תנורו של עכנאי - עיון באגדת חז"ל

ל-נְבֵלָה וּטְרֵפָה, מִן-הָעוֹף וּמִן-הַבְּהֵמָה--לֹא יֹאכְלוּ, הַכֹּהֲנִים. (יחזקאל מד, לא)

וזאת בניגוד גמור לדין התורה שחל על כל בני ישראל:

וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ, תִּהְיוּן לִי; וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ. (ויקרא כב,)

ר"צ:

איפה אתה רואה ניגוד גמור?

זה שלא ציין "לכלב תשליכו אותו"?

איקא

זה שציין הכהנים משמע שישראל יכול לאכול.

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

איקה

אל תשכחי שחנניה בן חזקיה היה זקוק לשלוש מאות חביות של שמן כדי "לתרץ" את הסתירות בין ספר יחזקאל ובין התורה, כך שלא ניתן לדחות אותן כלאחר יד ...

קלמר

יש"כ על הפירוש .

רב צעיר

לא תמצא בנ"ך ולו פעם אחת שנביא כלשהו מפרש דין תורה על סמך נבואתו. כגון שמתחייבים בקרבן על הוצאה מרשות לרשות בשבת רק ע"י עקירה והנחה, או שאיסור ריבית מהתורה הוא רק בקצץ וכדומה.
אמנם מצינו דינים ופירושים הנלמדים מדברי הנביאים ,כגון "שלף איש נעלו" -קנין חליפין , או "וכתוב בספר וחתום " - עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדתן בב"ד , "באלה תנגח את ארם" - קרן מועדת ליגח וכו..
אך כל אלו נלמדו רק באגב אורחא ולא כפירוש חדש של הנביא שקיבל משמיים.

וכן נמצאים לעיתים הוראות של נביאים הסותרים לדין התרה כמו אצל יחזקאל או אליהו אלישע ואף עזרא , אבל כל אלו יקשו ביתר שאת לשיטתך , שהרי וודאי שאין אלו פסקי הלכה, או במילים פשוטות יותר- נסיון לפרש את תורת משה .
שהרי על פי פשט הפסוקים דבריהם סותרים לחלוטין לדברי תורה . נמצא אם כן שאתה חייב לנסות להסביר דבריהם באחד משני האפנים:
או כנסיון לבטל חלק מדברי התורה או כסמכות ייחודית הניתנת להם מהתורה לעקוף באופן כלשהו את דברי התורה שלא בניגוד לתורה ( ובלשון חזל - הוראת שעה).

האפשרות הראשונה נראית רחוקה משום שמשתמע הרבה פעמים שמטרת הנביאים היתה להנחות את העם והמלך לכיוון של תורת משה ,(ביטוי החוזר המון פעמים בנ"ך) ולא יתכן שהם בעצמם יורו ההפך מתורת משה.
ונשארנו אפוא עם האפשרות השניה.

ר"צ לסיום

באשר לפסוקים אותם אתה מביא שכביכול סותרים, צריך לבדוק בדיוק למה כוונתם, ופירושם אי אפשר להתייחס לפשט, שהרי בפסוק עצמו ישנה סתירה : וְאַלְמָנָה, וּגְרוּשָׁה, לֹא-יִקְחוּ לָהֶם, לְנָשִׁים: כִּי אִם-בְּתוּלֹת, מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה, מִכֹּהֵן יִקָּחוּ.


והקושיה שלי אינה 'הכיצד עבר אליהו על דברי התורה ?!' וההתייחסות שלי לתורה היא לא בעיניים של ביקורת המקרא, או איזה פאזל מניפולטיבי שבני האדם יצרו – מבחינתי התנ"ך הוא ספר ההשקפה על האמונה, ומתוך נקודת מבט זו אני יוצאת, ממתוכה אני חושבת!

איקה

איפה בדיוק את רואה סתירה בפסוק ?
כתוב שם שאסור לכהנים להתחתן עם אשה גרושה ואלמנה, אבל אם היא אלמנה מכהן – אזי מותר להם להתחתן. אין כאן שום קושי פנימי, אלא כאמור רק סתירה לדברי התורה.

אגב, בניגוד לדעתך מפרשי התנ"ך דווקא כן התקשו בפסוק זה, וניסו לתרץ אותם בכל מיני אופנים שונים ומשונים, כמו למשל שיטת המלבי"ם (כמדומני) שלעתיד לבוא אכן הכהנים הפשוטים "ישודרגו" למעמד של כהן גדול, ועוד פירושים אחרים. ברם הנלע"ד כבר כתבתי.



תוקן על ידי - רב_צעיר - 23/07/2004 1:11:10

נידונו כאן כמה נושאים.

א. על מה נחלקו ר"א וחכמים, כלומר מהו הרקע למחלוקת אמוציונלית זו.
ב. מתי פסקה הנבואה,
ג. האם הנביאים גם פסקו הלכות

אנסה לתרום את חלקי לדיון.

א. בנוגע למחלוקת של ר"א וחכמים, ניראה לי שהמחלוקת נותנת לנו הד למאבק הקשה שהתחולל בדרך להקמת הסנהדרין כגוף ראשי ומנהיג של עם ישראל.

