| נשלח ב-4/8/2004 19:59 |
 |
| |
דרך ההקבלה שבקבלה
א איד זונטיג האט געטראכט מאנטיג צו פארן דינסטיג , האט ער געזען מיטוואך אז מארגן איז דאנערשטיג איז ער געבליבן מיטוואך לכבוד שבת.
(יהודי ביום ראשון חשב ביום שני לנסוע ביום שלישי, כשראה ביום רביעי שמחר יום חמישי, נשאר ביום שישי לכבוד שבת)
פתגם עתיק זה אמרי אינשי על אלו הדוחים משימותיהם משעה לשעה ומיום אל יום. ודע דמאמר זה הוא בכלל מנהג ישראל תורה, ואין הדברים ריקים, כי אם עמוקים מאוד, ומשום 'הסתר דבר' לא נגלה כי אם בבחינת אפס קצהו תראה וגו',
הנה ישראל נקראו (ירמי' ב) ראשית תבואתו, ואי' בחז"ל דהיינו 'בראשית וגו'' בשביל ישראל שנקראו ראשית,
והיינו 'א איד זונטיג' דאיירי בבריאה דיום ראשון, ודע עוד, דמילת 'איד' משמשת בעיקר להדגיש 'אידישקייט' – א ערליכער איד, והיינו אמונה כנגד אברהם שהוא ראשון משבע אושפיזין.
'האט געטראכט מאנטיג'- היינו שיום שני ענינו מדת הגבורה והדין כנגד יצחק, וכידוע היינו בחינת 'עלה במחשבה לבראה במדת הדין', ומדת הדין היא ה'סוף מעשה במחשבה תחילה', שהוא יום הדין הגדול והנורא, דהיינו שכל מדת הדין עדיין בעיקר בבחינת מחשבה ובפועל תהיה רק בסוף המעשה, וזהו 'געטראכט מאנטיג'.
'צו פארן דינסטיג'- ענינה קבוץ נדחים – ביאת המשיח, והוא סוף מעשה דמדת הדין, והוא נגד יעקב הממזג מדות אברהם ויצחק, והוא הנרצה משני המדות גם יחד, (וזהו ה'פרי' שמוציאים מדות אלו, כעניין הבריאה דיום שלישי) וכן עיקר קיום העולם כפרוזדור לעולם הבא – האלף השביעי. וקרוב עניין זה לעניין 'יקוו המים' שהוא סדור עם ישראל על מקומו הנכון.
'האט ער געזען מיטוואך אז מארגן איז דאנערשטיג' – עניין צפיה וראיה הוא עניין הנבואה מדת משה רבינו – אב לנביאים, וזה מגיע מיום שנתלו בו מאורות, שזהו כח הראיה, ובפנימיות אור המאורות הוא כח הראיה ברוה"ק, והיינו שיום רביעי משמש לצפיה לקראת יום חמישי, ואי' בפיוט קל מסתתר 'מימין ומשמאל יניקת הנביאים נצח והוד מהם נמצאים' א"כ נצח הוא הנותן (ימין) והוד הוא מקבל (שמאל) כענין הראיה ברביעי שמחר חמישי.
'איז ער געבליבן פרייטאג לכבוד שבת'- והוא עניין מה שאדם נברא אחר כולם ולפני שבת, שכולם בשבילו נבראו, והוא בשביל עניין השבת, תכלית קיום העולם, מדת מלכות, שכל השבוע עמל האדם לצורך קיומו, והכל לכבוד השבת, בה הוא נח ופנוי לעבודת ה'.
והוא דבר נכבד מאוד, שזה מורה איך האדם מחפש לעצמו מטרות ותכליות נפרדות מתכלית בריאת העולם, והגדרת מטרות אלו הוא 'פארן' – נסיעה, שהוא מורה שאי אפשר לזה להיות תכלית באמת, שאין עצם נסיעה אלא כדי להגיע למקום מסוים, וכך דור הולך ודור בא, ובאמת הכל לצורך התכלית האמיתית העולם הבא, שהוא יום שכולו שבת.
הנה גלינו רזין דרזין למען תדעו שגם הפתגמים המקובלים במסורת, אינם דברי הבל ריקים מתוכן.
