ועוד בעניין אמונה והשערת המקורות

אם אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שכל המסופר בתורה היא אמת , ובאופן ספציפי יותר , שכל מה שנאמר עליו שנאמר למשה מפי הגבורה , אכן נאמר למשה מפי הגבורה , עדיין אין מכך כל השלכה לגבי שאלת זמן החיבור וזהות המחבר של הטקסט שבידינו. אתאר את העמדות השונות שאפשר לנקוט לגבי הנושא בסדר יורד , לפי מדת ריחוקה של כל עמדה מהמסורת המקובלת.

א. העמדה הקשוחה שכל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל נאמרה למשה מפי הגבורה. הדעה הזאת מופיעה בחז"ל והרמב"ם אף פוסק שמי שאינו מאמין בכך הרי הוא מין. עם זאת , כפי שיובהר להלן , קבלת האמונה הזאת אינה מתחייבת , לא מדרישות האמונה המחמירות ביותר ולא ממתן אימון אפילו מוחלט במסורת (אלא אם כן אנו מתחייבים להאמין באופן מילולי בכל אגדות חז"ל) .

ב. עמדה גמישה יותר שאמנם נותנת אימון במסורת ובכתובים אך עם זאת אינה רואה את האמונה שכל הטקסט שבידינו נמסר מפי הגבורה , כמחוייבת. מתן אימון בכתוב מחייב להאמין שמשה קבל את פרשיות התורה מפי הגבורה , שאמנם נאם את הנאומים המיוחסים לו , שהאירועים המתוארים במקרא אכן התרחשו וכו'. אבל בשום אופן לא מתחייב מזה שום דבר לגבי זמן חיבור הטקסט או זהות המחבר/ים. למשל , יתכן מאד שהפרשיות השונות שקבל משה , נרשמו על ידיו או על ידי שומעי לקחו , הסיפורים נרשמו על ידי אנשים אחרים , אם מפי עדי ראיה אם במסורת שעברה במשך הדורות . רק אחר כך בזמן כלשהו בא מחבר וליקט את כל הנ"ל ואיחד אותם לכלל ספר אחד.

השאלה אם ואיך זה נעשה , הוא עניין טכני שאין לו כל השלכה אמונית . הדבר החשוב , לפי עמדה זאת , הוא האמונה שמצוות התורה הם אכן דברי ה' בהתגלות. השאלות הטכניות מופקעות לחלוטין מתחום האמונה , והאמונה יכולה להסתדר היטב עם כל עמדה בנושא , שתגובש על פי בחינה עניינית של כל הנתונים הרלוונטיים. במסגרת עמדה זו יש אפילו מקום להוסיף ולחלק בין סיפורי התורה שאפשר להתייחס אליהם כאל מסורות עממיות לבין הפרשיות שנאמר עליהם שהם דברי ה' למשה.

ג. מכאן אפשר ללכת צעד נועז יותר. להאמין שאכן היתה התגלות ונמסרו דברים למשה מפי הגבורה. אלא שמזמן ההתגלות עד לזמן שבו נערכו הדברים עברו מאות שנים . מטבע הדברים , נפגעו שלמות ואמינות הדברים שנאמרו , התהוו מסורות שונות ונוצרו סתירות וגרסאות שונות . מי שערך את התורה בסופו של דבר , איחד את כל המסורות הללו . המסורות הללו משמרות את גרעינם של הדברים שנאמרו בהתגלות , אבל הם אינם ייצוג נאמן במאה אחוז של מה שנאמר. את כל הסתירות והבעיות הטקסטואליות אפשר לייחס לפגמים האנושיים שבשלשלת המסירה. גישה כזאת מסתדרת ,
פחות או יותר , גם עם השערת המקורות היא מפקיעה למעשה את הנושאים העיקריים של הביקורת הטקסטואלית (בניגוד אולי להשערות היסטוריות) מתחום השאלות שבאמונה.

