רבי יוחנן וריש לקיש - עיון באגדת חז"ל

יום אחד רחץ רבי יוחנן בירדן.
ראה אותו ריש לקיש, וקפץ לירדן אחריו (מפני שחשב בטעות שהוא אישה בגלל יופיו של רבי יוחנן)

אין זה מקרה שהמפגש בין ריש לקיש ורבי יוחנן מתרחש דווקא במים. המים הם סמל של טהרה ולידה מחדש. כך גם המטמורפוזה שעובר ריש לקיש במהלך הסיפור, מראש כנופיית שודדים לתלמיד חכם מובהק, הינה למעשה תהליך של לידה מחדש. זהו תהליך בו הוא הופך מאדם שכל כולו שקוע בחיי החומר – לאדם שמקדיש את עצמו לחיי רוח. רבי יוחנן מוצג בסיפור כמי שהינו כבר תלמיד חכם, ולכן הוא מתואר כמי ש"רוחץ בירדן", כלומר שהוא כבר מיטהר ב"מי החכמה"; ואילו ריש לקיש עדיין "עומד מחוץ למים". הפעילות האינטלקטואלית של לימוד התורה נתפסת בעיני חז"ל כאקט מטהר, כמו המים שמטהרים את האדם הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית, כך גם התורה מטהרת את האדם. אולם, לא תמיד ניתן לרדת אל המים בצורה איטית והדרגתית, לפעמים יש צורך "לקפוץ" ישר אל תוך המים ללא שום התמהמהות, ובמיוחד כאשר מדובר באדם שהינו כל כך מרוחק מהתורה כמו ריש לקיש.

אמר לו (רבי יוחנן): כוחך לתורה !
אמר לו (ריש לקיש): יופייך לנשים !

ריש לקיש אמנם עושה מעשה חיובי, הוא "קופץ אל הירדן" ומצטרף לרבי יוחנן, אולם חשוב לשים לב לכך שהוא לא מתואר כלל כמי שעושה "תשובה לשמה". הוא לא מצטרף אל רבי יוחנן בגלל בקשת החכמה, אלא הוא עושה זאת בגלל יופיו החיצוני של רבי יוחנן. מסיפור זה אנו למדים כי חז"ל היו מודעים לכך שאדם יכול לחזור בתשובה בגלל כל מיני מניעים חיצוניים, ולא דווקא מתוך מניעים טהורים ונטולי פניות. חז"ל לא שללו את העיסוק בתורה גם כשהוא נעשה שלא לשמה, כלומר לשם רדיפת כבוד וכדומה (בבלי סנהדרין קה ע"ב). גם כאן לא רק שריש לקיש לא חוזר בתשובה מתוך בקשת החכמה, אלא שהוא עושה זאת בגלל רדיפת נשים. יש כאן נקודה מעניינת, דווקא מתוך הרדיפה אחרי הבלי העולם – ריש לקיש חוזר בתשובה ונוטש את דרך החיים הקודמת שלו. ייתכן וחז"ל רצו ללמד אותנו שאסור לנו לעולם להתייאש מהאפשרות לשנות את חיינו לטובה, אפילו כשנראה לנו שאפשרות זו רחוקה מאוד מאתנו.

בניגוד להשקפה היוונית הפסימית, חז"ל היו בעלי השקפה אופטימית מאוד. חשוב להדגיש דבר זה, הואיל ואף על פי שהסיפור שלנו הוא סיפור טרגי למדי שמסתיים במותם של שני הגיבורים, בכל זאת ניתן לזהות בו הרבה מאוד מוטיבים אופטימיים. למשל, בהרבה אגדות חז"ל אנחנו נתקלים בתפיסה לפיה האדם תמיד יכול לשנות את עצמו הן לטובה והן לרעה. מושג ה"גורל הקבוע מראש" הפטאליסטי, שהינו נפוץ כל כך בטרגדיות היווניות, היה ללא ספק רחוק מעולמם של חז"ל.

כך גם בעניין ריש לקיש. למרות שהוא מרוחק מאוד מעולמה של תורה, והוא אף כל כך להוט אחרי נשים יפות עד שברגע שנדמה לו שהוא רואה אישה יפה הוא מייד מזנק אחריה – בכל זאת דווקא מתוך מעשה זו גופו הוא מגיע להכרה שעליו לשנות את חייו ולחזור בתשובה על מעשיו.

