על מה אנחנו מתאבלים?

מואדיב

המשנה מדברת על הזמן שלאחר חורבן בית המקדש כיון שגם לאחר החורבן במשך שנים רבות המשיכו לקדש על פי הראיה.
דברי הנביא (זכריה ז, ג) 'האצום בחדש החמישי' ותשובת ה' (שם ח, יט) 'יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וכו' נאמרו בזמן שעולי הגולה היו מועטים ביותר ומשעובדים למלכות פרס וכמו שכתוב (נחמיה ט, לז) 'הנה אנחנו עבדים עליה ותבואתה מרבה למלכים אשר נתתה עלינו וכו' ועל גויתנו מושלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו', ובכל זאת לא הותר להם לצום בתשעה באב.
כפי שאמרתי קודם לכן, חורבן בית המקדש השני לא היה ציון דרך משמעותי כל כך לגבי השלטון העצמאי של עם ישראל בארצו, ולכן אין לתלות בתענית שנתקנה עליו משמעויות לאומיות מרחיקות לכת.

.

התכוונת, כמובן, "האבכה בחודש החמישי" .

וכפי שכתבתי לעיל, כך מפרש הרמב"ם שם במשנה, ונראה כי דבריו מתבססים על מאמר הגמרא בבלי, ר"ה י"ח: , שהרי נכפלו בו פורעניות.




תוקן על ידי - מואדיב - 26/07/2004 22:56:38

לי נראה שלא ניתן להגדיר הגדרה חדה וחד משמעית למה שאנו מכנים "הגלות".
כשמתבוננים במקורות השונים וגם בתפילות אפשר למצוא לפחות חמשה אלמנטים שונים המבטאים את הגלות.

1.חורבן בית המקדש
2.אובדן הריבונות הישראלית בארץ ישראל.
3.גלות עם ישראל מעל אדמתו.
4.צרות ופרענויות רבות הפוקדים את עם ישראל.
5.הפסקת הנבואה וכתוצאה מכך נוצר ערפל בהבנת השגחת הקב"ה בעולם.

ובאמת ניתן גם לראות הקבלה לכך בתפילת שמונה עשרה.
ברכת קיבוץ גלויות - כנגד גלות ישראל מארצם.
ברכת השיבה שופטינו - כנגד כינון מלכות ישראל והשבת ריבונות יהודית בארץ ישראל.
ברכת המינים - כנגד כל הפורעניות הפוקדים את ישראל מיד צריהם.
ברכת על הצדיקים - כנגד הנהגת הסתר פנים של צדיק ורע לו רשע וטוב לו.
ברכת בונה ירושלים - כנגד בניין בית המקדש.
וברכת מצמיח ישועה - כנגד הגאולה העתידית האוניוורסלית של והיה ה אחד ושמו אחד.

גם מבחינה היסטורית לא כל האלמנטים הופיעו בבת אחת. שהרי עוד בתקופת יהואחז מלך יהודה עלה פרעה מלך מצרים ואסרו, ושם את כל ישראל למדינת חסות המעלה לו מס . ובכך , למעשה, איבדה מדינת ישראל מעצמאותה המדינית.
ולאחר מכן מספר שנים אחר כך בתקופת מלוך יהויכין , עלה נבכודנצאר מלך בבל והגלה את כל עם יהודה עם החרש והמסגר לבבל, ובכך החלה ספירת שבעים השנה עד להצהרת כורש מלך פרס. ואילו חורבן בית המקדש ממש אירע רק בתקופת מלכות צדקיהו שמרד בנבוכדנצארובעקבות כך עחה האחרון והחריב את בית המקדש.
וביחס לנבואה אנו מוצאים עוד מספר נביאים שהתנבאו למעשה בגלות בבל . כמו את חגי וזכריה בספר עזרא.
נמצא אם כן שלא ניתן לדבר באופו חד משמעי על גלות וכמובן להפך - על מצב של גאולה.