לפי גישה זו מה שחשוב הוא שהיתה התגלות ושהשתמר בידינו משהו מתוכנה גם אם לא במדוייק. העובדה שאין אנו יודעים את הדברים במדויק אינו מהווה בעיה אמונית , שכן בלאו הכי אנו מסתמכים בכל העניינים על התורה שבעל פה גם כאשר אין היא מסתדרת עם פשוטם של דברים בתורה שבכתב. דוקא גישה זו יכולה להצדיק את המצב הזה.

ד. העמדה הרדיקלית ביותר , היא זו מפקיעה לחלוטין את כל השאלה מתחום האמונה ואינה דורשת אפילו גרעין של התגלות. עמדה זו כבר נידונה באשכולות אחרים ולא אחזור עליה כאן.


תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 25/07/2004 2:59:40

הצגתי כאן כמה גישות שמאפשרות גמישות רבה בהתייחסות אמונית לשאלות של ביקורת המקרא. כמובן , יש מקום לעמדות ביניים רבות . עיקרן של דברים הוא שרעיונות שונים מתחום ביקורת המקרא אינם סותרים בהכרח את אמונת ההתגלות . אפילו קבלה של מסקנות השערת המקורות יכולה להתיישב עם אמונה זו.

מן העבר השני , אדם יכול לדחות תיאוריות שונות של ביה"מ מתוך פקפוק בתקפות ההוכחות להם ועדיין לא יהא בכך התקרבות , אפילו במילימטר , לעבר האמונה במקורה האלוקי של התורה. זה שספר נכתב על ידי מחבר אחד ואפילו אם קוראים למחבר הזה בשם משה , לא הופך אותה לטקסט אלוקי. (ובאופן אירוני , דוקא האמונה באחדותה של הטקסט מחייב את דחיית זמן חיבורה לזמן רב אחרי משה ).

השאלה לגבי אנושיותה או אלוקיותה של התורה נידונית במישור אחר לגמרי מאשר השאלות הטקסטואליות . היא קשורה במדה רבה בהשקפות עולם כלליות אודות נסים , אודות טבע האדם , אודות התפתחות האנושות , אודות אימון במסורת ועוד. מה שעומד זה מול זה בויכוח הזה הוא , לענ"ד, ראיית עולם שאינה נותנת מקום לסטיות מסדר הטבע מול ראיית עולם שמעניקה מקום רב יותר לנסים ולתופעות על טבעיות. ההכרעה בין הגישות הללו אינו יכול להיות מושג באמצעים מדעיים אמפיריים , אלא בתחום הפילוסופיה.

.

מצו"נ, אני חייב להודות כי אני מסכים עם הנחת היסוד שלך.

מאידך, מקנת בי תחושה קלה כי עם חלק מההבניות שתבואנה אחריה, נחלוק

מציץ ונפגע



(היה ראוי להוסיף כמה וכמה סימנים כאלו, אך אמרתי כי דווקא המיעוט מחזיק את המרובה, וכי אכלה בסימני שבחי מאמרך?).

ההבחנות שעשית ראויות לשמש מבוא לכל דיון בקדושת התורה, מקורה ועוד.

עם זאת, יש לי השגה על דבריך. העמדה השניה, שמבחינה בין התורה שניתנה למשה לבין העריכה שנערך החומר שנמסר למשה, לדעתי זקוקה להבחנה נוספת. כדי שבעל עמדה זה יוכל לדבוק עדיין, בעקביות, ללא סתירות, באמונה של "תורה משמים", עליו לדעת מה לענות על השאלה מה היה מעמדה של עריכה זו.

אם גם העריכה נעשתה בהסכמה אלקית, יהיה טיבה הפילוסופי מה שיהיה, אזי התורה יכולה לשמר על מעמדה. בלי זה, לפנינו משהו אחר לגמרי: טקסט שמקורו אלקי (ושוב, יהיה ההסבר הפילוסופי מה שיהיה) אך הוא לא שרד ולא נותר ממנו אלא עיבוד אחר עיבוד שנעשה לא באותה רמה וחשיבות של המקור.

מה שמחזיר אותנו לרוזנצווייג...