והנה נודע כי אתר החושבים דפה לא ירצו לקבל אלו הדברים, באמרם גם זה הבל ורעות רוח, ועל זאת אשאל למאמינים שבכם, מהו דרככם בקודש להבדיל בין טפל לעיקר בדרכי הקבלה, שעל ידם תקבעו שדברים אלו הבל, ודברים אחרים בביאור דברי חז"ל, אמת הם.
היכן טמון כאן השקר אשר לא ימצאו בביאור אגדות חז"ל?הטקסט שלך כאן
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2004 20:16 |
|
| |
שלמה, 
כך צריך אדם לגשת לכל טקסט, כי הרי כל טעות מתבססת על נקודה אובייקטיבית אלא שמרוב קושי להתמקד בה מחזיקים אותה על ידי אמצעים מלאכותיים ומנפחים את האמצעים כך שנהיים לעיקר, כמצביע על הירח שמסתיר אותה. אך זו התפתחות הדעת לנפות תמיד יותר את הבר מהתבן.
לכן לגבי הכרעת כל אחד מה עיקר ומה טפל, זה תלוי בכל יחיד עד כמה הוא מזהה את הנקודה העיקרית ולגבי הוראתו לאחרים, עד כמה בהירות ההבעה יש לו [ראה אשכול סמוך "על הקשר בין תכנים לבהירות הביטוי"].
ממילא היינו הך לגבי המאמר שהבאת. אם הוא עבורך כלי אחיזה לרעיונות שבלעדיו לא היו נאחזים בדעתך, הרי מצות תלמוד תורה יש בכך. אך אם יכולתך להחזיק הרעיונות באמצעים הקרובים יותר לנקודה, אלא שהנך מתעקש לשמור על המאמר רק כי הוא כשלעצמו מוצא חן בעיניך, אזי הדבר שלילי.
מה שהתכוין מחבר המאמר לא אמור לשנות, אם כי כשפירש כוונתו לאחוז רעיונות מסויימים, הרי זה ממילא מחזיקם טוב יותר וכמ"ש שוטנג בשם ר"ג ז"ל שמאורע מציאותי מחזיק מסר, טוב יותר מאשר מסר אגדי [לטענתי, עכ"פ לרבים מבני אדם].
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2004 20:24 |
|
| |
ומה הם אגדות חז"ל?
לדעתך אין הם אלא כלים נוחים להעמסת כל תוכן שהוא? אם לא, היכן הגבול?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2004 20:33 |
|
| |
הגבול החברתי: ההלכה [כל חוג על הלכותיו ומנהגיו].
הגבול האישי: ההבנה האישית* "מה השם/הווה שואל מעמו".
*השווה אגדת חז"ל על חנניה, מישאל ועזריה ששאלו לנבואה ולתורה ולא נענו עד שהוצרכו לפעול כהבנתם.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2004 21:30 |
|
| |
כל רעיון צריך להיות נכון לעצמו, בלי קשר אפה מפרשים אותו.
אם הרעיון נכון, אז גם הפירוש אפילו אם הוא לא מסתדר נכון, ואם הרעיון לא נכון, אז גם הפירוש הכי מתאים לא נכון.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2004 22:49 |
|
| |
אם זכרוני אינו מטעני.דעת הרמב"ם היא שצריך לפרש לפי כוונת האומר.ולא לפי כוונת המפרש ם אם דעת המפרש נכונה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2004 09:06 |
|
| |
עומק,
התוכל נא לתת לנו מראה מקום לרמב"ם הזה? באשר הוא נושא מורכב ויסודי שעלה בכמה הקשרים ועדיין לא מוצה, יועיל לרבים דיון מעמיק ומבהיר בו!