אני סבור שיש לראות ב"גלות" כתהליך שראשיתו עוד בימי בית ראשון כאשר פקדו צרות את מלכות יהודה וישראל ואבדה הריבונות וישראל גלו מאדמתם . כל הצרות הללו היו למעשה כגלות עוד בימי בית המקדש.
המכנה המשותף של כל הצרות הנ"ל הינו לדעתי , הסתר הפנים או הריחוק שנוצר בין הקב"ה לעם ישראל.
הגדרה של גלות היא ששכינתא בגלותא , ואילו כל הצרות הללו אינם אלא ביטויים שונים לאותו ריחוק שהלך והתגבר.
הריחוק בין ישראל לשכינה הינו הביטוי האמיתי והמדויק לעובדת היותנו בגלות. אמנם זוהי הגדרה מופשטת ,אולם דווקא בשל היותה מופשטת היא מראה עד כמה המצב הגשמי של עם ישראל איננו תכלית הקשר שבין ישראל לשכינה.
כל הביטויים החיצוניים של השראת שכינה , כמו: בית מקדש ,ריבונות, או כדברי הפסוק ישראל על אדמתם אוכלים ושותים ושמחים וכו.. איננו התכלית הסופית של הקשר הזה אלא רק סימפטומים לאותו קשר.

בסופו של דבר שורש הגלות והגאולה היא ברובד הפנימי של הארת הפנים של השכינה כלפי ישראל במימוש האידיאל העליון .
המצב האיילי הזה נתון למחלוקת בין פרשנים שונים , כמו למשל אצל הרמבם זהו מצב של ומלאה הארץ דעה את ה , דהיינו הדבקות במושכלות. ולכוזרי , זהו מצב של נבואה , או לרמח"ל זהו מצב של גילוי ייחוד השכינה בעולם.

אולם בכל אופן וודאי שאין מושג הגלות והגאולה נועד לציין את מצבם הפיסי חומרי או לאומי של עם ישראל אלא אלו רק ביטיים חיצוניים לכך. הגאולה הינה תיאור מצב של הקשר הפנימי של ישראל והשכינה. בדיוק כמו שאהבת בעל לאשתו אינה העובדה שההוא קונה לה פרחים או דואג לשלומה , שהרי זהו רק ביטיוי חיצוני לאהבה ביניהם.

שושן10
מסוגית הגמ' בר"ה יח,ב "דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מאי דכתיב (זכריה ח) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום" נראה לכאורה שגם בזמן הבית אם אין שלום צמים בכל בצומות הנזכרים בפסוק, אלא שבדברי הראשונים שם נראה שלעולם זמן ביהמ"ק נקרא "יש שלום" עיי"ש ברש"י ובר"ח. ולכאורה דבר זה צ"ע כמו שהזכרת בדבריך.
כמדומני שבספרי הדרוש מוזכרת גישה שתקופת הבית השני איננה תקופה של גאולה, אלא תקופת הארת פנים באמצע הגלות, עי' ביערות דבש ובבית ישי.
לעצם הענין, דבריו של האסופי בהגדרת האבלות נפלאים, ואני רק באתי לתת את ההבנה שגם לאנשים פחותים יש מה למצוא באבילות זו. באשר לאובדן הקשר עם הקב"ה, כמדומני שבאמת שיבת עם ישראל לארצו והקמת מדינת ישראל, רק מחזקים את האבילות, כשאנו רואים כיצד על אף ההארת פנים, רובו של עם ישראל לכאורה רק מתרחק מדרך התורה והמצוות.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

תוקן על ידי - בןציוןכהנא - 26/07/2004 23:20:16

על מה מתאבלים?

