או מאהלר. אולם בתוך העולם היהודי נשארה עיקר האמנות קשורה להוויה היהודית דתית המיוחדת.
במוזיאון ירושליים ניתן למצוא תערוכת חפצי אומנות יהודיים מ ד ה י מ ה !! מהמאה ה 16 ואילך, כולל בתי כנסת שלמים ששומרו והובאו לארץ.
לכן, לדעתי, כל התייחסות חז"לית לאמנות היא לאמנות יהודית המשוייכת להוויה היהודית ועבודת השם.

שלמה 000,

בוודאי שאני מעוניין בעוד הסברים, רצוי כמה שיותר, כי לענ"ד אינני מסכים איתך כלל וכלל.

משום שלענ"ד, וכן בשיחות שעשיתי עם אומנים ידועים, הסתבר לי שהעולם בנוי בצורה אומנותית.

לא שאנחנו רואים אותו כפי שהוא ולפיכך יצרנו חשיבה אומנותית (ולפיכך בכל צורה בה היה בנוי היה הופך עבורנו לאומנות), אלא שהעולם, כפי שהוא בנוי בצורה תכליתית למשל, הוא גם בנוי בצורה אומנותית.

שים לב לשקיעה. להתנפצות הגלים אל החוף. לעננים. לשילוב הצבעים המדהים של הטבע. לסימטריה של העולם והאדם. ליופיו של פרח. לחינו של תינוק. זה לא קרה מעצמו. (אכן בתהומות האדמה, ובמקום שבו אין עין צופיה, דרך משל על פני הירח, לא תמצא יופי שכזה אלא קדרות ושְּחור).

ללא ספק העולם יכל להיות אפור יותר, חדגוני, וגם אז היינו מתרגלים אליו, אבל הוא לא היה נותן את תחושת האומנות.
לענ"ד זהו אחד מהדברים שבהם ניתן להוכיח את מציאותו של בורא לעולם, וכבר כתבתי זאת בכמה במות ספרותיות ידועות.

מו"ל

.


בטהובן, לדעתי, מחקת הרגע את רוב העולם מספר ההיסטוריה שלך.


" ובכן, עד 1600 לספה"נ לא היה שום ענף של אמנות שאינו תחת כנפי הכנסייה הנוצרית."

מכאן, האסלאם כולו, על המבנים המפוארים, הציור והאריגה, נמחק ונעלם. הטאג' מהאל, הפסיפסים של קבת אלצחראא' (כפת הסלע), הערבסקות של ארמונות מרוקו...

גם הסינים וההודים הועלמו במחי הקלדה, יחד עם תרבויות האינקה והאצטקים באמריקה, עם מקדשי בורמה ועם הגינון היפני.



גם קביעתך השניה כי כל האמנות עד לתקופת ההשכלה היא אמנות דתית, לדעתי גורפת ומטעה. באותה המידה בה נבנו מקדשים מפוארים, בנו מלכים את מבני הציבור שלהם בפאר רב, ותוך שימת לב רבה לאסתטיקה וליופי. באיזורנו שלנו, יפיפותו של יפת = האסתטיקה של התרבות ההלניסטית, היתה ידועה ומפורסמת. גם פסלי הרנסאנס לא ממש דתיים, ולעתים אף מתריסים ההיפך.

מישהו רוצה להזכר בציוא המפורסם של אדם והאל מתקרת הקפלה הסיסטינית? והרי האדם שם אף אינו טורח לנקוף אצבעו כדי לנגוע באל! הוא שוכב לו שבע רצון מעצמו, והאל?! נו, שיהיה...




והציור המדובר:
http://www.woggon.com/homework/ren/images/adam400.jpg

מו"ל

גם עניות דעתי מסכימה לעניות דעתך שזהו מהדברים בהם ניתן להוכיח את מציאותו של הבורא, אם כי דרכי קצת ארוכה יותר.

אתה מוצא זאת בטבע היפה, אני מתייחס להכרתנו בטבע כיפה.

אעתיק תחילה כמה קטעים ממאמר 'סוד היופי' מאת צבי ינאי בגלילאו גיליון 27 "אני רוצה לפתוח בשלש שאלות, מסופקני אם יש להם מענה: א' למה בנ"א באשר הם וכו' (ההעתקה ידנית לכן אני מביא רק מה שחשוב) מושפעים באופן עמוק ביותר מהיופי, ב' האם היופי הוא המצאה בלבדית של בני אדם, ולפיכך הוא אינו ממלא שום תפקיד בטבע? ג' מהו יופי?
על פי 'המשתה' (אפלטון) 'אהבה ליופי כמו אהבה לטוב לא צריכה הסבר' היא נתון ראשוני כמו התודעה העצמית, וכו' משיב סוקרטס וכו' במשפט סתום ומעגלי להפליא 'הדברים היפים יפים הם מכח היפה' , ע"כ ציטוט.

עיקר דבריו בהמשך הוא בירור באפשרות שיופי הוא ראיה לבריאות (נוצות הטווס) בשל הסימטריות המושלמת, ובכך הוא נרצה לצורך האבולוציה, ואכמ"ל. עוד הוא מביא שע"פ המחקר האדם היפה הוא מי שממוצע במראה גופו, ואכמ"ל. ציטטתי מה שנראה לי חשוב להמשך דבריי, אשמח אם מישהו ימציא קישור לכך.

