הבעש"ט: עצור כאן משנים - אחיה השילוני

רב צעיר,
בית הלל ובית שמאי דוקא היו קיימים לפני החורבן (מאז הלל ושמאי, בעצם). בית שמאי כקבוצה נעלם עם החורבן, אם כי כמה משרידיו המשיכו לפעול (ור' אליעזר הוא, כנאה, הדוגמה הבולטת לכך). לאחר החורבן נעלמו לא רק הכתות אלא גם הצדוקים, למשל; הצדוקים נעלמו מאחר שבני השכבה החברתית שלהם נהרגו או איבדו את נכסיהם ומעמדם, ואילו הכתות נטו יותר בכיוון של קנאות דתית, וממילא גילו מעורבות גדולה יותר במרד - מה שהוביל גם למותם של רבים מחבריהן, וגם (אני משער) לכך שהרומאים לא נטו לאפשר להן להתגבש מחדש לאחר החורבן.

גם וגם

א. כמדומני שגם הצדוקים נחשבים ל"כת", ולכן כללתי אותם יחד עם האיסיים וכו'.

ב. לגבי בית הלל ובית שמאי. אין לנו ממש עדות היסטורית לכך שהיו קיימים זרמים שונים, או בתי מדרש שונים בקרב היהדות הפרושית בזמן הבית, יוספוס מדבר הרבה על הפרושים אבל לא מזכיר כלל שתופעה כזו קיימת [1].

ג. חז"ל עצמם מספרים על קרבות קשים בין בית הלל ובית שמאי. כלנו מכירים את המשנה האידילית שמספרת על כך שלא נמנעו בית שמאי ובית הלל להחתן זה עם זה וכו'.

אולם יש אגדה של חז"ל שמספרת לנו על קרבות קשים בין שני הבתים, בהם נהרגו אלפים (!). כך שברור שלא תמיד המצב היה של "והאמת והשלום אהבו", וברור שהחורבן גרם לטלטלה נפשית עזה, ולחשבון נפש עמוק ביהדות.

זוהי אכן שאלה היסטורית חשובה, כלומר מדוע לאחר החורבן הכתות נעלמו לחלוטין ללא השארת שריד, ואילו תופעת בתי המדרש השונים נוצרה פתאות. ההסבר שציטטתי לעיל הוא רק הסבר אחד. אינני אומר בהכרח שהוא ההסבר הנכון. ועוד, הרי זה ידוע לכל שקשה לתת הסבר אחד תמציתי לתופעה היסטורית כלשהי. אולם בכל זאת כתבתי שזה ההסבר החביב עלי מפני שגם אם הוא לא נכון מבחינה היסטורית, אזי הוא נכון מבחינה אידיאלוגית (ובכך אני למעשה הולך בדרכם של חז"ל וד"ל)


_____
[1] יש אומרים ש "פוליו" ו"סמיאס" שאותם הוא מזכיר הם הלל ושמאי, אבל זה לא מוכרח, ובכל אופן הוא מזכיר את החכמים, ולא שיש להם בתי מדרש שונים.

הנה המקורות למה שכתבתי אודות בית הלל ובית שמאי:

תלמוד ירושלמי מסכת שבת דף ט ע"א(דפוס וילנא):

תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל.
תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים.
תני שמונה עשרה דבר גזרו ובשמונה עשרה רבו. ובשמונה עשרה נחלקו

מגילת תענית (מהדורת נוייבאור, עמוד 24):

"בתשעה בו (באדר) גזרו תענית שנחלקו בית שמאי ובית הלל ונהרגו שלושת אלפים מתלמידיהם".

לרב צעיר.

נדמה לי שהרס"ג בוויכוח עם הקראים שטענו שהיהודים קובעים הלכות ע"י שהם הורגים את מתנגדיהם, והם הביאו ראיה מירושלמי זה, והרס"ג טען שזה לא נכון.

זכור לי שהדברים גם מצוטטים על הדף, ע"י אחד ממפרשי הירשלמי.

הירושלמי אינו בידי עתה.

אם נקבל את דברי הירושלמי כפשוטם, האין זה מעורר שאלה גדולה, על כל האיסורים שגזרו עליהם באותו היום, בכח הסכין-גזרות י"ח (ויותר) דבר?

על ההריגות שבאותו היום, ועל התאריך בארבעה באדר, (ראה רטנר באהבת ציון וירושלים שבת פ"א ה"ד), ראה בספרו של ישראל בן שלום: "בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, הוצאת יד יצחק בן צבי בפרק י"ח דברים שגזרו בו ביום", עמוד 262.




