מדרש ביתי לפרשת (מטות-)מסעי

1) שתי שאלות בפרשת מסעי העוסקות בדין רוצח בשגגה.

בשבוע שעבר קראנו בתורה (ליתר דיוק, אני קראתי ואתם הקשבתם) בין היתר גם על דינו של הרוצח בשגגה. לאלו מכם שנשארו בבית, אחזור בקצרה על תמצית החוקה.

ובכן, על בני ישראל לתחום שש ערי מקלט. שלוש מעבר לירדן, ושלוש נוספות בתחומי הארץ המובטחת. עיר המקלט נועדה רק עבור מי שרצח בשגגה – מי שרצח בכוונה ובדעת, עליו לתת את הדין, דין מיתה. אולם מי שרצח בשגגה יש לו את הפריווילגיה לרוץ מהר-מהר-מאוד ("בטילים" מה שנקרא) לכוון אחת מערי המקלט, והיה אם יש סיפק בידו - או ברגלו יותר נכון - להניח את גופתו הרצוצה בתחומי עיר המקלט לפני שגואלי הדם תפסוהו, דינו כדין "פוס" ועל גואל הדם חל איסור להורגו. ברם, כל עוד רוצח דנן עסוק במרוצתו והוא עדיין ממוקם מחוץ לגבול עיר המקלט, יש הרשות ביד גואל הדם להוריד עליו שאכטה ולחסלו נפש. בגדול, אלו הם החוקים. ליתר פרטים ניתן לפנות לרב מורה הוראה בפועל בימים א' עד ה'.

אתם איתי? יופי, הבה נתקדם. אני הקטן בקוראי את הפסוקים הרלוונטיים דלעיל החילותי לזוע על כסאי באי-נוחות. קראתי את הפסוקים שוב ושוב בחומש גדול ובחומש קטן; בחומש עם ניקוד ובחומש עם ציורים (סתם סתם, אני סתם כותב בצחוקים, קראתי ת'פסוקים רק פעם אחת ;-) ) וגלגלתי עיני למרומים כשבפי שאלה קטנה למחבר התנ"ך, כפי שיבואר להלן.

כותרת השאלה: להיכן נעלם הצדק החברתי? ולהלן הפירוט. דבר ראשון אני רוצה להתייחס להיבט הטכני-ספורטיבי. ידוע הרי שאם אני לוקח לתחרות ריצה את סבתי הצולעת, אני שם אותה בכיס הקטן. לאידך, אם אני לוקח לתחרות ריצה את אצן הצמרת 'טים' הרי שהפעם הוא יהיה זה שישים אותי בכיס הקטן (אוח, מחניק לי). וכאן שאלתי התיאורטית. נניח שטים, סבתי הנזכרת ואני הקטן הלכנו לחטוב עצים ביער. עוד נניח שלשלושתנו נשל הברזל מן העץ והכינו את רענו (כל אחד והרע שלו כמובן) בבלי דעת ומתו, ואנו לא שונאים להם מתמול שלשום. הנחה שלישית ואחרונה בסיפור תיאורטי והזוי זה הינה, כי לכל אחד מההרוגים החפים מפשע, מספר שווה של גואלי דם שמהירות ריצתם הממוצעת ומידת יכולותיהם האתלטיות שווה במדויק. הנוסחה המתמטית הפשוטה אומרת, של'טים' הסיכוי הגדול ביותר לצאת חי מהסיפור הזה; לי גם קיים סיכוי די גדול לצאת חי, אם כי סיכוי קטן יותר יחסית ל'טים'. סבתי קשישא, לא נעים, אבל עדיף שתחשוב פעמיים לפני שהיא יוצאת לחטוב עצים ביער. וכאן עולה שאלתי ובוקעת שבעה רקיעים בדרכה אל מתחת לכסא הכבוד: זה צדק זה?! אני יודע שזה נשמע כמו כיתובית גרפיטי, אבל באותה מידה זו גם שאלה אותנטית ועמוקה.