לא כתוב באף מקום שתשעה באב הוא יום של חשבון נפש. (והרמב"ם - דיבר באופן כללי על ענין התעניות, וכבודו במקומו מונח)
לא על חסרון רוחני
ולא על חסרון המלכות והלאום

אלא פשוט על הגורל היהודי. בזמננו גם זה ערך, ערך חשוב. אנחנו היום כמצורעים בעיני מרבית העולם, שמשוכנע שמדינת ישראל היא סכנה לשלום העולם ולאנושות. אלפיים שנה ויותר אנחנו בנקודת האפס הזו, זזנו ממנה לכמה שנים של אוטופיה ציונית, (בעיקר לאחר '67) וחזרנו אליה מהר מאד.

לפיכך,
תשעה באב 'מתנ"סי', 'כיכר רביני' עם זיקוקין של חשבון נפש לאומי, אפשר לעשות בכל יום. ה'קיקיו-קינות' של הרפורמי הוא אחיו התאום של 'נאמני הר הבית', רק מן העבר השני של הסקאלה. אלה גם אלה לא נגעו באבל עצמו, אבל לשמו, על הגורל היהודי העצוב, חסר-התקנה, כפשוטו ממש.

אקדמאי,
כתבת ש: תשעה באב 'מתנ"סי', 'כיכר רביני' עם זיקוקין של חשבון נפש לאומי, אפשר לעשות בכל יום".

דבריך מזכירים לי את אותם אנשים (רבים במקומותי) האומרים ש"בשביל מה צריך את יוה"כ?! הרי לעשות חשבון נפש ולבקש סליחה מא-להים ואדם, אפשר בכל יום".
האם הם עושים זאת? האמ אנחנו עושים זאת?
לטעמי, כל הזדמנות לעשיית חשבון נפש - בדיקה עצמית של מעשים מועילים ומתקנים לעומת אלה שהורסים ומחריבים - טובה ומבורכת היא.
לבכות על מר גורלנו, ללא ניסיון לבחון את הבעיות ולנסות לתקן, הרי זה לבכות בדמעות תנין.

אם תוכל להסביר כיצד אתה קושר בין הקינות הרפורמיות (אנא הואל להפנות אותי אליהן) לבין פעולת נאמני הר הבית, אודה לך מאוד.

אמשלום,

(אמ... לא אומרים שלום בתשעה באב)


לטענתך הראשונה: אכן, האדם בנוי כך שהוא צריך הזדמנות יחידנית, אבל ברמת העיקרון ביקשתי להפריד בין ענינו של יום לבין חשבון הנפש הלאומי.


לטענתך השניה: שניהם שוים בעיני לענין שאיפת ה'רלוונטיזציה' של היום, כמובן משני צדדים מנוגדים (כמעט).

נדמה לי שהסבת הדגש של תשעה באב מיום של אבל על חורבן הבית וחורבן קהילות והיציאה לגלות, ליום של התמודדות עם הרע בתוכינו הוא פועל יוצא של שני דברים שאינם קשורים זה בזה.

האחד קושי בציבוריות הישראלית לבכות על חרבן המקדש, כלום אנחנו מקווים בלב שלם לבנינינו, הטלוויזיה והרדיו וכמוהם לא מעט פרטים ורבנים מעדיפים לא לתת דגש לעניין זה.
השני רצון בשינוי, קושי לקחת את הבכי והעצב כחוויה בפני עצמה. דומני שראוי לנו לתת יותר מקום וכח לעניין זה, לתת מקום לחויית והאבילות, אבל רובינו מתקשים לחוות אתה ולכן גם מתקשים לתת לה מקום. יום הזכרון לשואה - אצל חלקינו הוא עדיין יום של אבל ממש אבל גם בו הוסיפו את צלע הגבורה, על מנת לא לא לחוות את האבל עד הסוף, דומני שאף כאן קשה לתת מקום לאבל כחוויה בפני עצמה.

תשעה באב בזמן שיבנה בית המקדש
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2661244

על מה חרב הבית הראשון?
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2661993

_________________

בברכה

ולעצם הנושא, למה נחרב ביהמ"ק?