לפי תפיסתם של חז"ל הפעילות האינטלקטואלית של חובשי בית המדרש מהווה מעין אקט של סובלימציה. כלומר היא מהווה תחליף למאבק הפיזי שמאפיין את המין הגברי. במקום להיאבק למשל בסכינים אמיתיים, לומדי התורה נאבקים ברעיון של הסכין, הם עוסקים בשאלות הלכתיות מופשטות כגון: "ממתי הסכין מקבלת טומאה ?" וכדומה, ומתנצחים ביניהם בהלכה, זה אומר כך וזה אומר כך. כל זה מהווה, כאמור, תחליף ליצר התחרותיות ומשמש כפורקן נפשי חיובי לדחפים האגרסיביים שמקננים בתוך האדם.

רבי יוחנן מזהה אצל ריש לקיש את הפוטנציאל להפוך לתלמיד חכם מובהק. הוא רואה עד כמה כוחו הפיזי הגדול, ובעיקר: עד כמה גדול כוח רצונו. הוא יודע שאם ריש לקיש יצליח להפנות כוחות אדירים אלה ללימוד התורה, הוא יהפוך לתלמיד חכם גדול, ולכן אומר לו: "כוחך לתורה !". לפי תפיסתם של חכמים, אין למעשה תכונת נפש חיובית במהותה או שלילית במהותה. כל תכונת נפש היא מעצם מהותה ניטרלית לחלוטין. הכול תלוי בידו האדם, וזוהי בחירתו החופשית לנצל כל תכונה באופן חיובי או באופן שלילי. מהסיפור אנו למדים שברמה העקרונית אין שום הבדל מהותי בין השודד ובין התלמיד חכם. שניהם אנשים בעלי כוחות נפש אדירים, ובעלי אופי תחרותי. כל ההבדל ביניהם הוא שהשודד משתמש בכוחותיו לרעה, ואילו התלמיד חכם מפנה אותם לאפיקים החיוביים.

קיבל (ריש לקיש) על עצמו.
רצה לחזור להביא את בגדיו ולא היה יכול (רשי: שמשקבל על עצמו עול תורה – תשש כוחו).

לפי תפיסתם של חז"ל "התורה מתשת כוחו של אדם" (בבלי סנהדרין כו ע"ב). אין זאת אומרת שבהכרח כל אדם שלומד תורה סובל מחלישות גופנית, אלא הדבר מסמל את כך שברגע שאדם מקדיש את חייו לעיסוק בתכנים אינטלקטואליים, אזי באופן אוטומטי הוא מאבד את ההתלהבות מהעיסוק בעולם החומרי.
אולם כאן בסיפור ריש לקיש מאבד את כוחו הפיזי מיד ברגע שהוא החליט ללמוד תורה, ועוד לפני שהתחיל בפועל לעשות זאת. כאן ניתן לזהות עוד יסוד אופטימי בתפיסתם של חז"ל. הטראנספורמציה הנפשית שעובר ריש לקיש מתחוללת בקרבו עוד טרם הוא מתחיל ללמוד תורה בפועל, למעשה הוא זוכה ביתרון שמעניקה התורה כבר מהרגע שהוא החליט לקיים אותה, אפילו שמעשית הוא עדיין לא החל בכך. חז"ל מלמדים אותנו כאן שהעיקר מצד האדם הוא הנכונות לשפר את מעשיו. רעיון זה מזכיר מאוד את המסופר של רבי אליעזר בן דורדיא שכל חייו חטא, אך בסוף ימיו חזר בתשובה שלימה ובכה עד שיצאה נשמתו, ואז יצאה בת קול שאמרה עליו שהוא מזומן לחיי העולם הבא (בבלי עבודה זרה יז ע"א).

לימד אותו (רבי יוחנן) מקרא ומשנה והפך אותו לתלמיד חכם.
יום אחד נחלקו בבית המדרש: "הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה משעת גמר מלאכתן".
ומאימתי גמר מלאכתן ?
רבי יוחנן אמר: "משיצרפם בכבשן"
ריש לקיש אמר: "משיצחצחן במים"
אמר לו (רבי יוחנן): ליסטים בקי בליסטאות.