עוד שאלה לי, והפעם במישור הפילוסופי. טל מי מיי דיר גאד, רוצח בשגגה זה טוב או רע? אם זה רע, אז זה נחשב באשמת הרוצח או לא באשמת הרוצח? אם זה באשמת הרוצח, אז הוא צריך לתת את הדין או שהוא זכאי? לכל הרוחות, מה כל כך קשה לתת חוקים ברורים בנושא?! מה זה הכאוס החוקתי הזה?! תרוץ-תספיק-תצא-זכאי. קיים גואל דם - יש לך פחות סיכוי. אתה אתלט – יש לך יותר סיכוי. אתה גר רחוק מעיר מקלט – יש לך פחות סיכוי. יש לך אוריינטציה טובה בדרכים – יש לך יותר סיכוי. כבוד הרבנים היקרים, אולי מישהו מכם יואיל לסבר את אוזני בהיבט העקרוני? בההגדרה האתית-מוסרית לרוצח בשגגה? אה, אתם עסוקים בווכוח על תרומות ומעשרות? סליחה שהפרעתי, אני אבוא מחר. ביי לבינתיים.

2) התבוננות בהיררכיה ההלכתית של הבחור הטוב הקלאסי.

טוב, כדרכי בקודש, על מנת ליישב את ההדורים בפסוקי המקרא דלעיל, עלי להקדים הקדמה. והפעם נעסוק בערכיות דתית כאינדיקציה לערכיות מוסרית. או במלים פשוטות יותר, האם אדם שיש לו מערכת ערכית תורנית, אדם שממלא בצייתנות אחר מצוותיה המוסריות של התורה, אכן ניתן להגדירו כאדם מוסרי. או במלים עוד יותר פשוטות, האם אברך בני ברקי שמצא עט פרקר בצבע כחול ברחוב רבי עקיבא ותלה מודעות של 'השבת-אבידה' בכל חלקי העיר כולל בשכונות המרוחקות ביותר, האם יש מקום לציין לשבח את רמת המוסריות שלו.

אני לא מתכונן לעלות ב"כן ולא". [בכלל, בחיים אל תענו ב"כן ולא", תמיד תענו "תלוי". זה נשמע הכי אינטיליגנטי]. אני רק רוצה ברשותכם להעלות כאן דילמה נוספת שתשמש כאלומת אור בתקווה שתאיר לנו מעט את הסוגיא שבה אנו עסוקים.

שוין. מוישה כהן (שם בדוי בהחלט) הוא בחור חסידי. מה זה נקרא חסידי? אוהו, אפילו השדכניות לא יודעות לענות על כזו שאלה. אבל בואו נחליט שחסידי זה נקרא לומד הרבה חסידות; טובל את גופו במי הדעת הטהור שבבריכת ה'מקווה' על בסיס יומי; "שטייגט אין א משמר" מדי ליל שישי; עוסק בשעות הפנאי ב'קירוב רחוקים'; שולט בצורה סבירה בתורותיו והגותו של אדמו"ר החצר אליו הוא משתייך; ועוד ועוד. בחור טוב – אין אפס. עכשיו, ידוע שבחורים חסידיים הם מהדרים במצוות, וגם מוישה מהדר במצוות. הוא עומד על רגליו כל משך קריאת התורה ולא מדבר אפילו מילה; הוא נוטל ידיים ל'המוציא' כשהוא אוכל למעלה מ-1.66 משולשי פיצה; בחג הסוכות הוא מקיים את מצוות נטילת ד' מינים אך ורק על אתרוג מקלבריא; ועוד ועוד הידורים.

אך דא עקא, שהוא אוהב לישון. נו, מהן ההשלכות ההלכתיות של תאווה זו? ובכן, קורה לא פעם שהוא לא קם בזמן לקיים את מצוות קריאת שמע; וקורה לא פעמיים שהוא מתפלל תפילת שחרית לאחר שעבר-חלף לו זמן תפילה. עכשיו, אין זה סוד-מוחלט-בהחלט, שמוישה איננו הבחור היחיד שממקם את 'קריאת-שמע' ו'זמן-תפילה' אי שם בירכתי סולם העדיפויות שלו. ישנם רבים וטובים המוגדרים כ"חסידיים" ששותפים איתו למנהג נלוז זה.