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2004 09:19 |
|
| |
במורה נבוכים מאמר ראשון או בהקדמה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2005 03:01 |
|
| |
ווטו, נראה לי שזהו המקור לרמב"ם אליו התכוון עומק
http://taupress.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_2_29.htm
... אחת מהן ההקדמה הזאת, והיא שכּל מה שהוזכר בעניין מעשֹה בראשית בתורה אינו כולו כפשוטו כפי שההמון מדמה, מפני שאילו היה הדבר כך, לא היו חוששים לו אנשי החוכמה ולא היו החכמים מפליגים להסתירו ולאסור לספר על אודותיו בפני ההמון. כי אותם פשטים מביאים או לקלקול גדול של הדמיון ולחדירת דעות רעות על אודות האלוה, או לריקון62 מוחלט וכפירה ביסודות התורה63. לכן הנכון הוא שמי שהוא נטול החוכמות יימנע מלהתבונן בהם בדמיון בלבד. לא כמו שעושׂים הדרשנין והפרשנים המסכנים החושבים שידיעת פירוש הביטויים היא החוכמה, ולהרבות בדברים ולהאריך בהם נחשב בעיניהם לתוספת שלמות. אלא חובה להתבונן בהם64 בשׂכל לאמיתו לאחר שיהיה שלם בחוכמות המופתיות65 וידיעת הסודות הנבואיים. אבל כל מי שיודע דבר מזאת אין ראוי לו לגלותו, כפי שהבהרתי כמה פעמים בפירושנו למשנה66. ובפירוש אמרו: מתחילת הספר ועד כאן כבֹד אלהים הסתר דבר (משלי כ"ה, 2)67. הם אמרו זאת בסוף מה שהוזכר ביום השִשי. הרי שהתברר מה שאמרנו. אולם מכיוון שהצו האלוהי מחייב בהכרח את כל מי שהשׂיג שלמות כלשהי להפיץ את השפיעה על זולתו, כפי שנבהיר בפרקים שיבואו על הנבואה68, הרי שכּל חכם שזכה להבין דבר מן הסודות האלה, אם מתוך עיונו ואם מפי מדריך שהדריכו לכך, נאלץ לומר דבר-מה. אך להגיד במפורש אסור. לכן הוא רומז69. לכן מרבים להופיע רמיזות, הערות וציונים אלה בדברי החכמים ז"ל, אף הם ליחידים שבהם. אבל הם מעורבים בדבריהם של אחרים70 ובדברים אחרים. לכן תמצא תמיד שאני מזכיר, באשר לסתרים האלה, אִמרה אחת, שהיא אבן-הפינה של הדבר, ומשאיר את היתר למי שראוי שיושאר לו71.
ההקדמה השנייה היא, שכפי שאמרנו72, הנביאים פונים ומדברים73 בשמות משותפים74 ובשמות שאין הכוונה בהם למה שהם מורים עליו על-פי משמעותם הראשונה, אלא שאותו שם נזכר בגלל גיזרון75 כלשהו, כגון מקל שקד (ירמיה א', 11), כדי שיסיקו ממנו שוֹקד אני [על דברי לעשֹותו] (שם, שם, 12), כפי שנסביר בפרקי הנבואה76. ובהתאם למשמעות זאת נאמר במרכבה: חשמל (יחזקאל א', 4) כפי שהבהירו77. וכן רגל עגל78 ונחושת קלל (שם, שם, 7) וכן דברי זכריה: וההרים הרי נחֹשת (זכריה ו', 1)79, ודברים אחרים שנאמרו.
לאחר שתי הקדמות אלה אביא את הפרק שהבטחנוהו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/8/2005 18:19 |
|
| |
אמרה השגורה בפי דודי שליט"א:
"כל דרש במקום אחד צריך להיות פשט במקום אחר". וק"ל, ודי למבין.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/12/2005 11:10 |
|
| |
ריב,
איני רואה ברמב"ם שהבאת סמך לדברי עומק: "שצריך לפרש לפי כוונת האומר. ולא לפי כוונת המפרש גם אם כוונת המפרש נכונה".
אדרבה, אם כוונת המפרש "נכונה" הרי זה דבר השם. כמובן שיש לנסות לעמוד על כוונת האומר עד כמה שייתכן שהיא דבר השם [או ה"נכון"], אך בלא"ה ניתן להשתמש בדברי האומר כדי לתת תוקף לכוונת המפרש אם היא נכונה וחסרת תוקף.
הפרעתוני
תוקן על ידי - ווטו1 - 16/12/2005 11:10:30
|
|
|
|
|