ועוד הערה:

בתוך דבריך כתבת שהאמונה שהתורה שבכתב כנתינתה בידינו היא למשה מפי הגבורה מסיני - אמונה זו היא ברמה של שאר אגדות חז"ל. מכאן, שכל מי שסבור שאגדות חז"ל אינן אמונה מחייבת (ויהיה טיבה של אמונה כזו מבחינה פילוסופית מה שיהא...) יכול להרשות לעצמו לוותר על אמונה זו, או למצער לנסח אותה מחדש, בלי להרגיש ייסורים של המתחבט באמונתו, ועדיין יציג עצמו לעצמו כיהודי אורתודוכסי, דתי וחרדי.

אני חושש שלא זה האופן שאמירה זו נתפסת אצל חז"ל. אני מסכים איתך שאפשר שחז"ל יכלו לטעות. אבל איני מסכים איתך שחז"ל היו שותפים לניסוחים האחרים שהצגת, פרט לניסוח הראשון.

לפיכך, יתכן שאדם יפתח מערכת אמונות שתאפשר לו להחזיק בטענות - שנראו סותרות עד הניתוח שלך - שהנוסח שבידינו נכתב ונערך במשך דורות, ועדיין להאמין במקורה האלקי של התורה. אך אדם כזה יצטרך להודות כי הוא חולק על העמדה המוצגת בגמרא בשם חז"ל.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מצו"נ,

למרות דבריך הבהירים,מן הראוי,להמשך הדיון,

להגדיר במדויק את המושגים מקור אלוקי/אנושי,"מן השמיים","מפי הגבורה"וכו'

גם בתגובתו המאוזנת של מימוני,לא נמצא,בהקשר לכך, אלא את המשפט החוזר "יהיה טיבה הפילוסופי מה שיהיה".

יש לשער,שהגדרות מדויקות למושגים אלו,יועילו לחדד את האפשרויות השונות שהעלית,ושמא אף לצמצמן.

מיימוני

אתייחס לשני הודעותיך כאחד , כי התשובה בנוגע לשניהם אחת.

אני מבחין בין העמדה השנייה לעמדה השלישית . העמדה השנייה כלל אינה מאמצת עמדה ביקורתית כלפי הכתוב . לפי הגישה הזאת , אם כתוב בתורה 'וידבר ה' אל משה לאמור' אז המשפט הזה הוא אמת שאין לערער עליה. מאמיתותו של משפט זה נובע שמה שכתוב אחריה הם דברי ה' למשה. אבל לא נובע מזה שום דבר לגבי המשפט הזה עצמו או לגבי הטקסט בכללותו. לפי גישה זו , מעשה העריכה אינו חשוב כל כך שכן אינו מוסיף או משנה את התוכן המשמעותי .

במסגרת עמדה זו אנו נדרשים גם לתשובה על שאלות בנוגע לסיפורי התורה. העמדה הזו אומרת שדברי ה' הם לא פחות ולא יותר מאשר מה שנאמר בכתוב במפורש שהם דברי ה'. כל היתר הם דברים שנכתבו על ידי בן אנוש שכתב את התורה. למשל , לא כתוב שספר בראשית נאמרה מפי הגבורה ולכן אין כל פגם בהנחה שהיא נכתבה כולה על יד בן אנוש .

אמנם לפי גישה זו יש להתייחס באימון מוחלט לדיווחים על דברי ה' . וממילא , זה אומר לכאורה שיש להתייחס באימון גם לשאר הדיווחים , שכן אי אפשר לערוך הבחנות שרירותיות אד הוק.

עם כל זה , גישה זו נותנת מרחב גדול יותר להתמודדות עם סתירות וקשיים שהטקסט מעלה , בלי לפגוע באמונה שבתורה יש חזרה מדוייקת על דברי ה'. יש עוד לדון מהם הגבולות וההיקף המדויקים של מרחב זה , אבל בנוגע לענייננו , אפשר לומר שאין חשיבות תיאולוגית גדולה כל כך בשאלת זהות העורך ומעמד העריכה ככל שאנו מתענינים בשאלת היותה של התורה דבר ה' . אמנם יש חשיבות לשאלה זו כאשר אנו דנים בשאלת קדושתה של הטקסט הערוך כמות שהיא . קדושה זו מוגדרת בהלכה ולדעתי זה עניין נפרד שאינו נוגע ביסודות הדת.