ונפשי בשאלתי: אתה דתי אתה? יא חתיכת דתי מזוייף! היאך זה שאתה מקפיד בקנאות פנאטית על הידורים שאינם נהוגים בחתך הכללי של הציבור שומר התורה והמצווה, כאשר מצווה מדאורייתא אתה רומס בשאט נפש בעקבי הנעליים השחורות והישיבתיות שלך. מה טעם יש לכתת רגליים אחר תפילין שנכתבו בהידורים שונים ומשונים שאינם כתובים באף שולחן ערוך; כאשר בו בעת סעיפים שלימים בשולחן ערוך הדנים בזמן תפילה, בכלל לא מדגדגים לך את הפופיק השוכן אחר כבוד מאחורי ה"ציצית בענדיל" שלך.

3) איך ה"דת" פועלת?

התשובה שלי (מתוך שלל עשרות התשובות שיכולים לנפק חברי הפורום, ועוד מאות נוספות בחלל הגלובוס) איננה חד משמעית, אך היא הולכת פחות או יותר כך. אבל ראשית כל תרשו לי להקדים הקדמה חשובה.

בשורות הבאות אני לא הולך לקבוע דברים ברורים בסוגיא "מהי הדת" במישור המהותי. זאת אומרת, כשאני אומר הדת היא כך וכך, אני לא מתכוון לומר שזו היתה הכוונה המקורית של יוצרי הדת. אני רק מתכוון לומר שבפועל ממש במישור הטכני הדינמיקה היא כזאת וכזאת. ייתכן מאוד שבמסגרת הקלקולים שהכניסו הדתיים אל הדת הם שיבשו בה כמה מאבני היסוד, אך אינני היסטוריון של הדת. אני פרשן של מציאות (כפרה עליי). לא הבנתם? חפשו אותי בצ'אט.

אוקיי. הדת (וכאמור לעיל פרשנותי מבוסס על התבוננותי הבלתי אובייקטיבית בהתנהגותם של 504 דתיים בגילאי 18 עד 65 שגרו בתחומי הקו הירוק של מדינת ישראל בחצי השנה הראשונה של 2004, והמהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה הדתית הבוגרת בישראל) לא מקנה לאנשיה – בשבילכם, לא תמיד מקנה לאנשיה – מערכת מוסרית ערכית. היא כן מקנה לאנשיה מחוייבות ולויאליות למערכת כוללנית הנקראת "דת". מה כוללת נאמנות זו? אז זהו שכאן זה תלוי אך ורק באדם הדתי עצמו. ככל שהאובייקט הנתון יותר נתפס בעיניו כדבר שמסמל את המחוייבות שלו כלפי הדת – הוא יותר יחוש מחוייבות כלפיו. ברגע שהדבר לא נתפס בעיניו כך, אז הגם שעל פי הדת ה"מקורית" הדבר חמור עד מאוד מאוד, הוא יכול לרומסו רגל.

מהם הגורמים לכך שדבר מסויים "מסמל" דת או לא? אני מאמין שזה די לא פשוט. כמובן שהכתוב בתורה שבכתב או בשלוחותיה קרי השו"ע ונושאי כליו הם הגורם העיקרי, אך גורם מרכזי כשלעצמו היא מערכת הסטיגמות החברתיות. אם ננסה לשרטט קו פסיכו-אנליטי לדמותו של העלם החסידי דלעיל, התשובה די שקופה. ברגע שאותו נער שכינינו אותו "מוישה" מרגיש שהוא יכול לחרופ-אותה אל תוך צהרי היום ובד-בבד קרנו החסידית לא התכופפה ותעודת החבר שלו בברנז'ה עדיין בתוקפה, הרי ש"זמן תפילה" ו"קריאת שמע" לא מסמלים בעיניו חלקים אינטגרליים ראשונים במעלה במערכת ה"דת". אי-הליכה ל'טיש' בשונה מכך, בפירוש נתפסת בעיני החבר'ה כדבר חמור המחייב במלקות, ולכן הוא חש כי במסגרת היותו בחור חסידי וטוב עליו לרוץ מהר מאוד ל'טיש'.