אם נרצה לחפש יופי בבריאה בלי שנצטרך לבחון כל דבר כשלעצמו אם יפה הוא או לא, נצטרך לתת ליופי הגדרה מדעית, וכפי שאמרנו שתים המה א' סימטריות ב' איברים ממוצעים באדם (ואכן כך הוא במקורותינו) או בכל בריה אחרת שאנו מכירים בה את איבריה הכללים ויש בה שינויים מפרט לפרט, אזי נאהב את זה שקרוב לממוצע.

'ממוצע' תודה גם אתה שאין בה כדי להראות על השתלת יופי בבריאה, הרי איך שהיה נברא היו הגדרות ה'ממוצע' משתנים על פיו. (מושגי היופי אצל האינדיאנים 'נחותים' הרבה יותר מאצלנו)

'סימטריות': על פניו נראה הדבר כמופלא, מנין לטווס הצורות הנפלאות האלה? (אגב, הדוגמאות שהבאת אינם כוללים הגדרה זו). אבל, הרי אתה מנסה להשתמש בזה כראיה לקיומו של אלוקים, ומאמיני האבולוציה יענו לך בטענה שבעיקרון גם אני מסכים לה, תשפוך טיפת מים על רצפה חלקה, הטיפה תתפשט באופן מופלא לצורת עיגול סימטרי, כל דבר שמתפתח ללא דבר הגורם לו כיוון מסוים יתפתח לכל הכיוונים באופן סימטרי, עכשיו, אם תוסיף הגבלה כלשהי למשל שכל מידת שטח של סנטימטר מרובע יוצר בתוך עצמו נקודה צהובה, הרי שבאם לא יהיו הגבלות אחרות יופיעו בצורה סימטרים נקודות צהובות על בני כל העיגול במרחק של סנטימטר זה מזה. לסיכום סימטריה גם היא איננה ראיה לכלום, רק בגלל שהדבר טבעי (כלומר לא התעוות ע"י גורם חיצוני) הוא סימטרי, כך גוף האדם, כך הקשת בענן וכך הפרח כנ"ל ועוד ועוד. התינוק הוא אדם 'טבעי' 'טהור', ה'נקי' מהשחיתות או הכיעור שמתגלים בהמשך החיים, וזה מה שמושך אליו (תנסה לדמיין זאת ותראה שזאת הנקודה פחות או יותר) ויתבאר להלן.

מה שכן צריך הסבר זה המשיכה ליופי, נגיד שיש לאבולוציה הסברים משכנעים לברירה הטבעית בקיום משיכה ליופי, אין הסבר זה אלא 'מדעי' אין זה הסבר כי אם הגדרה, אף אחד עדיין לא קם וענה מה מושך ביופי, ואיך היופי מושך אותי. לא נראה לי שאצליח ברגע זה להסביר זאת אבל ניתן לפחות למצוא את מקום התשובה בין חידות ידועות יותר האופפים את קיומנו.

האלוקים עשה את האדם ישר (אני מקצר במה ששנינו מסכימים) האיש הישר כמעט שאינו רואה בעולם את מה שליבו חפץ, יש הרבה עוול ורוע, יש הרבה צדיק ורע לו רשע וטוב לו, בתוך תוכו לוחשת לו נשמתו-תודעתו אשר אין מהותה אלא מלמעלה מקום האמת והצדק, שהכל רק נראה כאי צדק' יש צדק וזה מה שינצח בסוף מדובר באותה נקודה פנימית האומרת שיש אלוקים, ולכן הוא יכול להשליט את הצדק ולגרום שבתכלית הכל יבוא על מקומו בשלום.

אמונה פנימית זאת גורסת שאף שאי אפשר למצוא את הצדק בכל פרט בנפרד, אבל במבט כללי יותר יהיה אפשר ביתר קלות לגלות זאת (כמו ע"י חיים מתחילת העולם עד סופו), זאת היא התשוקה לתמונה כללית של עיר למשל.

גם מי שלא הסכים לדברים האחרונים המבוססות על אמונה יוכל להסכים להמשך.

בתמונת נוף טבעי מצליח האדם לדמיין קצת עולם בלי רוע וחוסר שיוויון, עם עוד קצת דמיון ימצא זאת האדם גם בתמונה של כפר שליו, שם קל יותר לדמיין חיים הוגנים, או אפי' תמונה של כרך-עיר עתיק, מההרגשה כאילו פעם היה יותר טוב, וכו' וכו' (הדברים כמובן אינם כ"כ פשוטים וחלקים, אך זהו העיקרון)

יש כאלו המאמינים בחכמת הפרצוף ויש שלא, אך לכו"ע ישנה איזו אינטואיציה המבחינה בפרצוף מסוים כטיפש, גאוותן וכיו"ב, (וכן אי' בקובץ אגרות לחזו"א) ברור שזה מגיע מאיזשהו קשר בין החיצוניות לפנימיות. פנים ממוצעות הם הם הפנים האידיאליות החכמת הפרצוף, ואת זה אוהב האדם, זה מראה על איזון פנימי. אכן, כמעט שאין זה קורה במציאות באופן מושלם, אך כנראה שזה כבר מהחיצונית שהשתלטה ועוד ועוד, האמהות היו יפת תואר וזה נחשב אצלם למעלה, ואכמ"ל. משהו בעניין זה מתקלקל והולך במשך הדורות, או עצם ההקבלה, או יכולת הבחנה של האדם בכך.

לכן, השאיפה ליופי מוכיחה קיום נשמה פנימית שקיבלה הנחיה מ'למעלה' לאהוב את היושר, ואכמ"ל.

אגב, מי אומר לך שאילו היית קיים מתחת לאדמה לא היית אוהב את השחור והאפור?