מסיפור זה ניתן ללמוד את חוש הביקורת העצמי המפותח של חז"ל. חז"ל היו מודעים היטב לכך שהעיסוק בתורה עלול בקלות רבה לגלוש מפעילות אינטלקטואלית תמימה בה שני בני אדם (או יותר) מחליפים ביניהם דעות – למאבק אישי חסר רחמים שמסתיים אף בצורה כה טרגית כגון מותו של אחד מהם. חז"ל לא ניסו להסתיר ולטשטש את העובדה שגם חכמים, ואפילו חכמים גדולים כמו רבי יוחנן וריש לקיש, הינם בסופו של דבר בני אדם בעלי חולשות אנושיות. רבי יוחנן מתואר בסיפור כמי שמקפיד מאוד על כבודו העצמי. כל עוד העניינים מתנהלים לפי רצונו הוא מתנהג בצורה מאוד יפה כלפי ריש לקיש. הוא מחזיר אותו בתשובה בנהר הירדן ומברך אותו בברכה: "כוחך לתורה", הוא מעניק לו את אחותו והוא אף מלמדו תורה והופך אותו ל"גברא רבה". אולם, ברגע שריש לקיש מחליט לחלוק על רבו ולהביע את דעתו האישית, לפתע רבי יוחנן הופך לאדם אחר לגמרי. הוא לא חושש לפגוע בריש לקיש בצורה מאוד קשה וכואבת, ומזכיר לו את עברו האפל. גם חכמים מסוגלים, אם כן, להפוך לפתע את עורם ולהתנהג בצורה דומה לכנופיה של שודדים.

אמר לו (ריש לקיש) ומה הועלת לי ? שם (אצל השודדים) קראו לי "רבי" וכאן קראו לי "רבי" !
אמר לו (רבי יוחנן) הועלתי לך שקירבתי אותך תחת כנפי השכינה.

כאן אנו רואים ביקורת נוקבת מאוד כלפי עולמם של חכמים. ריש לקיש משווה את עולם החכמים לעולם השודדים – ולא מוצא שום הבדל ביניהם. כמו שאצל השודדים הוא היה "רב", כך כעת הוא רב אצל החכמים. ריש לקיש טוען שבעצם החכמים עצמם גם הם מתנהגים כמין כנופיה, בה "החזק שולט". בעולמם של חכמים הוא לפתע פוגש בכל אותם משחקי כוח ותחרותיות שהכיר מעולמם של השודדים. לפיכך הוא מרגיש כמי ש"החליף שור בחמור". בתמימותו הוא חשב שכאשר הוא עזב את עולמם של השודדים, הוא השאיר מאחוריו את כל האינטריגות ומשחקי הכוח שאפיינו את עולמם. הוא ציפה למצוא עולם טוב יותר, עולם נקי מתחרותיות, אולם כאמור הוא התאכזב קשות.

הפרשנות הקלאסית התקשתה מאוד לעכל את דבריו הנוקבים והחריפים של ריש לקיש. לדוגמה, לפי פירושו של בעל ה"עץ יוסף", ריש לקיש לא אמר לרבי יוחנן "מה הועלתי לי ?", אלא "למה הוניתני ?" ("אהנת" מלשון הונאה), כלומר למה אתה מזכיר את מעשי הראשונים שאני בוש בהם. אולם ברור שאין זאת הפרשנות הפשוטה של הסיפור, אלא זוהי פרשנות שנוטלת ממנו את העוקץ. בעל ה"עץ יוסף" לא היה יכול להאמין שריש לקיש לא ימצא שום תועלת בחייו כלומד תורה, עד שישאל את רבי יוחנן במה הוא בכלל הועיל לו. אולם ברור שאין זה פשט הדברים, אלא ריש לקיש אכן אמר את אותם דברים קשים ונוקבים שקשה כל כך לקבלם.

אמרו חכמים: מי ילך כדי ליישב את דעתו של רבי יוחנן ?
ילך רבי אלעזר בן פדת ששמועותיו מחודדות.
הלך וישב לפניו.
כל דבר שהיה רבי יוחנן אומר, היה הוא אומר לו: "יש ברייתא שמסייעת לך !".
אמר (רבי יוחנן): אתה אמור להחליף את ריש לקיש ?
ריש לקיש כשהייתי אומר דבר הלכה, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, ומתרץ עשרים וארבע תירוצים, וממילא השמועה הייתה מתבררת. ואתה אומר לי שיש ברייתא שמסייעת לי ?! האם אינני יודע שיפה אמרתי ?!
היה הולך וקורע את בגדיו ובוכה ואמר "היכן אתה ריש לקיש, היכן אתה ריש לקיש", והיה צורח עד שנטרפה דעתו עליו.
התפללו עליו חכמים ונפטר.