העמדה השלישית היא שצריכה להתמודד עם הבעיה התיאולוגית שאתה מעלה. שכן לפי גישה זו מתייחסים בצורה ביקורתית גם למה שמיוחס בתורה לדבר ה' , ומעלים שאלות לגבי ההתאמה בין הכתוב שבידינו לבין הדברים המקוריים. להלן מאמר של דוד וייס הלבני שמתמודד עם עניין זה :
http://www.findarticles.com/p/articles/mi_m0411/is_n2_v47/ai_21042662/pg_1

לגבי התאמת העמדות הללו עם דעת חז"ל. מה שאני טוען הוא שהאמונה שכל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל נמסרה למשה , היא אמונה מובחנת ונפרדת מהאמונה בהתגלות במעמד הר סיני ובמסירת תורה על ידי משה. טענה זו היא בראש וראשונה לוגית ולא היסטורית.

מבחינה היסטורית אנו אמנם מוצאים דעה זו בחז"ל , אבל אנו יכולים לשאול האם דעה זו היא עניין עקרוני או שאין מעמדה שונה משאר אגדות חז"ל. כמו כן , כלל אין הדבר מובן מאליו שהאמונה הזאת היתה אכן נחלת הכלל. אנו כל כך רגילים לרעיון הזה , עד שאנו חושבים שיש צורך בהתחכמות מסוימת בכדי לטעון שאין היא מיסודי הדת. אבל מחשבה מעמיקה יותר מגלה שאמונה מסורתית ולא ביקורתית כלל אינה צריכה להתבסס על האמונה הזאת. לדעתי, מתקבל מאד על הדעת שבעיני חז"ל היתה זו שאלה טכנית שבקושי ניתן לה תשומת לב. אנו מוצאים בחז"ל גם הדים לדעה שלעזרא הסופר היה תפקיד חשוב בעריכתה של התורה.

(לענ"ד, בכדי לברר באופן מעמיק יותר את עמדתם של חז"ל יש גם לבדוק מה בדיוק סימל המושג 'תורה' בעיני חז"ל . אנו מוצאים במדרשים התייחסות לתורה כאל ישות טרנסנדנטלית שככל אינה זהה עם גילומה על גבי העורות המתות. )

ספרן

העלית שאלה חשובה.

למעשה את המושגים הללו סובלים פירושים מפירושים שונים , עד כדי ריקון המושגים הללו מכל תוכן קונקרטי.

לצורך ענייננו (ולצורך ענייננו בלבד) אני משתמש בשני הבחנות בין מקור אלוקי לאנושי שמתייחסים אך ורק לממד ההיסטורי.

א. מקור אנושי מניחה התפתחות והתהוות רציפה במסגרת סדר הדברים הטבעי , שלפיה דברי קרו אז כפי שהם קורים היום ובכל מקום ויש לחשוב עליהם במסגרת הנחות מקובלות בתחומי מדעי האדם השונים. מקור אלוקי לעומתה מניחה פריצה לתוך מהלך ההיסטוריה באירוע ייחודי שקוטעת את הרצף הטבעי ושאינה דומה לשום דבר המוכר לנו בתחום מדעי האדם.
ב. באופן ספציפי יותר , האמונה במקורה האלוקי של התורה דורשת , לצורך ענייננו, קבלה לפחות של הגרעין ההיסטורי בסיפור המקראי , דהיינו התגלות בפעם אחת על פני תקופה קצרה לנביא ומנהיג אחד , בזמן התהוותו של עם ישראל במדבר. לוגית , זה אמנם לא מחויב המציאות , אבל אם נוטים יותר מדאי מהסיפור המקראי , לכאורה אין הגיון באימוץ סיפור אחר התפור מתחילתו ועד סופו רק כדי ליישב סתירות ומאומץ בגלל שידוע מלכתחילה שאין כל דרך לסתור אותה.