מלומדה
ואולי טוב שכך

אמרו לי, האם גירושין לאשה מבעלה, הוא מקרה משמח או מעציב.
מצד אחד "מזבח מוריד עליו דמעות" ומצד שני "טוב יחלוקו ממחלוקת"?

יש מצב, שאולי היה אפשר למנוע את הגירושין, אך הזוג היו חיים בכעס ובמחלוקת כל ימיהם, האם זה התחליף האידיאלי לגט? ודאי שלא...

אלא שה"מזבח מוריד עליו דמעות" הוא לא בשל הגט הספציפי, אלא על חיי הנישואין שהלכו בתוהו, על זוג שבמקום ששכינה תהא שרויה ביניהם, מבלים חייהם במצה ומריבה, שבטוח, שהגט הוא הדבר הנצרך ביותר, ופותר את הבעיות, שאם לא כן, מדוע העניקה לנו התורה אפשרות כזאת?

התקופה שלפני חורבן בית המקדש, רווייה הייתה בשחיתויות בתוככי בית המקדש עצמו, עד כדי זעזוע של ממש. שלטון הכהנים באותה העת, היווה עילה לפרוטקציות ולשחיתויות מהסוג שאנו מכירים כיום... לא פחות ולא יותר, ועל כך מקונן הנביא (ירמיה פרק ז):
ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר--לְבִלְתִּי, הוֹעִיל.  ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.  י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ--לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה.  יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו--בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה.  יב כִּי לְכוּ-נָא, אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי, רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.  יג וְעַתָּה, יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה--נְאֻם-יְהוָה; וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וָאֶקְרָא אֶתְכֶם, וְלֹא עֲנִיתֶם.  יד וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ, וְלַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם--כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, לְשִׁלוֹ.  טו וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם, מֵעַל פָּנָי, כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם, אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם..."

המקום הזה, הפך להיות מערת פריצים, לא פחות ולא יותר, והבורא זועק:
אינני צריך לכףך, אינני צריך שתעשו ככל העולה על רוחכם, ותבואו להחניף לי בעולות ושלמים,

וכאשר מקונן ישעיהו (פרק א):
יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי.  יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי.  יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.  יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.

האפשרות היחידה שניצבה בפני הבורא, בכדי להטות את לב העם לטוב, אל העיקר, אל תיקון המידות שבין אדם לחברו, אל טוהר ונקיון הכפים, הייתה להחריב את הבית הקדוש, בו הטילו את יהבם, ואשר בחסותו נתנו לעצמם את הפריבלגיה לעשות ככל העולה על רוחם, לעולל ולהתהולל...

אין אנו מקוננים על עצם החורבן לכשעצמו, החורבן, דבר נצרך ודרוש היה בעת ההיא, צורך דחוף בכדי שיתפכחו, שיבינו כי לא זהו העיקר, לא מקום ההתדבקות בשכינה הקודושה, שהפריצים שבאותה העת הפכוהו לפולחן, ה"י, איננו מהוה תחליף לטוהר ולנקיון הכפים, להתגברות על היצר האישי.
אנו מקוננים על הוצאת הדברים מידי שליטה, על הדררדרות המצב עד כדי שהגיענו לחורבן, ועל כך שבמו ידנו, לא עצרנו את המצב שעמד בפני קריסה טוטאלית.

אגב, הנני תוהה, מה היה קורה אם בית המקדש היה קיים עתה, אם איננו נמצאים באותו מצב, אם אנחנו מתנהגים טוב יותר כבאותם הימים, האם אנו - איננו שוטים המאבדים את המעט שנותר לנו בידנו?
האם אנו איננו מאבדים במו ידנו את שארית הפליטה, החכמים וזקני הדור האמיתיים שעדיין יש בנו, והופכים אותם לפולחן, שבשלהם מותר לעולל הכל?
האם אין אנו גורמים לאותו מצב בדיוק כפי שהיה אז?

על כך - ווי לנו

http://www.cnn.com/2009/HEALTH/07/28/divorce.marriage.health/index.html