עקידת יצחק בעיני הפיוט והשירה

עקדה מאת ה' ליוויק (1888-1962) מחזאי ומשורר יהודי. [מחזהו המפורסם "הגולם"]

אל אבותיו / רבקה מרים

בזקנתו הוציא יצחק מן המגרה את עורות האיל
וכיעקב בנו אותם סביב זרועותיו המרעידות כרך
וכעל כרית תפוחה ראשו העיף על הסבך הניח
ואביו, ממעל
לבסוף ידו אליו שלח.

***

מתוך דבריו של יהודה ליבס על השיר הזה:

השורות האחרונות "ואביו ממעל לבסוף ידו אליו שלח", רומזות לדברי מלאך ה' אל אברהם: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (בראשית כב, יב). בדברים אלה גומל האל לאברהם על מסירותו ונכונותו להקריב קורבן כה יקר, והוא מוותר עליו, ומותיר בחיים את יצחק.

הכתוב אינו מספר איך הגיבו על כך אברהם ויצחק. נקל לשער שהיו שבעי רצון על מתנה זו שניתנה להם, אך אפשר גם ששמחה זו לא היתה שלמה, שהרי מתנת החיים הארציים באה כאן על חשבון השיא הדתי. כך פירש אכן אחד מראשוני החסידות, ר' ברוך מקוסוב, שטען שגדול הניסיון של "אל תשלח ידך" מן הניסיון של "קח את בנך". כך, מכל מקום, עולה משירה של רבקה מרים. המלה "לבסוף" שבשורה האחרונה "ואביו ממעל לבסוף את ידו אליו שלח", מעידה על תוחלת ממושכה מצדו של יצחק: מתי כבר ישלח אליו אביו את ידו עם המאכלת, זו שנעצרה בפקודת המלאך.

מאחר שיצחק, למוד ניסיון, אינו מאמין שגם הפעם יעמוד אברהם בניסיון העקידה, מנסה הוא לרמותו בתחבולות כדי שיבצע סוף-סוף את המוטל עליו: "בזקנתו הוציא יצחק מן המגרה את עורות האיל / וכיעקב בנו אותם סביב זרועותיו המרעידות כרך". כפי שיעקב ביקש להוציא במרמה ברכה מיצחק, ולשם כך התחזה לעשו בלבשו על ידיו עורות גדיי עזים (בראשית כז, טז), כך יצחק מבקש להוציא מאביו את ברכת השחיטה, ולשם כך מתחזה הוא לאיל, וכורך את עורותיו על ידיו, כדי שהפעם ישחטנו אביו, אותו אב שבעבר החמיץ זאת ברגע האחרון, ושחט איל תחתיו.

עם זאת דומה שגם לפי רבקה מרים רצונו של יצחק להישחט לא התעורר מיד בסיום פרשת העקידה. בצעירותו ודאי שמח על ההזדמנות החוזרת שנפלה לו משמים להמשיך בחיים. אך אולי כבר אז עלתה על דעתו גם אפשרות אחרת, שהרי הניח ושמר ב"מגרה את עורות האיל", וודאי עשה כן כדי שישמשו בעת הצורך לשם התרמית הנזכרת. עת כזאת אכן הגיעה לו בזקנתו. אז, כשהיו כבר "זרועותיו מרעידות", ביקש לו מנוחה נכונה "וכעל כרית תפוחה ראשו העיף על הסבך הניח". בשלב זה של החיים אמנם אלימה פחות היא השחיטה, ובכל זאת שחיטה היא.

למה משתוקק יצחק לשחיטה? על כך אפשר ללמוד משמו של השיר: "אל אבותיו": יצחק מבקש בסוף ימיו להילקח בידי אביו כדי ש"ישכב עם אבותיו". לביטוי אחרון זה, שבאמצעותו מתואר המוות כמה פעמים במקרא, יש גם קונוטציה של התאחדות עם העם וגורלו, ובמלים אחרות, חידוש הברית שבין אל ואדם (דומה שלכך רומז גם הצירוף "סביב זרועותיו כרך", שמתאים יותר לתמונה של הנחת תפילין). לפי השורה האחרונה של השיר מסתבר שברית כזו ברית דמים היא. המשכיות החיים וערכם כרוכים בנכונות להרוג ולהיהרג.

[יהודה ליבס: "ואביו ממעל לבסוף את ידו אליו שלח" - מאמר על ספר שיריה של רבקה מרים "אמר החוקר".
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=564572&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0]

.


קעלעמר , אמא שלום:

מצורף קובץ

אריה סיון, מתוך - http://www.snunit.k12.il/shireshet/sivan10.html

.


אמשלום

.


א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי אליעזר עבד אברהם דכתיב (בראשית כד) והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו' יכול אפי' חיגרת אפי' סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה שאול בן קיש דכתיב (שמואל א יז) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד אפילו ממזר השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד יפתח הגלעדי דכתיב (שופטים יא) והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו והיינו דקאמר להו נביא לישראל (ירמיהו ח) הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם וכתיב (ירמיהו יט) אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר (מלכים ב ג) ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם...