לאחר חורבן בית שני נותרו היהודים ללא עול מלכות החשמונאים (וההרודיאנים) דבר שגרם לפריחה רוחנית רבה, לאחר שהמלכויות הנ"ל הכתיבו את פסקי ההלכות (לא חסרות דוגמאות- בעיקר בסדרי העבודה בבית המקדש) הרי שפתאום ניתן לחכמים חופש יצירה גדול מאוד. האויב החיצוני כמעט שלא השפיע על חיי התרבות של היהודים (עד שהנוצרים התחילו להפריע כ100 שנים מאוחר יותר), בתקופה זו נעשה ניסיון להקים מחדש את הסנהדרין במבנה של ה"כנסת הגדולה" של ימי עזרא (שגם היא החזיקה מעמד זמן קצר מאוד (עד לכיבוש היווני)

הרצון ליצור גוף אחיד ועליון של כל עמ"י נתקל בחיכוכים מצד כל מי שנדחק לשוליים כאלו היו בית שמאי שר"א היה נציגם הבכיר באותה תקופה, הם כנראה לא הסכימו להנהגה הקולקטיבית החדשה ומאבק זה ונידויו של ר"א ובקשת הסליחה ביומו האחרון, מהווים עדות לכך.

ב. בנוגע להפסקת הנבואה, ישנו הבדל מאוד בולט בין ימי בית ראשון לימי בית שני, בעוד שבימי בית ראשון שלטה עבודת האלילית בעם ישראל הרי שבימי בית שני היא נעלמה כמעט לחלוטין, היהודים בימי בית שני היו "פילוסופים". הנבואה מהוה משקל נגד לאלילות. הגמרא בסנהדרין דף ס"ג ע"ב אומרת שבתחילת ימי בית שני בטלו את היצר הרע של עבודה זרה:
אמר רבי יצחק מאי דכתיב (הושע יג) ועתה יוסיפו לחטא ויעשו להם מסכה מכספם כתבונם עצבים וגו' מאי כתבונם עצבים מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו ומניחה בכיסו בשעה שזוכרה מוציאה מתוך חיקו ומחבקה ומנשקה מאי זובחי אדם עגלים ישקון א"ר יצחק דבי רבי אמי שהיו כומרים נותנים עיניהם בבעלי ממון ומרעיבים את העגלים ועושין דמות עצבים ומעמידין בצד אבוסיהן ומוציאין אותן לחוץ כיון שראו אותן רצין אחריהן וממשמשין בהן אומרים לו עבודה זרה חפץ בך יבא ויזבח עצמו לו אמר רבא האי זובחי אדם עגלים ישקון עגלים ישקון לזבוח אדם מיבעי ליה אלא אמר רבא כל הזובח את בנו לעבודה זרה אמר לו דורון גדול הקריב לו יבא וישק לו אמר רב יהודה אמר רב (מלכים ב יז) ואנשי בבל עשו את סכות בנות ומאי ניהו תרנגולת (מלכים ב יז) ואנשי כות עשו את נרגל ומאי ניהו תרנגול (מלכים ב יז) ואנשי חמת עשו את אשימה ומאי ניהו ברחא קרחא (מלכים ב יז) והעוים עשו נבחן ואת תרתק ומאי ניהו כלב וחמור (מלכים ב יז) והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים ומאי ניהו הפרד והסוס אדרמלך דאדר ליה למריה בטעינה וענמלך דעני ליה למריה בקרבא אף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו לעשות לו כן אלא שסכתו אמו סלמנדרא אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא מתיב רב משרשיא (ירמיהו יז) כזכור בניהם מזבחותם וגו' וא"ר אלעזר כאדם שיש לו געגועין על בנו בתר דאביקו ביה ת"ש (ויקרא כו) ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם אמר אליהו הצדיק היה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים פעם אחת מצא תינוק שהיה תפוח ומוטל באשפה אמר לו מאיזה משפחה אתה אמר לו ממשפחה פלונית אני אמר לו כלום נשתייר מאותה משפחה אמר לו לאו חוץ ממני אמר לו אם אני מלמדך דבר שאתה חי בו אתה למד אמר לו הן אמר לו אמור בכל יום שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אמר לו
דף סד,א גמרא הס שלא להזכיר בשם ה' שלא לימדו אביו ואמו מיד הוציא יראתו מחיקו ומחבקה ומנשקה עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה לקיים מה שנאמר (ויקרא כו) ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם בתר דאביקו ביה ת"ש (נחמיה ט) ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם מאי אמור אמר רב יהודה ואיתימא ר' יונתן בייא בייא היינו דאחרביה לביתא וקליא להיכלא וקטלינהו לצדיקי ואגלינהו לישראל מארעייהו ועדיין הוא מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן בתר דאביקו ביה יתבו תלתא יומא בתעניתא בעו רחמי נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה אמת אמר רבי חנינא שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דע"ז בהדי דקתפסי ליה אישתמיט ביניתא מיניה ואזל קליה בארבע מאה פרסי אמרו היכי ניעבד דילמא משמיא מרחמי עליה א"ל נביא שדיוהו בדודא דאברא וכסיוה באברא דשייף קליה דכתיב (זכריה ה) ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את האבן העופרת אל פיה"

ישנה גם הגמרא דלהלן שאומרת בצורה ברורה שיש קשר בין מיעוט ההשגות של הגויים לבין ירידת הדרגה אצלינו.
כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן מאי תיהוי עלן מאפיקורוסין אמר להם (ירמיהו מט) אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם כיון שאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן של אומות העולם ואי בעית אימא מהכא (בראשית לג) ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך (חגיגה ה' ע"ב)

במקביל לביטול האלילות בטלה גם הנבואה, כלומר בתחילת ימי בית שני.