תוקן על ידי - נישטאיך - 05/08/2004 13:51:57

השאלה האם להחשיב את הצדוקים ככת או לא היא עניין של טעם. לי נראה נכון יותר לא לסווג אותם ככת, אלא כמפלגה; הם לא הסתגרו ולא התנתקו מהכלל, אלא היו חלק בלתי נפרד ממהלך העניינים בירושלים, וניסו, בדיוק כמו הפרושים, להשליט את תפיסתם על הכלל. קשה לדעת מה היה היחס המספרי בין המחנות, אבל אין ספק שמספרם של הצדוקים לא היה שולי או מבוטל. אנחנו מושפעים לא מעט ממבט המעמיד את הפרושים במרכז, שעוצב עבורנו ע"י חז"ל. גם יוספוס אינו אובייקטיבי במיוחד ביחס לפרושים (בעיקר בקדמוניות היהודים, כמדומני), ויש לזכור שגם הוא כותב לאחר שהניצחון הפרושי כבר היה לעובדה.

לגבי בית הלל ובית שמאי, אני שב ומציין כי הבתים היו קיימים עוד בטרם החורבן, ודומני שגם המקור שאתה הבאת מעיד על כך. למעשה, בעקבות החורבן הפכה היהדות פחות פלורליסטית ולא יותר; החורבן הביא לתחילת תהליך הסטנדרטיזציה של ההלכה. יבנה היא המקום בו הוכרעה ההלכה כבית הלל, וגם בתחומים אחרים הוחל שם באיסופן ובגיבושן של הלכות, כמו גם בהאחדת התפילה ועוד. בית שמאי נעלם עם החורבן, ויבנה לא התחלקה כבר לבית שמאי ובית הלל. דיונים בתהליכים אלה ניתן למצוא במאמריו של פרופ' ספראי המנוח על ריב"ז ועל ר' עקיבא.

גם אני נוטה לקבל יותר לקבל את הגישה שבעקבות החורבן הפכה היהדות לפחות פלורליסטית (בלשון המעטה). הגיונית לא יתכן שתפיסה אחת שלטת (הפרושית), עם שרידים מועטים לביטויין של תפישות אחרות, תשקף פלורליזם.

תוקן על ידי - עכנאי - 05/08/2004 14:16:35

השתמשתי במילה "כת" במשמעות המקורית שלה, ולא כמו שכיום משתמשים במילה זו כדי לתאר לקבוצות קטנות, ובדרך כלל תמהוניות.

חז"ל תמיד מתייחסים אל הפרושים, הצדוקים והביתוסים (=איסיים, ואכמ"ל) כאל כתות, וגם יוספוס מזכירם כשלושת הכתות של בית שני.

בעניין הפלורליזם, לפי הגדרתי פירושו של פלורליזם הוא שמחלוקת היא לגיטימית. אין זאת אומרת שעלינו לקבל כל דעה כ"אמיתית", אבל אנחנו כן מוכנים ש"קולות שונים" ישמעו בבית המדרש. וגישה זו באה לידי ביטוי באמרה המפורסמת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים".

זוהי עובדה היסטורית שבבית שני המחלוקת לא נתפסה כדבר לגיטימי, אלא נהפוך הוא. ברגע שקמה קבוצה של אנשים שהחליטה שהיא מפרשת את התורה באופן אחר, אזי היא פרשה מכלל ישראל, והחליטה שרק היא נחשבת ל"יהדות", וכמו שאנו רואים למשל ממגילות מדבר יהודה. במילים אחרות, המחלוקת נתפסה כגורם מפלג, ולא כביטוי לגיטימי של דעות שונות.

אולם לאחר החורבן הכתות נעלמות באופן מסתורי. יותר אין מחלוקות חריפות כאלה שמובילות להתפלגות ולפיצול של העם, אלא לפתע יש "דעות שונת". רבי מאיר אומר כך ורבי יהודה אומר כך. בית הלל אומרים כך ובית שמאי אומרים כך וכו' וכו'. ריבוי של בתי מדרש שונים נחשב לתופעה לגיטמית, ויותר אנו לא נתקלים במושג של "כתות" כפי שהוא רווח בבית שני.

כמובן שאני מסכים לכך שהייתה מגמה של סטנדרטיזציה, וביחוד של קביעה הלכה אחידה, מגמה שבאה לידי ביטוי בצורה הקיצונית ביותר אצל רבן גמליאל דיבנה, והסיפור על תנורו של עכנאי יוכיח (וכן שאר הסיפורים על המחלוקת בינו ובין חכמי בית המדרש). אולם כאמור, אינני חושב שיש בכך פירכא לדברי.

כמובן שאינני מנסה "להלביש" על חז"ל תפיסות פלורליסטיות מודרניות. ברור לי שהם היו רחוקים מאוד ממה שכיום מכונה כפלורליזם. אולם, אני כן חושב שבאופן יחסי חלה ביהדות התפתחות מסויימת לכיוון זה.