(תענית ד.)

.


תמרה אבנר



עוֹד עַל הָעֲקֵדָה



בְּדַרְכָּם חֲזָרָה הֵם

חֲסֵרִים אֶחָד.

בְּלֵב הַנַּעַר מַזְכֶּרֶת:

מְאֻבָּן:

רֵיחַ הַבְּעֵרָה מְפֻסָּל

בְּקֶרֶן הָאַיִל.



בְּדַרְכָּם חֲזָרָה -

רַק אֶחָד.

צַעַד חָבוּשׁ וְמָדוּד

עַל זוּג טְלָפַיִם כּוֹשְׁלוֹת

שֶׁל הַנַּעַר. נַפְשׁוֹ

הַרְחֵק עַל חֹד

הַמַּאֲכֶלֶת בְּקִדְמַת

בָּמַת הַמִּזְבֵּחַ

נָדָה בֵּין

אֵשׁ לְמַיִם.



אֵין חֲזָרָה.

הַהַצָּגָה הַיְחִידָה.

הָעֵצִים וְהֶהָרִים נִצָּבִים.

הוֹרָאוֹת הַבַּמַּאי שֻׁנּוּ רֶגַע

לִפְנֵי עֲלִיַּת הֶעָשָׁן. וְהַיּוֹם:

בְּתַפְקִיד הַמִּשְׁנֶה - הָאַיִל.

חֲבָל שֶׁלֹּא הוֹדִיעוּ לַנַּעַר.

נַפְשׁוֹ עַל

קְצֵה הַבָּמָה

קָדָה בְּהַדְרָן

לָאֵשׁ - לַמַּיִם

לָאֵשׁ - לַמַּיִם

לָאֵשׁ - לַמַּיִם




(מתוך "משיב הרוח" , גליון י')

.



אפרת עוזרי



הָעֲקֵדָה



אֵינִי יוֹדַעַת אֵי הוֹאַלְתָּ

וְשָׁמַרְתָּ אֶת סוֹדְ

וְאֵי זֶה תִּתְנַהֵל, כִּכְלוֹת

הַכֹּל, בִּמְנוּחָה?

הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר אֶל הָהָר

הוֹלֵ וּבָא, כְּמוֹ אֵין דָּבָר

חוֹבֵשׁ אֶת בְּנִי אֶל הַחֲמוֹר

וּמְסָרֵב לוֹמַר.



כָּל הַיָּמִים מִתְהַלֵּ אֶל אֱלֹהֶי

וְשָׁתַקְתִּי עַל שְׂעָרִי הַמְאֻבָּק,

שְׁחֹר צִפָּרְנַי.

אַתָּה לוֹ הָעֶבֶד, וַאֲנִי אַחֲרֶי

הוֹלֶכֶת אִתְּ כְּמִצְוַת אֲדֹנָי.



וְלָקַחְתָּ וּבָאתָ, וְהָלַכְתָּ וְהוֹלַכְתָּ

בִּדְמָעוֹת הַיּוֹרְדוֹת

מַפְקִיעוֹת שָׁרָשִׁים,

שִׂמְלָתְ הַקְּרוּעָה

וְהַשֶּׁקֶט שֶׁלְּ,

וּשְׁנֵיכֶם נִקְרָעִים.



מַה דֻּבַּר בֵּינֵיכֶם בְּאוֹתָה הַשָּׁעָה?

צִפֳּרִים עָצְרוּ מִמְּעוּפָן,

גּוּפִי הָרוֹעֵד וּמַרְגִּישׁ אֶת הַשֶּׁקֶט

טֶרֶם בּוֹא הַשָּׂטָן.



אֵי קִנֵּאתִי לְ, אַבְרָהָם,

וְאָהַבְתִּי אוֹתְ

עִם כָּל פְּסִיעָה

כָּרוּחַ לַמַּיִם

רָקַדְתִּי אִתְּ

וּבְתוֹכִי נִשְׁמָתִי הַקְּרוּעָה.



זֶה הַבֵּן לוֹ חִכִּינוּ, צִפִּינוּ,

בַּגְּשָׁמִים, בָּרוּחוֹת, בַּשָּׁרָב,

צֵא וּרְאֵה בְּמַסַּע תְּלָאוֹתֵינוּ!

הַהֻבְטַחְנוּ לַשָּׁוְא?



עֵת חֲזַרְתֶּם מִן הָהָר הַגָּדוֹל

אוֹר עוֹטֵף אֶת פְּנֵיכֶם

הַיָּפוֹת -

וָאֶשְׁמֹט וָאֶפֹּל -

שְׂמֵחָה וְשׂוֹחֶקֶת -

מַדּוּעַ לֹא הוֹסַפְתִּי חַכּוֹת?







מתוך: "משיב הרוח" גליון י"ג