ג. הנביאים אף פעם לא באו כפוסקי הלכות, לא זה היה תפקידם. היו מקרים שבהם הם נהגו אחרת מההלכה הידועה וכדי שלא נלמד מהם לדורות אמרו חז"ל שהם היו הוראות שעה. גם הפסוקים ביחזקאל שהגמ' בשבת מזכירה אינם באמת חלוקים על דברי התורה, אלא מדברים מנקודת מבט מסויימת שהרי הנביא כשהוא מדבר על הכהנים הוא אומר שהכהנים לא יאכלו כל נבילה וטריפה, אבל ישראל? לא דיברו עליהם.כנ"ל לגבי הכמויות של השמן והסולת וכו' שמדברים על מקרים מסוימים מאד וניתן לומר גם עליהם שמדובר בהוראות שעה

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/pitaron-4.htm

כמה הערות ,
1. בנוגע לנושא הנשים .
ראוי להזכיר שבסוגיית אונאת דברים מוזכר ענין "מקום האשה" אליבא דחז"ל די באריכות . (מילי דעלמא מול מילי דשמיא וכו' . ועוד) דומני שהנקודה הזו כן מהותית לסוגיא יותר מאשר אינטרס בעלמא , אם כי אני מסכים שההנגדה שאמשלום מנסה לעשות די מוגזמת בעיני . (למרות שהיא בהחלט מצויה... ולדעתי בהחלט יש מה לדון יותר בפרטי הענין)
2. בנוגע לנביאים ולחז"ל גם יחד .
לדעתי שניהם לא פסקו הלכות מליבם , אלא התאימו את מה שקיבלו במסורת מסיני , למציאות זמנם .
בתקופת בית ראשון (להערכתי החל משמואל הנביא) הנביא
ייצג את הפן הדתי ובתקופת בית שני , "אנשי כנסת הגדולה" והחכמים שהמשיכו אותם .(מה שמכונה חז"ל)
להבנתי יש שינוי מתודי בין השיטות (של חז"ל לעומת של הנביא) בעיקר בגלל שחז"ל היו קבוצה של רבים שהגדירו את התורה באופן שיטתי שחייב את האדם וממילא גם את החכם לאמות מידה יותר מוגדרות לכלל העם , לעומת תקופת הנביאים בהם הגדרות ההלכה היו הרבה יותר אמורפיים להבנתי . דומני שיסוד השינוי הוא ב"חשבון נפש" של אחרי החורבן , אותו מתאר ביחוד המעשה על "ביטול יצר הרע" . (דומני שאשר הביא אותו לטובת הציבור , תודה לך )
שבת שלום .

רב צעיר,
כל כך הרבה זמן לא ביקרתי כאן, ואולי תגובותי כבר מיושנות משהו, ובכל זאת פטורה בלא כלום איני יכולה -

א. לא טענתי כלל, שהדיון בסוגיתנו הוא דיון כנגד הנצרות, או שר"א מייצג עמדה נוצרית. את דברי על "נתפס למינות" הבאתי כתשובה לגו"ג, בהקשר ליצירתיות הרבה המלווה את הלוחמים במאבק המחשבה.

ב. איני תמימה מספיק (לצערי) לחשוב שאוכל למצוא עמדות פמיניסטיות אצל חז"ל, ברמת הפשט. כשאני מוצאת עמדות שכאלה (ולאו דוקא בהקשר ה"נשי", ואכמ"ל) אני מודעת לדרש שבהן, ובמיוחד לנקודת המבט המיוחדת ממנה ניתן לזהותן.
דמותה של אמא שלום מונגדת בסיפור לרבן גמליאל (שני אחים ושניהם פועלים כנגד ה"בלתי נמנע" - רק אחת מצליחה), וגם לדמותם של שאר החכמים. היותה אישה "משרת" את הסיפור, כי מראש יש לה עמדה סיפורית של "אחר" ולכן נתונה לה האפשרות הספרותית להדגיש עמדות ורעיונות. עובדת היותה מסיימת את הסיפור, והעובדה שסיומת זו מדגישה מאוד את המסר החוזר של הסוגיה כולה, נותנת לדמותה תוקף חזק ביותר, שלטעמי - התעלמות ממנו היא בעייתית.

ג. למרות חיבתי הרבה () לדימויים נשיים לא-להות, ממש לא טענתי שיש כאלה בסיפור הזה. דומני שדוקא קעלעמר הוא זה שרמז לכך.

כל טוב ושבת שלום.