רבי יוחנן לא מרוצה מאף "תחליף" שחבריו מציעים לו. לדעתו אין אף חכם שיכול להשוות לריש לקיש. רבי יוחנן לא מעוניין בשום "Yes man" שיענה אמן אחר כל דבר שהוא יאמר, ולפיכך הוא לא מוכן להסתפק ברבי אלעזר בן פדת שמסכים עם כל דבריו. רבי יוחנן מייצג את גישתם של חז"ל, לפיה חכם אמיתי הוא מי שמחפש את האמת, ולא מי שמנסה בכל מחיר להוכיח שהוא זה שצודק. מכל חכמי בית המדרש רק ריש לקיש היה אמיץ מספיק כדי לעמוד בפני רבי יוחנן ללא מורא ולהקשות על הלכה שהיה אומר עשרים וארבע קושיות. סביר מאוד להניח שעברו של ריש לקיש תרם לכך. מי שהיה מורגל להיות ראש כנופיית שודדים מן הסתם לא פחד לעמוד גם כנגד ראש החכמים בבית המדרש. ברם, יש לציין שלמרבה האירוניה דווקא רבי יוחנן הוא זה שנכשל בכך, כאשר התווכח עם ריש לקיש. במקום לעמוד באידיאל זה של החיפוש אחר האמת, הוא נכשל וירד לפסים האישיים של הכפשת ריש לקיש בשל עברו המפוקפק. וייתכן שאף בהערה עוקצנית זו רצה לרמז לו שבזכות עברו כראש השודדים היה לו את האומץ לעמוד בפניו, ובכך כביכול להראות לו את מקומו.

.


רב"צ

רב צעיר

מצטרף למואדיב



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ר"צ,
תודה.

את הניתוח שלך, ניתן להרחיב באמצעות:

א. "עלמא די" של ארי אלון - ניתוח הסיפור בתוך הקשר של ניתוח היחס בין לומדי התורה לתורה הנלמדת. (יצא כחוברת קי"ד של "שדמות", כתה"ע של המדרשה באורנים).

ב. "אגדת פומבדיתא" של יריב בן אהרון - ניתוח סיפור זה בתוך הקשר הפרק התלמודי כולו, מתוך הנחת היסוד של סיפורים בבליים שמטרתם לתאר את חכמי א"י כ"בשר ודמיים" ללא רוחניות (גם חוברת זו יצאה במסגרת "שדמות" של המדרשה באורנים).

תוקן על ידי - אמשלום - 27/07/2004 5:05:04

רב צעיר

גם אני מצטרף לגדולים ממני.

וב"זכותך" אני אלקה על לימוד והנאה בת"ב.

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

כדאי גם להוסיף את החומרים הבאים:
הבשר שברוח, בויארין, עמ' 216-220
הירשפלד אריאל, בתוך: הלב המכונס - לא ברור אם יצא כבר
ליבס יהודה בתוך: מחרת שדמות גליון 1
פרידמן שמא, לאגדה ההסטורית בתלמוד הבבלי בתוך: ספר הזכרון לרבי שאול ליברמן
פרנקל יונה בתוך: עיונים בעולמו הרוחני של ספור האגדה 73-77
אדמיאל קוסמן, מסכת גברים עמ' 34-51
רות קלדרון , השוק הבית והלב, 27-40
וסרשטיין, ריש לקיש בין הלסטים בתוך: תרביץ מט 197-198
מובא בסיועם שלספריהם של רות קלדרון וקוסמן

הואיל ונפנתי לאגדה זו בתשעה באב, חשבתי שיש בה גם עיסוק מאד משמעותי בחורבנה של הנהגה. מה קורה כשהיורש הטבעי מת בחיי מורו , והמורה כבר אינו מקים לעצמו יורש ראוי. (לא בהכרח מדובר פה בעובדה הסטורית), עדיין יש לנו את ר' אבהו למשל , אבל אלו הם צלילים נוספים שיש בספור זה, צלילים של חורבנה של עצמה הנהגית.ויהיה מי שיאמר שדווקא משום כך המסורת הזו היא בבלית ולא א"י.