דוגמא נוספת. האברך הנכבד ש.ו. תושב ב' בחיים לא יגנוב קרקר מבית המדרש. וואס הייסט? 'לא תגנוב' מילתא זוטרתא היא? אך בבואו לשדה התעופה ע"ש בן גוריון ז"ל, הוא יכול בששים שניות לשקר, להבריח ולגנוב דעת, והכל בעוד אצבעו הימנית משמשמת "סימניה חיה" ל'משנה ברורה' שהוא אוחז בידו, ואשר הוא מתעתד לעיין בו בשעת ההמתנה לעלייה למטוס. למה? ככה. במערכת האסוציאטיבית של האברך ר' שמואל (אופס, התפלק לי) כשאלוקים אמר "לא תגנוב" הוא בפירוש התכוון לקרקר מבית מדרש. אזוי דאכט זאך. לאידך, שדה התעופה המאוייש על ידי פקידות חילוניות וציוניות שלא טעמו טעם גמרא מימיהן הקצרים, משום מה לא נתפסת כמקום שבו יש חלות אקטיבית של הדיבר השמיני. וחוץ מזה שראיתי שאפילו דתיים מאוד מאוד משקרים בשדה התעופה, אז בטח שכאן מותר. ועוד יותר חוצמזה שעכשיו אני נוסע לרבי שלי לחודש של התרוממות רוחנית, וזה חלק מהנסיעה.

4) ערכיות דתית כאינדיקציה לערכיות מוסרית.

עם זאת ברור וגם פשוט שרמת הפשיעה בקרב הציבור החרדי נמוכה משמעותית מהמקבילה בקרב הציבור שאינו דתי. כלומר, במישור הטכני מערכת החוקה הדתית רשמה הצלחה מאסיבית בקרב האוכלוסייה המשתייכת אליה בכל מה שקשור לגרפים סטיסטיים של עבירות שבין אדם לחבירו. זאת משום שבאופן כללי רוב הסיטואציות של גניבה, שקר, רצח ושאר עבירות מוסריות, אכן מסתמלות אצל האדם המאמין כדבר הנוגד את המחוייבות שלו כלפי התורה ומצוותיה.

עם זאת עוד ברור ופשוט (אצלי על כל פנים) שהסיבה היחידה להצלחה זאת היא אך ורק העובדה שהתורה התייחסה באופן שרירותי לעבירות המוסריות החמורות. אם התורה היתה מתחילה "להתפלסף" בנבכיה המפותלים של המוסר; אם היא היתה מפקידה בקוצר דעתו של האזרח הקטן אמות-מידה להחליט מה כן מוסרי ומה לא; באלו סיטואציות חריגות עליו להתחשב ובאילו לא; אם התורה היתה מתחילה להתייחס לשאלות הקטנות והמעצבנות כמו "מתי-איך-למה-איפה" היא לא היתה מצליחה להשריש בצורה כה נחרצת את הערכים הנ"ל. דווקא משום שהיא אמרה "לא-תרצח-זה-חמור-מאוד-מאוד-ואל-תשאל-שאלות" היא הצליחה להשריש את מה שהיא רצתה. וכאמור, היא אכן הצליחה. ברוח הקטעים שקדמו ננסח זאת כך: התורה יצרה כאן "סמל-מסומל-ביותר". היא הצליחה ליצור מיתוס גרנדיוזי. היא הצליחה לגרום לכך שאצל האדם הדתי רצח זה רצח ויהי מה.

עם זאת עיננו הרואות שכבר היו דברים מעולם שאנשים דתיים וחרדיים הגיעו לדרגות נמוכות ביותר בכל מה שנוגע לקדושת החיים של אנשים ויהודים אחרים (ואני לא מתכונן לרדת לרמת הפרטים של תאריכים ומקומות). אם ניקח בחשבון את העובדה שברוב המקרים היה זה על רקע דתי ולא על רקע אישי, הרי שבעיני הפוזלות הפרשנות הפסיכולוגית לכך היא אותה פרשנות דלעיל. "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". אם הסיבה לכך שאצלו רצח מהווה דבר חמור ביותר, היא בגלל שפרשנותו האישית להיותו דתי היא הנאמנות לדת שמתייחסת בחומרה רבה לרצח; אם כן במקרה ספיציפי זה בו הוא שואב את הלגיטימציה למעשיו הנלוזים מן המערכת הדתית עצמה, ברור שכאן ה"לא תרצח" מאבד ממיתולוגיותו.

אקווה שהצלחתי להעביר את זווית הראיה העקומה שלי, אם כי זכותכם כאנשים אינטילגנטיים שלא להסכים עמי ואף לחלוק, גם אם אין לכם כח להסביר את עצמכם.