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/deot/broyer3.htm

מצו"נ,

ייש"כ על הבהרת החלוקה

אך גם למאמין ששמיים בתורה, כל שאין דבר זה כה ברור בעליל על כל פרט ופרט, יסתייע על ידי בריאות התיאוריה באשר לצורת קבלתה [וכמו שהביא שוטנג מר"ג בנוגע לסיפורי התורה].

מאמר מקיף בנושא האמונה ניתן למצוא כאן http://levbassar.wordpress.com/

ב"אבן שתיה" - על י"ג עיקרי הרמב"ם עמ' פ - פא, הביא דברי הגרש"י וינברג זצ"ל ר"י נר ישראל שהיה מדגיש שהעיקר השמיני עניינו קבלת התורה כולה מפי הגבורה בלא התערבות משה ("כי לא מליבי") ולא לחיייב את האמונה שהתורה בדורינו היא אותה שקיבל מרע"ה ותמה שם על הנוסח שב"אני מאמין" אכן, האחרונה הינה אמת הגיונית המבוססת על מסורת חיה איתנה אבל איננה קשורה להגדרת יסודי האמונה. עי"ש באורך.

אם כן מה חשיבות העיקר הזה בשבילנו?

מבואר שם באר היטב בהמשך, דף פב, עיי"ש.

"אני רוצה לטעון כאן שהשאלות הטקסטואליות והשאלה האמונית הם שני שאלות שונות . וביתר פירוט , אני רוצה לטעון , בניגוד לחכמה המקובלת , שאדם יכול לנקוט עמדה ביקורתית כלפי הטקסט המקראי ובו זמנית לקבל את העמדה המסורתית אודות ההתגלות מבלי שיהיה בכך פגם לוגי כלשהו , ולחילופין , אדם יכול לדחות את הערעורים על אחדותה של הטקסט המקראי ועדיין לסבור שמקורה אנושי. העמדות השונות לגבי אנושיותה או אלוקיותה של התורה אינן נגזרות כלל ועיקר מהעמדות השונות לגבי שלל השאלות הטקסטואליות והביקורתיות שהטקסט מעורר."


כך כתב מציץ ונפגע.

ואני מתפלאה על המגיבים לדבריו שלא קראו את המקור שהביא בטהובן:

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/deot/broyer3.htm

אילו היו המגיבים קוראים את הדברים הנאמרים במקור זה היו נוכחים לדעת שאין אפשרות לעשות את החלוקה שעשה מציץונפגע.

השאלה הטקסטואלית והשאלה של אמונה בתורה מן השמים היא אחת.

וכפי שכותב מרדכי ברויאר כל המחלקים בין השאלות,כפי שחילק  מציץונפגע (אגב מדבריו היה אפשר להסיק כאלו הוא המציא איזה טיעון חדש ומקורי שלו ) הם אנשים שיוצרים אמונה חדשה במסווה של תורת ישראל.:


"בלי כפירה ובלי אמונה


 וכאן הגענו בסופו של דבר אל הטרגדיה של השיטה הזאת. שהרי היא מוליכה את מאמיניה אל מבוי סתום שאין ממנו מוצא. אין הם יכולים לחזור אל הכפירה של ביקורת המקרא; שהרי דבר זה היה מאלץ אותם לעזוב גם את התורה - ולכך אין הם מסוגלים. יחד עם זה אין הם מסוגלים להתרומם לאמונה של כנסת ישראל. וכך הם עומדים בין המצרים בלי כפירה ובלי אמונה, ואין להם שיור רק התורה הזאת. והרי הם נאחזים בקש של אמונתם המחודשת כדי לקיים את התורה שנשתמרה בידם. ובעומק לבם הם יודעים - או צריכים היו לדעת - שהיא לא תצלח."